נתחיל מזה שמבין חמשת המוצרים, את הסויה לא מצאתי, אבל אני גם לא מעריצה גדולה של סויה (מלוח לי מדי) אז השתמשתי בשאר הדברים שקיבלתי כדי להכין שתי מנות בהשראה סינית אבל לא עד הסוף.

נתחיל מהאטריות. לקחתי את האיטריות הרחבות (כי זה מה שהיה בסופר, והאמת זה גם מה שהעדפתי). מה שאני לא כל כך אוהבת בהן הוא הכיתוב על העטיפה שאומר "כמו אצל סבתא" כי זה קצת שוביניסטי לטעמי, במיוחד עכשיו ש"סבתא" זו בדרך כלל אישה בשיא הפעילות שלה, עם קריירה, תחביבים, פילאטיס, טיולים ולא הסבתא הקלאסית של הבישולים/סריגה/הכנת ריבות/גידול חתולים.

בכל אופן  – בגלל שאנחנו לא ממש יצירתיים, הלכנו על המתכון שהיה כתוב על העטיפה של ה"לקט ירקות קפואים בסגנון סיני". עשינו כמה שינויים מזעריים בגלל מה שהיה או לא היה בבית ואלה המסקנות שלי –

ההוראה הראשונה היא לבשל את האטריות לפי ההוראות. זה מה שעשינו במדויק  – ארבעה ליטרים מים עם קצת מלח. בישלנו אחרי רתיחה 8 דקות. האטריות יצאו קצת דביקות, כמה מהן נדבקו די בכוח לסיר. אחר כך הן נדבקו גם לכלי שאליו סיננו את האטריות כדי שיחכו להמשך התהליך.

אחר כך היה כתוב להקפיץ את הלקט הסיני עם בצל, וג'ינגר. לא היה לנו ג'ינגר אז שמנו את הלקט כמו שהוא (ישר מהפריזר, לא היתה הוראה אחרת) עם הבצל. במתכון כתוב לטגן שלוש דקות אבל בפועל זה לקח הרבה יותר מהסיבה הפשוטה שהלקט היה קפוא. חבל שלא רשמו אם צריך להפשיר קודם או לבשל קצת קודם, כי הירקות גם כשהם כבר נמסו, היו מאד קשים, בעיקר הגזע של הברוקולי.

בכל מקרה, בשלב מסוים הירקות כבר היו פחות  או יותר בסדר, והמשכנו עם ההוראות – להוסיף חלב קוקוס (היה לנו קרם קוקוס), צ'ילי מתוק, שמן שומשום (לא היה לנו אז וויתרנו) וסויה (_שגם לא היה לנו אבל במקום זה היה לנו "רוטב טריאקי" שהריח פחות או יותר אותו דבר.).

בחשנו ארבע דקות כמו שכתוב על השקית והוספנו את האטריות.

שוב, בגלל שהאטריות מאד דביקות, הן הפכו לגוש בקערה, היה דרוש מאבק כדי להוציאן וכשניסינו לערבב אותן עם הירקות במחבת, הן פשוט התפרקו. לדעתי האטריות הללו מתאימות יותר לפשטידות או לקוגל למשל כי הן לא מסוגלות להיות אחת אחת.

בחשנו עוד קצת והסרנו מהאש.

המנה תאכל מחר בארוחת שישי בערב ולכן לא פיזרתי את הכוסברה, זה יבוא ברגע האחרון.

עוד הערה- ברשימת המצרכים כתוב "3 שיני שום קצוצות" אבל במתכון עצמו לא כתוב מתי להוסיף אותן אז על דעת עצמנו הכנסנו אותן איפשהו באמצע.

האורז היה יותר קל – פשוט השתמשנו בשארית קרם הקוקוס שנשארה לנו מהאטריות עם הירקות, בתור חלק מהנוזלים שאורז צריך. הוספנו קצת תיבול ויש אורז עם ניחוח אסיאתי.

בצד הכנתי סלט תירס, אפונה וגזר  ומלפפון חמוץ עם שמיר (הכל שימורי שופרסל).

בשורה התחתונה- רצוי לחדד את המתכון שמופיע על גב הלקט, יש בו המון דברים לא ברורים או שניתנים לכל מני פרשנויות. התוצאה בסך הכל טעימה.,

כשאומרים "בראוניס" חושבים פצצת שוקולד. הבעיה היא שהרבה פעמים פותחים עוגת בראוניס שנראית יפיפיה על העטיפה, אבל בפנים… לא מספיק שוקולדי או מרקם יבש מדי, "עוגתי" מדי.

"אחוה" מתקנת לנו את החוויה הזו עם "עוגת בראוניס" חדשה, עתירת שוקולד מריר מעולה (20% שוקולד מריר!).  כמות השוקולד הזו , יחד עם מרכיבים משובחים נוספים, הופכת את העוגה לנימוחה, רכה, מתוקה ובעיקר ביתית (והיא בהחלט עוברת כעוגה ביתית, אם מוציאים מהאריזה ושמים על צלחת יפה, אף אחד לא יבחין שלא מדובר בתוצרת התנור הפרטית!).

עוד טיפ שלי – להגיש עם טיפה סירופ שוקולד מלמעלה , לאקסטרה מתיקות ואלגנטיות.

האריזה חדשה ובעלת קו עיצובי חדש ששומר על הטריות לאורך זמן, כך שאפשר לקנות כמה עוגות ולשמור כשבאים אורחים בהפתעה או כשבשעת לילה מאוחרת חוזרים מבילוי וממש חייבים משהו מתוק וטרי.

העוגה מצטרפת לשלל מוצרים אחרים של "אחוה" שבראשם כמובן החלוות, הטחינה הגולמית, המוצרים האורגניים, מוצרים נטולי סוכר, וכמובן המון עוגות ועוגיות מכל הסוגים – בחושות, שמרים, אריזה אישית ועוד.

מה שעוד נחמד הוא שהעוגה היא פרווה, ואפילו בכשרות בד"צ כך שאפשר להשתמש בה גם לקינוח אחרי ארוחה בשרית.

להשיג בכל רשתות השיווק המובחרות.

ומהי ההמולה? קולות הסועדים, משיקי הכוסיות, המוסיקה, ומצמוצי ההנאה של כל מי שבסביבה..

ומהתחלה –

"ברוש ביסטרו בר" יושבת במרכז קניות קטן על הכביש של צומת פרדסיה, שתי דקות מכל מקום ושתי דקות לכל מקום. ומה יש בה?

מדובר במקום שפונה לכל הקהלים לפי השעה של היממה- בבקרים פגישות עסקיות של כל מי שחולף בכביש , אחר כך משפחות עם ילדים ובלעדיהם, לקראת ערב זוגות רומנטיים ובערב כל צעירי ובלייני האזור שאוהבים תאורה עמומה, מוסיקה , כוס משקה טוב (במבחר ענק של קוקטיילים) ומשהו טעים לאכול על יד.

במלאת חצי שנה ל"ברוש" הגענו להתנסות במטעמיה. הגאווה של המקום היא הטאבון, שדרכו עוברות כמעט כל המנות בצורה זו או אחרת בידיו האוהבות של השף ברק רוקנשטיין שברזומה שלו יש התמחות ב"הרברט סמואל" של רושפלד, ונסיון ב"טאפאס אחד העם", הקמת התפריט של "טאיזו" ותפקיד שף ב"טרומפלדור 10".

לפני הכל, מהבר זרמו אלינו קוקטיילים שונים, חלקם עם אלכוהול וחלקם ללא (כי בכל זאת צריך לנהוג הביתה אחר כך). יש לציין שגם האלכוהוליים הם בלי תחושה של אלכוהול כך שבקלות אפשר לשתות ולהרגיש רק אחר כך. במיוחד זה תופס לגבי הקוקטייל הראשון שקיבלנו – קוקטייל על בסיס וודקה  עם פסיפלורה ותה לימון, שהגיע במרקם של ברד ועשה לנו שמח על ההתחלה.

עוד משקאות שטעמנו לאורך הערב היו קוקטייל קמפרי עם תפוזים, אשכוליות אדומות, ונגיעת לימון, שכאן האלכוהול היה יותר מורגש, וקוקטייל לא אלכוהולי של תפוז, לימון, נענע, אפרסק וחלב, שיצר פסק זמן מרענן (כמו שייק פירות בעצם). (מחירי הקוקטילים 36 שקלים בתפריט).

עוד בתחום האלכוהול טעמנו את גאוות המקום, "בירת ברוש" – בירה של המקום במתכון מיוחד, שמיוצרת אך ורק עבור "ברוש" במבשלת "אחד העם" באבן יהודה, והיא קלילה (4.9% אלכוהול בלבד) ופירותית ומתאימה גם לנשים.

לקינוח טעמנו גם את הלמונצ'לו המיוחד של המקום, גם הוא גאווה מקומית, והוא נותן את ה"קיק" שעוזר לנו להצליח לקום מהשולחן ולהגיע למכוניות…

צוות המקום הסביר לנו שכל הפרודוקטים הם תוצרת בית או תוצרת היישובים הסמוכים כדי לעודד ייצור מקומי, להמנע משינוע מרוחק שפוגע בסביבה ובעיקר להנות מהטריות המקסימלית. (כך למשל הגבינה היא של משק יעקבס המשובח).

בהתאם להגדרה של "ביסטרו" – התפריט קטן ומצומצם עם המון מנות שמתחלפות כל כמה ימים כך שיש המון הפתעות.

ועם כל השתיה, צריך גם לאכול משהו – וזה מה שהיה שם.

הפתיחה, כמקובל היא לחם הבית, במקרה הזה כמובן שלחם שהוכן כל כולו ב"ברוש" משלב הקמח ועד שלב הטאבון. הוא מכונה "לחם אש" בגלל זה והוא בא עם קערית של קרם פרש שבצידה טעמים שונים של עשבי תיבול, פלפל חריף, ושמן זית (14 שקלים).

הלחם הזה גם משמש כבסיס וכתוספת למנות נוספות.

אחרי הלחם הגיעה "כרובית מטוגנת" עם גבינת פטה (28 שקלים בתפריט). מנה כייפית, בעיקר כי עוד היו לנו מהקוקטיילים שקיבלנו בהתחלה.

ליד כוס בירת הבית קיבלנו את "שקשוקת חצילים קלויים" – עם בצל ירוק, ביצים וגבינת פטה, עם לחם אש. (44 שקלים, מנה שמספיקה לשני אנשים, בעיקר עם הלחם). לטעמי אחת המנות הווינריות של המקום – כי היא משלבת שני דברים מאד אהובים ופופולאריים – טעם של שקשוקה, והטעם המעושן חרוך של חצילים קלויים). התיבול היה מאד בעדינות, היו כאלה בשולחן שהוסיפו מלח, אני לא הוספתי כלום, בשבילי זה היה בדיוק.

מאגף הפיצות קיבלנו את ה"פיצה ברוש" – עם פרוסות אנטריקוט, בצל מקורמל, פטרוזיליה ופלפל קלוי (52 שקלים). בהתחלה חשבנו שהאנטריקוט הוא בייקון בגלל המרקם, אבל כשטעמנו הבנו את ההבדל. הבצק הוא דק וקריספי. אישית, למרות שאינני שומרת כשרות כמו ששמתם לב, אני מעדיפה פיצות צמחוניות, כך שאוכל להרגיש יותר את דומיננטיות הגבינה.

המנה הבאה היתה שוב מנה ענקית של "מעורב פרגית וחזה עוף צרובים על הפלנצ'ה עם פטריות ובצל" (52 שקלים) שהוגשו על כריך לחם אש פתוח עם חריף וטחינה. את החריף לשמחתי הניחו מלמעלה כך שיכלתי לבחור להמנע ממנו, הלחם ספג את המיצים של הבשרים ונעשה עסיסי, וטחינה תמיד הולכת מצוין עם בשר.

דג היה המנה הבאה – "דג בטאבון" שהוא בדרך כלל או סלמון או קוד, אצלנו היה סלמון, והמנה הזו היתה הבחירה שלי למנה המנצחת של הערב, כי הדג היה כל כך רך אבל לא "פישי", ומתחתיו שהו ירקות צלויים מיוחדים כמו סלק וקישואים. עשייה מאד מוצלחת של המנה.

המנה הבאה היתה מתוך תפריט הצהרים "קבבפיתה" (KABABAPITA) – פשוט קבב טוב, בתוך פיתה, עם סלט ירקות קצוץ, טחינה וצ'יפסים בצד. לחובבי הז'אנר.

לקינוח דגמנו שני קינוחים (שגם הם במנות ענק, כך שאפילו שלושה ארבעה חבר'ה יכולים להנות ממנה אחת)- במחיר 32 שקלים כל קינוח  –

שטרוייזל תפוחים עם כדור גלידה וניל, וטירמיסו קלאסי . היה לי קשה להחליט בין שניהם כי שניהם היו מתוקים במידה, בעלי מרקמים שונים ומגוונים וכאמור ,בגודל ענק.

בימי שישי יש בופה בראנץ' מושקע.

עוד פרטים באתר המסעדה – http://www.rest.co.il/sites/Default.asp?txtRestID=15575

כש"טריולה" הפתח תקוואית חגגה שנתיים, הלכתי לבדוק מה הולך שם, ואלה היו הרשמים שלי אז – http://cafe.mouse.co.il/post/2949559/

עברה שנה וחזרתי לבדוק כמאמר השיר "מה השתנה". האמת, יש דברים שלא רציתי שישתנו, ושמחתי לגלות שכך היה.

אבל בואו להתחלה-

"טריולה" היא שילוב של בר מסעדה, תלוי בשעה של היום. ככל שהערב מעמיק, כך חלקו של הבר גדל. אנחנו אמנם הגענו בשעה קצת מאוחרת אבל תמיד יש מקום לארוחת ערב טובה.

"טריולה" על שם שלושת השותפים, מוכרת בזכות הפסטה הביתית שלה, שמוכנה טריה טריה כל יום, ואכן המנות שהזמנו הוכיחו זאת.

אבל פתחנו במה שאני תמיד חייבת – "פוקצ'ת הבית " עם שמן זית, שום, רוזמרין ומלח גס, מוגשת עם חמאת עגבניות מיובשות (14 שקלים בתפריט). המבחן הראשון שלי לכל מקום הוא לחם הבית שלו. במקרה הנוכחי – פוקצ'ה. החמאה מעדן, הלחם טרי (שווה להזמינו בהמשך גם בשביל שיהיה עם מה לנגב את הרוטב של המנות הבאות).

כמו שכתבתי בהתחלה, קיוויתי שמנות לא השתנו, במיוחד לגבי ה"כרובית טרטופו" שכבר אז נחשבה למנת הדגל של המסעדה, וכך נשארה עד היום, והיא כוללת פרחי כרובית במחבת לוהטת מהטאבון ברוטב איולי כמהין ופרמז'ן עם שבבי עירית (38 שקלים). מעדן עד היום.

בעיקריות בחרנו בשלושה סוגי פסטה שונים, כל אחד בהתאם להעדפותיו –

"בולונז" – רוטב עגבניות, בשר בקר טחון, ירקות שורש, שמן זית, פטרוזיליה ויין אדום בבישול ארוך (51 שקלים בתפריט). בתפריט כתוב שיש אופציה לבחור עם או בלי חמאה, לא נשאלנו אז אני לא יודעת אם יש חמאה או לא. (אנחנו מעדיפים שיש).

"רדיאטורי פונגי" – פורטובלו, שמפיניון וכמהין בשמנת, פרמז'ן, סנט מור, אורגנו, יין לבן ושבבי עירית (56 שקלים בתפריט, ואם רוצים בתוספת של אווז אז המחיר הוא 68 שקלים)

"רגטוני בטטה" – קוביות בטטה אפויות בטאבון ברוטב שמנת, פרמז'ן, גאודה, טימין ואגוז מוסקט (54 שקלים בתפריט).

כולנו טעמנו מהכל, והדעות נחלקו בדיוק לשלושה, כשכל אחד התעקש שהמנה שהוא בחר היתה הטעימה מבין כולם . אני בחרתי את הבטטה ולדעתי היא היתה הבחירה הטובה עבורי כי הבולונז היה לי קצת כבד (יותר מנה חורפית). הפטריות באמת נתנו פייט. בסך הכל, כשיש פסטה איכותית ביתית וטריה, מרכיבים כמו פטריות או בטטה, ורטבים מבוססי שמנת ותיבול של אגוז מוסקט וגבינות, וכל זה בעזרת יד אוהבת שיודעת מה היא עושה, זה תמיד מתכון מנצח.

עם הפסטות הבנים לגמו בירות שעלו משהו כמו 32-33 שקלים לכ0.4 ליטר.

לפני הקינוח קיבלנו צ'ייסרים של למונצ'לו של המקום, על חשבון הבית, ככה להתרענן.

השולחן נוגב , הכפיות הונחו ושמענו מהמלצרית את תפריט הקינוחים, שחלקו קבוע וחלקו מנות מתחלפות. בגלל שהיינו מפוצצים מהפסטות והרטבים, בחרנו בקינוח אחד, עדין יותר- קרמבל תפוחים עם כדור גלידת ווניל (38 שקלים). המתיקות העדינה והקרירות עזרו לנו להצליח לקום מהכיסא. (היו עוד שני קינוחים שהתיאור שלהם גרם לי להזיל ריר אבל כבר באמת שלא הייתי מסוגלת יותר- קינוח ריבת חלב, וקינוח שוקולדי במיוחד, ואותם אצטרך להשאיר לפעם הבאה…)

כאמור בשעות הערב המוסיקה מתגברת, הקצב עולה, והכיף רק גדל.

עוד פרטים ב- http://www.rol.co.il/sites/triola/

אם נסכם את המשפט "בא לי משהו טעים, בלי לטרוח, שיהיה קטן וקל כזה, ושיראה מושקע" למילה אחת, נקבל "עוגיה". אותה חבילת עונג קטנה ומתוקה, שהיא כל מה שחסר לנו לפעמים, בעיקר אחרי ארוחה טובה.

במדינות רבות כבר הפכו אותה למוסד, ציוותו אותה עם משקה חם (אם זה ה"קפה ומאפה" אצלנו או ה"פייב אוקלוק טי" של הבריטים למשל) ויש פינה מתוקה ונעימה במהלך היום.

קונדיטוריית "לחמי" לא משאירה אותנו משועממים ומפתחת עוד ועוד עוגיות חדשות, בעבודת יד, והפעם שתי סדרות – עוגיות "לצד תה" – עוגיית חמאה, תפוז ושקד קלוי, ועוגיית קינמון קלאסית שמשלבת קינמון שנטחן ממקלות קינמון טבעי, וסידרת עוגיות "הסידרה המפנקת" עם הדברים שהכי מפנקים אותנו – שוקולד צ'יפס (בכמות לארג'ית במיוחד) ושטרודל תות שדה מריבה איכותית.

העובדה שאני לא שותה תה, לא מנעה ממני לפתוח את האריזות (אריזה נוחה אגב, לא דורשת אלימות) ולנשנש מהן בעצמי, אחת אחרי ארוחת הערב (זו עם התות) ואחת קצת אחר כך, עם החדשות בטלוויזיה (מהדורות אינסופיות שדורשות משהו מתוק!).

מה שאני אוהבת בעוגיות האלו, שגם בלי לטבול בתה, המרקם מאד עדין וכייפי, נמס בפה ומשאיר שובל של טעם חמאתי איכותי . גם התות רחוק מלהיות הדבר התעשייתי שאנחנו מכירים מסופגניות של ילדות למשל, והוא נותן שידרוג ביתי לעוגיה. אם הייתי צריכה לבחור בין ארבעת הטעמים החדשים, אחרי התלבטות קשה הלכתי על התות. בבית היו חילוקי דעות (שזה טוב כי ככה כל אחד לקח שקית אחרת והשאיר לי את שקית התותים שחטפתי לעצמי).

מצוין לאירוח.

עוד פרטים על "לחמי" והמוצרים ב –

http://www.lachmi.com/

כדי להנות מבשר טוב צריך שני דברים – חומר גלם משובח, ומישהו שיודע מה לעשות איתו.

ובמקרה של בשר, כמה שפחות התעסקות, יותר טוב- בשר נטו, כמו שאוהבים בדרום אמריקה, בלי קשקושים. בשר שכל נגיסה בו ממיסה אותו בפה, והמיצים והעסיס ממלאים את כל בלוטות הטעם. טוב, אולי איזה גרגיר מלח גס מלמעלה, אבל באמת שזהו.

בטירה, בלב אזור השרון, נמצא "משק זמיר" של גיתי זמיר. המקום החל בתור חנות בשר גדולה (ומשמש כך עד היום, כולל משלוחים וציוד נלווה) מפעיל בימי שישי ושבת מסעדה (לא כשרה אבל ללא חזיר) שבה ניתן להנות מכל מה שיוצא לגיתי מהגריל, וזה הרבה.

המקום מינימליסטי כי הרעיון העיקרי הוא בשר. יש אפשרות לארוחת טעימות או לבחירה מתפריט. ההמלצה שלי היא הטעימות, ויותר מכך, ההמלצה שלי היא "תקשיבו לגיתי, הוא כבר יוציא לכם את ההכי טוב והכי טעים".

זה בדיוק מה שאמרתי לגיתי כשהגענו אליו בשישי האחרון (בעיתוי מצוין עם המשחק של ברזיל) אז גיתי החל למלא לנו את השולחן.

ראשית, עברתי על התפריט, והמחירים פשוט נמוכים ואטרקטיביים במיוחד. כך למשל 100 גרם אנטריקוט בלאק אנגוס עולות 21 שקלים בלבד, סוגי אסאדו כמו וסיו או פיקניה ב19 שקלים למאה גרם בלבד, והפורטר האוס ב22 שקלים למאה גרם .

בקבוק מים קרים כבר חיכה על השולחן, ואיתו הגיעו הנשנושים הראשונים – חמוצי הבית – זיתים ולפת כבושה (ללא צבעי מאכל!) ואיתה פיתות והחומוס הביתי של גיתי שמרגישים עליו את הביתיות, עם שמן זית מלמעלה. חומוס משובח, באמת.

המנה הראשונה שהגיעה היתה כדורי "קובה נייה" – סוג של קציצות מבשר עז נא  משובצות בבורגול, על פרוסת צנון חריף. ההמלצה של גיתי היתה לאכול עם פיתה וכך עשינו. אני לא חושבת שאי פעם טעמתי עז, בטח שלא בצורתה הנאה, אבל השילוב היה מעניין, רך וטעים, יחד עם העוקץ של הצנון. גיתי סיפר שהמנה מכונה "הסושי הפלסטיני".

קבבים היו הבאים בתור, עשויים בשר טלה עם צנוברים וקשיו. האגוזים הוסיפו קרנץ' כייפי, התיבול היה עדין. יופי של מנה.

חזה ברווז היה הפייבוריט שלי והוא הוגש שלישי בתור, בסגנון אסאדו. גם ברווז זה לא משהו שיוצא לי לאכול הרבה אבל שווה בהחלט לנסות.

צלעות טלה מתקתקות כמו סוכריות רכות היו הבאות, עסיסיות  – נאכלו בידיים.

הבשר האחרון שהצלחנו עוד לאכול לפני שנסתמנו סופית היה אנטריקוט של פרה מבכירה. אני לא מבינה כל כך בפרות מבכירות אבל התוצאה היתה טעימה, שוב, עם גרגירי מלח גס למעלה וזהו.

בצד היו לנו סלט ירקות מרענן וצ'יפס, אבל הם באמת לא היו העיקר, התמקדנו בעיקר בבשרים.

את הקינוח גיתי מביא מהשכנים – וקיבלנו בקלוואה מתוקה ואיתה כנאפה כייפית, מתיקות עדינה, כוס חליטה חמה לעזור לעכל את הבשר, ואפשר להשען אחורנית ולהנות מהחיים. אמרתי לגיתי שאני מאד אוהבת קבלות שבת כאלה…

במקום נערכות גם סדנאות שונות לפי דרישה (ובגלל הגודל והפתיחה רק בשישי שבת, רצוי מאד להזמין מקום מראש, ויש מנות שחייבים להזמין מראש כדי שיהיו מוכנות כשתגיעו).

גיתי התחיל לבשל מגיל צעיר, ניהל גני אירועים כמו "חוות רונית" ו"הטירה" בגעש, כשהוא מתמחה באירוח דרום אמריקאי, אסאדו וברביקיו, מחזיק גם בקייטרינג, עורך סדנאות ומשלוחים של מיטב הבשרים.

עוד מידע על כל האפשרויות בקצביה , במשלוחים, באירועים ובמסעדה עצמה ניתן למצוא ב-

דף הבית של "משק זמיר" – http://www.meshekzamir.co.il/

ודף הפייסבוק של גיתי – https://www.facebook.com/gitai.zamir

*** הערה אישית – הביקור בטירה נערך לפני כשבוע, הכל היה שקט ורגוע, לא היתה שום בעיה בהגעה ובבילוי במקום. אני מקווה שבקרוב מאד תחזור השלווה ואפשר יהיה לחזור ולהנות מהטעמים והכשרון של משק זמיר. שווה לשמור את הפוסט.

מי שקורא אותי כבר יודע שאוכל הוא האהבה שלי. פחות להכין, יותר לאכול.

ישראל משופעת במקומות טובים לאכול, אבל לא כולם מפורסמים וידועים, והכיף הכי גדול הוא לגלות את הפנינים הסודיות ,את אותה חנות שמוכרת את המוצר הכי טעים, הכי נדיר, הכי מיוחד.

ואיך מגלים את המקומות האלה ?

או שבמקרה מגיעים אליהם, אם אלת המזל מחייכת, או שבאים עם מישהו שיודע. בשנים האחרונות התפתחה בישראל (ולא רק) תרבות של סיורי אוכל. במקום לבוא למקום מסוים לראות נופים, באים לראות ובעיקר לטעום המון אוכל טוב ומיוחד.

(כל התמונות הן דברים שצילמתי בסיורים קולינריים שונים שבהם השתתפתי)

היתרונות הם שכאמור מעבר לגילוי המקומות עצמם, יש גם מישהו שיודע מה בדיוק כדאי לטעום, ואיפה כדאי לקנות, ובעלי המקומות כבר מכירים אותו ומצ'פרים את המטיילים באקסטרה טעמים.

במשך השנים נעשתה התמקצעות בתחום הסיורים הקולינריים והם כבר נחלקו לפי נושאים – לחובבי הבשר, לחובבי היין והאלכוהול, לחובבי המתוקים, לבשלנים "כבדים" ולכאלה שרק מתחילים, בשילוב סדנת בישול או הדגמות, וכמובן גם סיורים בחו"ל שמשלבים נופים עם מיטב המסעדות מצד אחד, והיצרנים מהצד השני – יקבים, מעדניות, בוטיקי גבינות ועוד.

אחד המקומות הפופולאריים ביותר לסיורים הוא כמובן השוק, מכיוון שהוא מקבץ באזור אחד המון חנויות שונות, עם מגוון גדול של מוצרים, ומצד שני, יש בו סמטאות ופינות חבויות שקל לפספס ולהחמיץ את האוצרות שמסתתרים שם. אחד הכייפים הגדולים הוא להגיע לסיור כזה עם סלסילת קניות, ועל המקום לבחור כל מני דברים טעימים שלוקחים הביתה (או מחסלים עוד בדרך).

יש סיורים בקונוטציות שונות כמו סיור קולינרי לקראת חג המולד בערים נוצריות כמו נצרת נניח, או סיורים לפי חגים והמאכלים הפופולאריים בהם, ויש גם סיורים שנכנסים לתוך בתים של משפחות מארחות, שמכינות מנות מתרבותן ובדרך כלל גם משלבות פולקלור כמו סיפורים, שירים וריקודים.

בגלל המגוון הגדול של עדות בישראל, יש המון תרבויות אוכל, ושווה לבדוק אותן – מה מבשלים בבני ברק לכבוד יום השבת? איפה השווארמה הכי טובה בארץ? איזה יין מיוצר בצפון הארץ ואיזה בדרומה? מהו טעמו של דג שהעלינו בחכתנו במו ידינו במסגרת הדרכת דיג? איפה הירקות הכי טובים וכמובן – המאפיות והקונדיטוריות המשובחות בארץ.

במקום העבודה שלי ערכו סיור כזה במסגרת "יום גיבוש" – ואחרי סיור וטעימות בשוק, השפית שליוותה אותנו והדריכה, גם אספה מצרכים וביחד הכנו ארוחת צהרים (טוב, הרוב הכינו, אני צילמתי…). אני חושבת שמדובר ברעיון מדליק גם לימי הולדת, מסיבות רווקות (ולא לשכוח לדאוג גם להרבה אלכוהול להגברת השמחה), אירוח מיוחד לחברים מחו"ל שרוצים להכיר את הארץ בדרך הטעימה ביותר שלה, וכבילוי זוגי רומנטי וכמובן יום כיף לעובדים.

ואז כשיבואו אלינו אורחים ונגיש להם את הטחינה המיוחדת, את הכנאפה הייחודית או את הגבינות , והם ישאלו "איפה קניתם"? נוכל לומר "אה, זה? זה ממקום קטן כזה, משהו בוטיקי, איפשהו בגליל, גילינו את זה במקרה…".

ההתחלה היתה מבדחת, כי חיפשתי את כדורי הדגנים במחלקת הדגנים ולא מצאתי. כשכבר כמעט התייאשתי והלכתי לכיוון הקופה הראשית, ראיתי שיש סטנד של מוצרים חדשים, ושם באמת היו הדגנים – "כדורי דגנים בטעם שוקולד" ו"דגנים מחיטה מלאה קינמון". (שניהם חצי קילו לקופסה).

(בתמונה – כל מה שצריך לארוחת ערב).

קשה לי להחליט מבין השניים מה אני מעדיפה. בן הזוג הלך על הקינמון גם בגלל שזה פחות מתוק יחסית לשוקולד וגם בגלל שזה חיטה מלאה. אני מתלבטת בגלל שמצד אחד אני חולה על קינמון, ומצד שני המרקם של כדורי השוקולד ממש כיף לי על הלשון.

לא מצאתי הבדלים בין המוצר הזה למוצרים המקבילים של המתחרים.

עכשיו, דגנים הם לא משהו שצריך לבשל או להמציא מתכון, אבל אני חושבת שהם ילכו מצוין על גלידה, או על קצפת מעל עוגה, כתוספת מתיקות, קראנץ' וכמובן גם קישוט.

כמובן שהם גם מצויינים לנשנוש בלי חלב, כי יש להם את הפציחות הזו שאנחנו כל כך אוהבים, ואת הגודל שמתאים בדיוק לאחיזה בשתי אצבעות. אמנם המונדיאל כבר תיכף נגמר (ואחרי שברזיל הפסידה , כבר לא ממש משנה לי מי זוכה..) אבל לא חסרות המון תוכניות אחרות שדורשות "נשנוש" ביחד עם הצפייה.

בתמונה אפשר לראות את "ערכת ארוחת הערב" שהכנתי לבן שלי, אמנם לא ילד אבל גם הוא אוהב משהו מתוק, משהו מהיר ובעיקר משהו שלא צריך לטרוח כדי להכין ולצאת שבעים…

כולם יודעים שכדי להוציא אותי מגוש דן צריך סיבה טובה. הובטח לי ש"החצר" הוא סיבה ממש ממש טובה. צדקו.

"החצר" ממוקמת ברחוב בית לחם 7 בירושלים, ממש צמוד למתחם התחנה הפורח והתוסס שלהם, והיא מסעדה בשרית כשרה.

ההגדרה שלה היא – "מסעדת שף ים תיכונית המתמחה בבשרים על הגריל, תבשילי קדירה ודגים" ומנהל אותה השף מוטי אוחנה, עם רזומה של סיום לימודים ב"קורדון בלו" והתמחות של 13 שנים בקולינריה בארץ ובחו"ל – אם מדובר בסטיקיות ירושלמיות, במסעדת "צ'אקרה" הידועה וגם במסעדות גורמה באוסטרליה.

אז עכשיו הוא כאן, להציע תפריט כשר ועשיר  וחדש במלאת שבע שנים ל"החצר" – שמקיף מטבח קלאסי עם מטבח עכשווי יצירתי.

כשהגענו, באמצע השבוע, בסתם יום של חול, המסעדה היתה מלאה מפה לפה. גם כשהיינו לקראת סוף הארוחה שלנו, בסביבות השעה עשר וחצי בערב, התור עוד גלש החוצה ואנשים המתינו שיתפנה שולחן.

לפני האוכל, אני חייבת מילה על הצוות, ובהחלט הבטתי עליו גם כששירת את השולחנות הסמוכים, ותמיד זה היה אותו דבר- שירות עם תשומת לב מלאה. מרגע שנפלה לי סכין על הרצפה למשל, עוד לא הספקתי להתכופף וכבר היתה אצלי מלצרית עם סכין נקיה בידה, ובכל רגע שבו הוחלפו מנות, השולחן גם נוקה וצוחצח מכל פירור.

כמקובל, פתחנו בקוקטייל – אפרטיף ג'ין, תפוחים ולימון שהעיר אותנו והכניס אותנו לאווירה של הארוחה. (מחירי אפרטיפים בין 34 ל38 שקלים).

אחרי הלגימה קיבלנו את ההתחלה – פלטת מאזטים מבחר צבעוני של סלטי הבית מוגש עם לחם(במקור 56 שקלים אבל בארוחת הטעימות של המקום המנה היא על חשבון הבית, ובשעות הצהרים ישנם דילים לפיהם מזמיני המנה העיקרית יכולים לקבלה ב15 שקלים בלבד, כולל הלחם). המבחר אכן היה צבעוני ועשיר וכלל סלט ירוק עם חמוציות, מטבוחה, קרם חצילים עם סילאן, סלט פאקוס (פעם ראשונה שטעמתי את הדבר הזה שהוא בין מלפפון חי לקישוא), ועוד, והפיבוריטים שלי היו סלט המנגולד המרענן, וקרם החצילים הייחודי. בצד קיבלנו כרובית מטוגנת עם טחינה.

אחר כך הגיעה מנה חדשה, כל כך חדשה שעדיין לא בתפריט ואנחנו המלצנו לשף אוחנה להכניס אותה תיכף ומיד – קרוסטיני דניס עם זיתי טאסוס ועגבניות. נשנוש קריספי, חמצמץ, מתפוצץ מרוב טריות ועסיסיות. אצבעות לוקלקו. (המנה כלולה בארוחת הטעימות).

"טריו סביצ'ה טונה אדומה, סלמון ודניס, פירות העונה, כוסברה, צ'ילי, צנוניות ובצל ירוק" (64 שקלים בתפריט) היה הבא בתור, מנה בהגשה יפיפיה, ו "סלט אנדיב רוקט, אגסים, סלק צלוי ופקאן מסוכר בוויניגרט בלסמי" (46 שקלים בתפריט) הגיע גם הוא. אני מוצאת שתפקיד שתי המנות האלו היה בעיקר לרענן את החייך למה שעוד יבוא, והגיע.

"מעורב ירושלמי של "עוז דגים" דגי ים מוקפצים עם בצל, פלפל חריף ולימון כבוש בתערובת תבלינים עם טחינה ועמבה" (64 שקלים בתפריט) הביא לנו את ירושלים וטעמיה בגדול, והזכיר לנו שאנו בעיר הקודש,

עוד מנה חדשה הופיעה "דג מוסר ברוטב אסיאתי עם קרם חצילים ובצל מטוגן" (102 שקלים) – מנה שרמזה לנו על האהבה של השף למטבח האסיאתי, שהוא משלב עם טעמי מרוקו שעליהם גדל ויוצר מגוון חדש של טעמים.

המנה הבאה היתה הפיבוריטית שלי מבין המנות הראשונות – "פטה כבדים כבד עוף וכבד אווז שיכורים מברנדי לצד ריבת עגבניות ושומר עם לחם קלוי" (58 שקלים). עונג של רכות הכבד, מתיקות הריבה והקרנצ'יות של הטוסטונים, שגם אחרי שהם נגמרו, אנחנו עוד חמסנו את הכבדים. בכלל כבד אווז מככב בהרבה מנות של המסעדה.

יינות אדומים של "הרי יהודה" נמזגו במקום היינות הלבנים שליוו אותנו עד כה, ורמזו לנו שהעיקריות בדרך, אבל לפני כן עוד הספקנו עוד משהו מהראשונות – "קרפצ'ו פילה בקר רוקט, איולי כמהין, בלסמי ופיסטוקים מסוכרים" (52 שקלים) שהוכיח שגם כשזו מנה כשרה נטולת פרמז'ן, היא עדיין מצליחה להיות טעימה.

המנה הראשונה בין העיקריות שהגיעה אלינו היתה מנת מוח עגל על קוסקוס. בדרך כלל אני מתה על מוח, אבל הפעם המנה היתה לי מלוחה. זו מנה חדשה, אני מניחה שיהיו שיפורים בהמשך. (המנה מוגשת במסגרת ארוחת הטעימות).

המנה הבאה היתה כייפית – "קריספי ניוקי עם כבד אווז, חזה אווז מעושן ושקדי עגל על קרם שורשים"  (104 שקלים בתפריט). – מותק של מנה, מרקמים שונים על הלשון, הניוקי ספג את טעמי האווז על שלל חלקיו, הולך מצוין עם אלכוהול ליד.

"אסאדו עגל ברוטב ברביקיו, תפוזים וג'ינג'ר" (106 שקלים) למכורי הבשר הכבדים, ו"סטייק אנטריקוט ברוטב בורדולז, מח עצם וצ'יפס" (90 שקלים בתפריט הצהרים בלבד.) היו שתי מנות בשר שהגיעו אחת אחרי השניה, וההעדפה שלי היתה האנטריקוט (בדרך כלל שואלים את הסועד מה מידת העשיה האהובה עליו, אצלנו האנטריקוט הוגש בהמלצת השף במידה של מדיום רייר ובירכנו אותו על הבחירה הזו שהשאירה אותו עסיסי ושופע מיצים. רוטב ה"בורדולז" הוא רוטב דמי גלאס  – שיטת בישול כפולה, והוא הוגש עם צ'יפסים בסגנון הולנדי, שעברו שלושה תהליכים שונים שהפכו אותם לממתקים מלוחים, רכים ולוהטים מבפנים ופציחים במיוחד מבחוץ, מוח העצם היה בונוס לטעמי המנה.

ועוד בשר שחיתותי במיוחד לקינוח – עוד מנה חדשה של פילה בקר עם כבד אווז על פטריות ואפונת שלג. (106 שקלים בתפריט), מה אני אגיד לכם – השף אוהב להשתמש בהרבה כבד אווז, נימוח ונותן קונטרסט לפילה הבקר שהוא יותר "כבד" ולקחת חתיכה משניהם ביחד יוצר מרקם מיוחד בפה. אפונת השלג מוסיפה את הניחוח ה"ירוק".

השולחן נוקה שוב, והמתוקים הגיעו.

ראשית הגיעה פלטה של פטיפורים – כל מני סוגי מתוקים שמוגשים בארוחת הטעימות של המקום (230 שקלים לסועד, כל השולחן חייב להשתתף). בפלטה היו בין השאר מקרונים, מרמלדות, טרפלס, מעדן באונטי והפיבוריט שלי – מרשמלו תוצרת בית ששם בכיס הקטן את כל מה שאנחנו בדרך כלל תוקעים על שיפוד בל"ג בעומר. (והיות והפלטה הזו כלולה בארוחת הטעימות, אין לה מחיר משל עצמה).

עוד קינוחים שהגיעו אלינו –

"גלידת וניל עם טחינה גולמית, סילאן, פיסטוק וסיבי חלבה" (36 שקלים). קוראי הנאמנים יודעים שאני סולדת מגלידה פרווה אבל במקרה המדובר ,אי אפשר היה להבחין שלא מדובר בגלידה חלבית לחלוטין, והיא יצרה קומבינציה מתוקה עם הטחינה והחלבה.

"פאדג' שוקולד חם עם מוס שוקולד, מלח ים וקולי פטל" (הוגש עם מקרון בצד – 42 שקלים) שגם היה הבחירה שלי מבין הקינוחים (חוץ מהמרשמלו שעמד בזכות עצמו), מתיקות עם ניצוצות של מלח ים, עושר, וחמצמצות הפטל. מוגש עם טוויל פילו ומרשמלו וורוד.

"קרם ברולה  עם עם תותים, קוקוס, סורבה, ומקרון פירות יער" – (46 שקלים) – היה חמוד. אנחנו רגילים לגירסה ה"סמי פרדו" – הקרה, פה הברולה היה חמים כי השכבה שלו דקה והוא עבר תחת הגריל כדי להשיג את שכבת הסוכר הפריכה מלמעלה.

האוויר הקריר של ירושלים גם באמצע יולי המיוזע שאליו אנחנו רגילים במרכז, ריענן אותנו אחרי כל הטעמים. המסעדה המשיכה להיות הומה אנשים ואנחנו חזרנו לאיטנו לאוטובוס שייקח אותנו לגוש דן, עם הידיעה שיש מסעדה מעולה בירושלים, אפילו כשרה לטובת השומרים (וגם למי שלא מקפיד, האוכל טוב בכל מקרה).

כאמור לכבוד יום ההולדת השביעי של המסעדה, יש תפריט צהרים מוזל ומקיף שכולל בין השאר את המאזטים, מנות ראשונות בטווח של עד 52 שקלים, מחירים מפתיעים למנות עיקריות (לדוגמא סטייק האנטריקוט כאמור ב90 שקלים בלבד, והאסאדו ב84 שקלים) ועוד.

עוד פרטים והזמנת מקומות (כי זה מפוצץ בדרך כלל) – http://www.rest.co.il/sites/default.asp?txtRestID=4566

ויש גם אולם אירועים שמצוין לבר מצוות בכותל למשל, או אירועים אחרים.