יש לי יחסים אמביוולנטיים עם שמרים. מצד אחד אני כבר לא מפחדת מהם, מצד שני אני משתמשת רק בגרסת השמרים היבשים, רצוי אינסטנט, כי להתחיל לגדל שמרים בתוך מים רותחים וכל הבעבוע הזה, זה באמת לא בשבילי.
אחת הבעיות עם שמרים היא הזמן. כל שלב באפייה עם שמרים לוקח זמן התפחה, ובחורף זה גם מתארך, ורק בשבוע שעבר מצאתי את עצמי מתפיחה בצק שמרים ממש על המזגן, עטוף בשמיכת צמר מפנקת כאחרון הפרינצסות.
אזני המן, הרבה אזני המן. כל הארץ אזני המן. אחד המנהגים האהובים והטעימים של פורים- אותם משולשים במילויים שונים.
ועכשיו כדי לגוון – "ממלכת החלבה" האהובה, מביאה לנו המון טעמים שונים למילוי אזני המן- חבלה עם פרג, חלבה בטעם בננה, חלבה עם קרם נוגט וחלבה עם שוקולד בלגי מובחר- בקיצור, משהו לכל טעם.
בשנים האחרונות ישנה מודעות גדולה לשינוי התזונה לתזונה בריאה. רובינו משתדלים לאכול פחות כמו הומר סימפסון ויותר מנות בריאות, אם מדובר בהפחתת הסוכר ,השומן, החומרים המשמרים או המלח, ואם מדובר בהוספה של מנות בריאותיות לתפריט שלנו.
אחד התחומים שזוכה לעדנה בגלל יתרונותיו הבריאותיים הוא תחום הקטניות והזרעים, שפעם היו נתפסים כמשהו לטבעונים או למשוגעים לדבר, ועכשיו נכנסים לתפריט של כולנו ומשפרים את בריאותינו.
משנכנס אדר מרבים בשמחה, ומשנכנסת סלסילת ההפתעות של "שופרסל" עוד יותר מרבים בשמחה.
וזה מה שהיה שם:
אז היתה לי תוכנית מאד פשוטה- לחכות שלא יהיה אף אחד בבית ולהתחרע על המתוקים, אבל אז הגיעה המשימה "לעשות קינוח". מממתקים. אז חשבתי וחשבתי והחלטתי שהכיף הכי גדול זה להשתמש בממתקים בתור קישוט שגם מתכתב עם הקינוח, ולכן הלכתי על קפקייקס שוקולד עם קישוטים כייפים של ממתקי "שופרסל".
הנה המצרכים לקפקייקס- והם כולם, מהראשון עד האחרון- מוצרים של "שופרסל" !!
היום ראש חודש אדר, שריקת הפתיחה למבול של מתוקים שיפול עלינו לטובה לאורך כל החודש עם דגש על פורים. אחרי שימאס לנו מאזני ההמן הסטנדרטיות עם הפרג או השוקולד, נחפש אפשרויות אחרות לגיוון המאכל הפופולארי הזה, וב"תומר" מציעים לנו את חמאת הבוטנים המעולה שלהם- קלאסית או עם שברי בוטנים. ההמלצה- לערבב חמאת בוטנים עם הקונפיטורות של FRUPPA בטעמי פירות שונים, ויש את הטעם האמריקאי הקלאסי שהתחבב על ישראלים רבים.
עובדה 1- אנחנו אוהבים מתוק. נדמה לי שזה הוכח כבר מהיותנו תינוקות רכים. עובדה 2- מתוק זה לא תמיד בריא, בעיקר כשהמתיקות מושגת מהמון סוכר. עובדה 3- ילדים (בעיקר, אבל גם מבוגרים רבים) יעדיפו את שיקול ה"מתוק" על פני ה"בריא" בעיקר כשזה מגיע לכריכי בית הספר בהם "ממרח שוקולד" הוא הטעם המועדף (והורים שיתעקשו על חרובים או משהו כזה, ימצאו שהכריך נזרק והילד לא אכל כלום או קנה משהו במזנון). המסקנה- שילוב. צריך לשלב בין המתיקות לבין הבריאות.
בצק עלים הוא הדילמה הנצחית- מצד אחד טעים ברמות ומשתלב מצוין עם מנות מלוחות או מתוקות, ומצד שני.. טוב, זה לא בדיוק דל קלוריות בהתחשב בזה שאופן הכנתו כולל הרבה שומן.
עכשיו, אני לא עושה דיאטות, אני לא רוצה לעשות דיאטות ובגלגול הזה אני כבר לא אהיה מידה 38 (אלא אם כן זה בנעליים) וזה בסדר מצידי. אני אוהבת אוכל טעים.
מצד שלישי- אם אפשר לקזז בקלוריות ועדיין לקבל את אותה מנה טעימה, למה לא?
אז זה מה שנחת על שולחני השבוע- בצק עלים מרודד מופחת שומן של "מעדנות".
בילדותי בשנות השבעים, נקניקים ופסטרמות היו מוצר מותרות. מה שכונה ביידיש "דליקטעסן" נשמר בהקפדה וניתן במשורה. כילדה כשרציתי נקניק תמיד קיבלתי המון המון לחם, עם פרוסה בודדת של נקניק, כזה שנחתך במכולת במכונה הזו שתמיד דאגתי ל אצבעות של החנווני.
אחר כך , כשגדלתי וביקרתי במקומות כמו "ניו יורק" שם מושג ה"דלי" הוא קלאסיקה יהודית שאהובה על בני כל הדתות, הכרתי את הכריכים העסיסיים, עם המון בשר ותוספות, כאלה שאי אפשר לנגוס בהם בלי ללכלך את הלחיים.
חברת "עוף טוב" החזירה אותי לניו יורק מצד אחד, ולתיקון זכרונות הילדות מהצד השני, עם סידרת "DELI" – שמתאימה במיוחד לכריכים (אם כי אני ,שוב, בהתקף נוסטלגיה, מסוגלת לחסל קופסה כמו שזה, בעמידה ליד המקרר הפתוח).
קמח, מוצר צריכה בסיסי, נמצא בכל בית, ובדרך כלל בכל – ה-בית. למה? כי אריזה של קילו בתוך נייר נוטה במקרה הטוב להיות דחוסה כך שקשה לסגור בכל אמצעי שהוא, (ותאמינו לי, ניסיתי אפילו סלוטייפ) ובמקרה הרע גם נקרעת ואז בכלל יש לנו פלשבק למשחקי הילדות בימי ההולדת כשהיינו צריכים לדוג סוכריה מתוך קמח ללא שימוש בידיים.
בדרך כלל שיטות הסגירה שלי לאריזות השונות (קמח, אורז, סוכר) הן פשוט בעזרת אטב כביסה, שלא תמיד אפשרי כי אם לוקחים רק כמות קטנה מהקמח והשקית כמעט מלאה, האטב פשוט לא "תופס" ומתעופף להנאתו. (וכן, אני יודעת שיש כלים מעוצבים ויפים כאלה שכתוב עליהם "קמח" ו"סוכר" ואמורים להעביר להם את התכולה- חוץ מקארין גורן ואולי מרתה סטיוארט, אני לא חושבת שמישהו באמת עושה את זה, מקסימום שמים בכלי את הקמח עם האריזה שלו בסגנון "בבושקה".
כשמגיעים לרמת "מלך החומוס"- צריך כל הזמן לשכלל ולגוון, כי מלוכה זה דבר שעובדים קשה בשבילו. לכן " צבר" מרחיבה את סידרת "מלך החומוס" – סידרת הפרימיום שכוללת 40% טחינה משובחת, בניגוד למתחרות שמגיעות מקסימום עד 25% בלבד, ומוסיפה שתי תוספות ייחודיות בשיתוף היועץ הקולינרי- השף אבי לוי- שמומחה בחומוס- "חומוסטחינה עם קונפי שום" ו"חומוסטחינה עם פלפל מטוגן חריף".
