יש משהו מאד מסקרן בביקורים חוזרים.
בסוף 2014 ביקרתי לראשונה ב"ציונה" (רשמים מאז אפשר לקרוא כאן).
ארכיון
מהגולן לשולחן
אחד הדברים שמשדרגים מנה, הוא ללא ספק הרוטב. זו יכולה להיות הפסטה הכי תוצרת בית מעולה ויוקרתית, אבל בלי רוטב היא סתם יציקה יבשה. אלה יכולות להיות הקציצות שמכילות הכי הרבה בשר טרי, אבל בלי רוטב הן יציקות עגולות ומכבידות.
רוטב טוב עוטף את המנה, משלב בה טעמים משלימים לטעם המקורי, ורוטב ממש טוב הוא כזה שמככב גם בזכות עצמו וכשהמנה עצמה נגמרת, הוא מלוקק עד הסוף, בעזרת לחם או בעזרת האצבעות.
טל שחר- גבינה למי שמ-עז!
אין כמו חג שבועות לחגיגת חלב גדולה. אפשר להתחיל לספר שמקור הקישור בין חלב ומוצריו לחג השבועות הוא ממעמד הר סיני שבו היהודים לא יכלו לאכול בשר ולכן אכלו מוצרי חלב, או שזו בדיוק היה סיום עונת ההמלטות כך שהחלב היה בשפע, או מסורות שונות של נתינת חלב ודבש לילדים שמתחילים ללמוד תורה כדי שימתק להם, האמת, לא משנה הסיבה- מבחינתי יש סיבה אחת חשובה- זה טעים.
שושלת הרצל – אין זו אגדה.
כשאומרים לנו "הרצל" יש לנו בדרך כלל אותן אסוציאציות – חוזה המדינה, זקן ארוך , השענות על מעקה של מלון בשוויץ, "מדינת היהודים", ומי שמעל גיל ארבעים גם זוכר את השטרות בשווי מאה לירות ישראליות, שעוטרו בתמונתו המרשימה של בנימין זאב הרצל.
המלך עומרי השני.
"וימליכו כל-ישראל את-עומרי שר-צבא על-ישראל, ביום ההוא–במחנה. יז ויעלה עומרי וכל-ישראל עימו, מגיבתון; ויצורו, על-תרצה….. ויחזק העם, אשר אחרי עומרי, את-העם, אשר אחרי תבני בן-גינת; וימת תבני, וימלוך עומרי. … יעשה עומרי הרע, בעיני יהוה; וירע, מכול אשר לפניו. כו וילך, בכל-דרך ירובעם בן-נבט, ובחטאתו, אשר החטיא את-ישראל: להכעיס, את-יהוה אלוהי ישראל–בהבליהם. כז ויתר דברי עומרי אשר עשה, וגבורתו אשר עשה: הלוא-הם כתובים, על-ספר דברי הימים–למלכי ישראל. כח וישכב עומרי עם-אבותיו, וייקבר בשומרון; וימלוך אחאב בנו, תחתיו. "
זה בערך כל מה שכתוב על המלך עומרי בספר מלכים א' פרק ט"ז.
שלושת אלפים שנה אחר כך,בהצגה "מלך ישראל" , עומרי אחר, רווק בן 33 מרמת גן, שגר עם שותפה ועובד בשירות הלקוחות של "סלקום" מתחיל לשמוע קולות. ליתר דיוק, הוא רואה ושומע את המלך עומרי, זה התנכ"י שמגיע אליו עם פק"ל של גלימה, כתר ושפה ציורית קדומה (שבאורח פלא עובדת מצוין על בחורות עכשוויות).
Go go Goomba! חגיגה איטלקית.
הדור האחרון – להקה עם ערך מוסף.
אומרים ש"הזהר במה שאתה מבקש, יכול להיות שתקבל את זה". את זה למד דני ויצפלד, מוסיקאי ונגן גיטרה שהגיע לטופ – סיבובי הופעות חובקי עולם עם קלי קלרקסון ואנסטסיה. גם ארז גינת המתופף הגיע לפסגות ולבמות הנחשבות בארצות הברית ובעולם כשהופיע עם כוכבים כמו הילרי דאף. ואז הם נתקלו בסימן הכי ישראלי בחו"ל – חבילת שוקולד עטורה בפרה מוכרת מאד, שגרמה לגעגועים לפרוץ, ולמזוודות להארז.
רכבת הצלילים של יוסל'ה רוזנבלט
כשקראתי את עלילת המחזה "רוזנבלט אקספרס" קפצו לי שוב ושוב המילים "פורסט גאמפ" . אחרי צפיה בהצגה אני יכולה בהחלט להסכים – הרבה נקודות משותפות יש בין הגיבור האמיתי יוסל'ה רוזנבלט והגיבור הפיקטיבי פורסט גאמפ.
ההצגה מהנה מאד, צוות השחקנים מוכשר וההמלצה שלי היא חד משמעית – ללכת!
אבל נתחיל מההתחלה- קבוצת שחקנים, על במה עירומה, כשמאחוריהם רק סדין מתוח שישמש להקרנת קטעי וידאו ארט ( שעליהם אמון יואב רודה, שגם צילם את כל התמונות שמופיעות בפוסט זה), ללא אפקטים מיוחדים (השחקנים עושים בעצמם את כל הקולות – משריקת הרכבת ועד נקישות וצלילים), עם אביזרים מעטים שהשחקנים בעצמם מזיזים לפי הצורך, יוצרים סיפור קסום שקשה להאמין כמה הוא מציאותי (וכן, בדקתי, ההצגה משקפת נאמנה את העובדות, עד לרמה של סכומי הכסף המוזכרים בה). הסיפור הוא סיפורו של ילד פלא בשנות התשעים של המאה ה19, שקולו כל כך קסום עד שרבנים מכירים בו כחזן למרות שהוא עדיין לא בגיל מצוות, שנודד עם אביו בין קהילות באירופה, שם הכרטיסים נמכרים בכמויות כשכל אחד רוצה לשמוע את הפלא. כשהוא גדל הוא מתעקש להנשא לנערה שפגש בגיל 12 למשך שעה בלבד, והם הופכים, כמו שהוא מתאר ל"שני אנשים עם נשמה אחת" .
צלילי המוסיקה חוגגים יובל.
לפני חמישים שנה נראתה ג'ולי אנדריוס על מסכי הקולנוע כשהיא רוקדת על ההרים באוסטריה, השמש מאירה על הפרחים מסביב, והיא בדרכה להיות האומנת של חבורת ילדיו של אלמן קשוח, שלא יודע להתמודד איתם.
הנזירה האומנת כובשת את לב כל הסובבים אותה, כולל של אביהם של הילדים, וביחד עם הופכים למשפחה מוסיקלית, שנאלצת לברוח מהמשטר הנאצי ולהקים חיים חדשים.
מעבר לדמויות בסרט, הנזירה המרקדת כבשה גם את צופי הקולנוע, שהפכו את הסרט לקלאסי ומפורסם עד כדי כך שבאוסטריה ישנם סיורים בעקבות "צלילי המוסיקה", מוזיאונים המוקדשים לסרט והוא הפך להיות אבן דרך בתולדות הקולנוע. השירים הפכו לנכסי צאן ברזל, ואין ילד שלא יודע לזמזם בשפה כלשהי את "דו הוא דוב לבן צפוני".
חמישים שנה חלפו ועכשיו הושק התרגום העברי של הספר "כל הר וגבע" – הסיפור האמיתי מאחורי "צלילי המוסיקה".
צלילים בין החומות – פסטיבל צלילים בעיר העתיקה ירושלים.
בירושלים תמיד הכל אחרת – הריחות, הטעמים וגם הצלילים. משהו בהדהוד של המוסיקה בין החומות, באוויר ספוג ההסטוריה של העיר , גורם לטעם אחר, לגוון אחר להגיע לאזניים.
ממש אתמול התחיל פסטיבל "צלילים בעיר העתיקה" בפעם הרביעית, והחגיגה ענקית – בכל פינה ישנה במה שעליה מופיעים המון אומנים שונים, מכל הסגנונות והשפות, והכל פתוח חופשי וחינם לקהל הרחב.
אז מה יש לנו שם?