דקה לפני החגים, הגיע משלוח של "שופרסל" והפעם –

"בצק עלים מרודד מוקפא", "לקט בורגונדי", "גזר גמדי קפוא," ו"שומשום".

האמת שבצק עלים הוא שוהה חוקי מאד בפריזר שלנו, כי הוא נוח לכל דבר- מלוח או מתוק, הכל כבר מוכן, רק להפשיר מעט (משהו כמו חצי שעה בחוץ או כל היום במקרר), לשים מילוי ויש מאפה טרי, ריחני ורך.

אני אוהבת את המרקם של בצק העלים של שופרסל, שלא יושב לי אחר כך בקיבה אלא מספיק אוורירי כדי רק להחזיק את המילוי ולא להשתלט עליו.

בכל אופן, הנה מה שיצא מהחבילה הזו.

ראשית, כשאומרים לי "בצק עלים" ו"שומשום" – האסוציאציה הכי מתבקשת היא כמובן "בורקס". היו לי תפוחי אדמה ובצל בבית, כך שרק הוספתי פטריות וזה מה שעשיתי –

הפשרתי חצי מחבילת בצק העלים (פשוט חתכתי לרוחב בסכין חדה, יותר קל מאשר לנסות לגלגל את זה כשזה קפוא) והשארתי בחוץ. בנתיים בישלתי תפוחי אדמה חתוכים לחתיכות קטנות.

במקביל טיגנתי בצל ופטריות חתוכים גם הם לחתיכות קטנות וכשתפוחי האדמה היו רכים הוספתי אותם עם איזה חצי כוס ממי הבישול, ויצרתי פירה מהכל.

כמה הערות –

אני לא כותבת כמויות כי זה די לפי הטעם. אני נוטה להגזים – השתמשתי בבצל שם, ארבעה תפוחי אדמה וחצי קופסת פטריות, ונשאר לי המון פירה עודף (כי גם הכנתי רק חצי מבצק העלים. סה"כ יצאו לי כ20 בורקס). אז רוב הפירה הלך ליושבי הבית כארוחת צהרים.

שנית – כמובן שטיגנתי בחמאה את הבצל והפטריות, והוספתי עוד טיפה חמאה לפירה. מי שרוצה פרווה, שישתמש בשמנים אחרים.

בנתיים בצק העלים התרכך והפשיר ואני חתכתי למלבנים, צבעתי מסביב בביצה מקושקשת, שמתי מילוי, גלגלתי, שמתי על התפר בתבנית עם נייר אפיה, צבעתי מלמעלה בעוד ביצה, פיזרתי שומשום בנדיבות והכל לתנור לחצי שעה בחום של 180 מעלות.

כמובן שלא התאפקתי וניסיתי את זה מיד כשזה יצא, מה שעשה אותי חיקוי לפרסומת ההיא של הבורקסים והבחור שמנסה לדבר בטלפון תוך כדי אכילה..

מהבלקן עברתי לעדות אשכנז, ומהגזר הגמדי עשיתי סוג של צימעס.  – השארתי את הגזרים בשלמותם, הם במילא קטנים, המסתי קצת מרגרינה וטיגנתי קצת את הגזר. הוספתי לסיר בערך שליש כוס סוכר (אפשר פחות, גם רבע זה בסדר) ומיץ מתפוז אחד שלם סחוט. ערבבתי עד שהסוכר נמס ואז הוספתי צימוקים שחורים. אם היו לי בבית שזיפים הייתי מוסיפה אותם גם. שקלתי גם חמוציות אבל גם זה לא היה , אולי שווה לנסות.

בכל מקרה, הקפדתי על אש בינונית ושמתי חצי מכסה. אחרי חצי שעה בערך הגזר התרכך והמנה היתה מוכנה. צריך לבדוק שלא נגמרים נוזלים. במקרה שלי עוד נשארו בדיוק מספיק נוזלים בשביל לשים בכלי שבו שמרתי את הצימעס כדי שלא יתייבש. הגשתי קר כמנה ראשונה.

כשהתחלתי להכין את הצימעס, בן הזוג שאל אם הוא יכול לשאול קצת מהגזר הגמדי בשביל האורז שהוא מכין. הייתי לארג'ית ונתתי לו, והוא בישל את הגזר (אחרי שחתך אותו לחתיכות ממש קטנות, אחרי שהגזר כבר הפשיר כמובן) ואז טיגן אותו טיפה עם בצל שכבר התחיל להיטגן עוד קודם.

בנתים הוא הכין אורז לבן פשוט ואז ערבב את הכל ותיקן טעמים בעזרת תיבול , בעיקר פלפל שחור ומלח.

הדבר האחרון שנשאר לי הוא לקט הבורגונדי. כן, ניסיתי, חשבתי לעשות מאפים קטנים, חשבתי לעשות מאפינס או משהו, אבל בסוף, העייפות הכריעה , והלכתי כרגיל על פשטידה אם כי גיוונתי והפעם זו היתה פשטידה חלבית שהכילה גם גבינה לבנה, ככה בשביל אקסטרה טעם. (וגם בצל מטוגן ככה בשביל שיא הפינוק).

בשביל המצפון החלפתי את הקמח הרגיל בקמח מלא, וכל השאר כמו כל פשטידה- ביצים, מלח, פלפל, שמן , כאלה.

בסך הכל יצאה לי ארוחה גדולה מכל המצרכים, עם המון אופציות לכל כיוון.

כבר מזמן הצהרתי, שאני- צמחונית/ טבעונית – לא אהיה. אבל – אם יש משהו שהוא צמחוני/טבעוני והוא טעים, למה שלא אנסה?

את המשקאות מהצומח של "אלפרו" כולם כבר מכירים. ההתחלה היתה במוצרים מסויה, והטווח התרחב למשקאות ממקורות צמחיים שונים, בעלי טעמים שונים, דגשים שונים ושימושים שונים.

מעבר לקהל הנמנעים מחלב, אם מסיבות בריאותיות (כמו רגישים ללקטוז), אם מסיבות אידאולוגיות שונות ואם מטעמי כשרות (למשל לפני או אחרי ארוחה בשרית), גם בלי שום נימוק כזה, המשקאות מביאים טעמים חדשים ואפשרויות חדשות לכל הציבור.

החידושים האחרונים של "אלפרו" הם שלושה משקאות חדשים מהצומח –

משקה קוקוס- על בסיס אורז וקוקוס טבעיים, שכמו כל המשקאות האחרים – אינו מכיל תוספת סוכר, כמובן ללא לקטוז, הוא קל לעיכול ודל שומן ומצד שני מועשר בסידן , ויטמין די, וויטמין בי 12 החשוב כל כך.

אני מצאתי שהוא משתלב מצוין בכל מנה תאילנדית למשל, או אסיאתית, וגם בקוקטיילים שדורשים טאצ' קוקוסי. אגב, גם נהנתי לשלב את המשקה במקום מים בבישול אורז בסגנון אסיאתי (ולא לשכוח כוסברה!).

משקה האורז הוא ניטרלי יותר, והוא טוב למשל כתחליף חלב לקפה. גם לו כמובן יש את כל היתרונות הבריאותיים שהזכרתי למעלה.

משקה שיבולת שועל – הוא בעיני המיוחד ביותר, יש בו סיבים תזונתיים ולכן הוא גם משביע במיוחד. מצוין לדגני בוקר למשל, כ"אקסטרה חיזוק" לבריאות ולשובע.

טעמתי גם שייקים שונים וקוקטיילים שמבוססים על המשקאות, ויכולים בשקט להצטרף לרפרטואר הקולינרי של כל אחד, (ואני עוד צריכה לבדוק איך זה משתלב בקוקטיילים אלכוהוליים למשל. יש לי הרגשה שמשקה הקוקוס למשל יכול ללכת מצוין עם קוקטיילים טרופיים – עם המטריה הקטנה קומפלט כמובן).

אגב, מעבר לטעמים החדשים, אני מאד אוהבת את משקה השקדים שנותן ארומה של מרציפן וטעים מאד למשל כאחד הנוזלים בפנקייק, במקום מים או חלב.

כל הטוב הזה ארוז בחידוש נוסף – קופסאות קרטון עם פקק ידידותי למזיגה נוחה וכמובן לסגירה טובה יותר, כך שהמשקה נשמר בשיא הטעם שלו.

כדי להכיר טוב יותר את המוצרים החדשים, עלו לרשת (ולטלוויזיה) סרטונים מדליקים בכיכובם של קוף וסנאי, שווה לצפות –

לינקים לסרטונים –

https://www.youtube.com/watch?v=1roe8NMsa5c

וגם –

https://www.youtube.com/watch?v=9KEHM1ry2tM

אחת הסיבות שאני אוהבת להיות בלוגרית היא ההזדמנות לטעום ולהתנסות בכל מני דברים חדשים. הארוחה האידאלית מבחינתי היא לכן ארוחת טעימות או "טאפאס" שבה גודל המנות מאפשר התנסות בהמון מהן.

תפריט כזה הושק לאחרונה במסעדת "פסטוריה" – מסעדה חלבית איטלקית כשרה בלב הרצליה פיתוח, לכבוד שנתיים להיווסדה של המסעדה.

כל מה שצריך הוא להגיע לרחוב המשכית 27 הרצליה (שימו לב, המסעדה ממוקמת בצד הבנין, לא בחזית) ולבקש את תפריט הטאפאס, ומכאן החוויה מתחילה.

העיצוב הוא אלגנטי רומנטי – מפות לבנות, נרות מהבהבים על השולחן, כוסות מבריקות, על רקע מוסיקה איטלקית קלילה (כולל נניח את הגירסה של סאן רמו ל"אנג'י" של הרולינג סטונס). בגלל הכשרות (המסעדה היא האיטלקית היחידה באזור הכשרה) גם הקהל שומר המצוות יכול להנות, ובגלל שמדובר במסעדה חלבית ממילא, קינוחים לא נפגעים מכשרות כמו שקורה לעיתים במסעדות בשריות כשרות, כך שכולם יוצאים מרוצים.

אז הגענו לשם, בלוגרים רעבים וסקרנים ובחנו את התפריט המיוחד. מדובר בארוחת מנות מוקטנות – כשצריך לבחור 3 מנות פתיחה (שמגיעות יחד עם פוקצ'ה ומטבלים), חמש (!) מנות עיקריות ושלושה קינוחים (עם הפתעה – ועל כך בסוף), ודבר כזה, כולל גם שתי כוסות יין או שתיה קלה, יעלה לזוג 189 שקלים, מה שהגענו למסקנה בסוף, כששיחררנו עוד כפתור במכנסיים, הוא דיל משתלם ביותר.

אז מה טעמנו שם?

מהראשונות הגיעו לשולחן –

"מיני פוקצ'ה" עם מטבלים. כמו שתראו בתמונה, זה לא "מיני" וזה בהחלט הספיק למנה זוגית נחמדה, בעיקר בגלל המטבלים – אני לא יודעת בדיוק איזה אבל היתה שם חמאה מתובלת, שמן זית עם שום מתקתק, סוג של טחינה, טפנד זיתים , גבינה, והפיבוריט שלי – מטבל בצבע כתום, מתקתק, ההימור שלי הוא על סוג של בטטה. מחצית הפוקצ'ה הספיקה בדיוק כדי לתת את הטעם מצד אחד, ולא לסתום אותי לקראת שלל הפחמימות והחלבונים שיגיעו בהמשך מצד שני. יש לציין שהפוקצ'ה כמו כל הבצקים האחרים – הפסטות והמאפים – הכל נעשה מההתחלה במקום.

"סופלה אל טלפונו" – כדורי ריזוטו במילוי מוצרלה ברוטב רוזה, (אין לי מושג מה הקשר לטלפון אבל הם היו באמת כייפיים. בגודל של כדור פלאפל בערך, עם רוטב גבינתי – איזה כיף למצוא מקומות שלא מתקמצנים על הגבינה והיא מקיפה את התוכן בעדינות חוטית כזו..), "סיגר סלמון" – במילוי סלמון וגבינות לצד רוטב שזיפים – חמוד, פיצוחי כזה, קצת היה קשה לחוש באמת את הסלמון בגלל המבנה הצר של הסיגר, טעמנו את הדג גם בהמשך בהרכב אחר ועם אותו רוטב שזיפים, על זה יבוא איזכור נוסף. "אינבולטיני" – חציל, קישוא ופלפל במילוי גבינות על מצע מטבלים שונים. האמת, המנה הזו הפתיעה אותי. צוות המקום המליץ עליה בחום והאמת נטיתי לחשוב שזה בסך הכל ירקות ממולאים, אבל איכשהו הקומבינציה של הגבינות שנבחרו למלא את הירקות, הפכו אותן לממתק אמיתי. מבין הראשונות זו בהחלט היתה הפיבוריטית שלי. הירקות הוגשו לצד סלטון עלי בייבי שעזר לנקות את החייך בין ירק לירק ובכל להגביר את הטעמים.

בעיקריות כאמור מקבלים חמש בארוחת הטאפאס וכך גם אנו –

"קונקיליה קרם בטטה"  – קונכיות ברוטב שמנת וקרם בטטה (מנה שבתפריט הרגיל מגיעה עם פסטה טריאטלי  – רצועות עבות, ובתפריט הטאפאס בצורת קונכיות). לטעמי זו היתה המנה המצטיינת, בעיקר כי אני מתה על קרם בטטה. שילוב של מתקתקות הבטטה, הרוטב החלבי וכמובן הפסטה האיכותית, בשבילי מנה מנצחת.

אגב, הפסטות מוגשות בקעריות שיכולות להוות בפני עצמן מנה של בן אדם אחד, כך שביחד עם כל הראשונות, העיקריות האחרות וכמובן הקינוחים, השובע מובטח גם לאדם הרעב ביותר.

"סלמון רוסטיק" – פילה סלמון אפוי בתנור מלווה ברוטב שזיפים. בתפריט הרגיל המנה מגיעה עם מחית שורשים , שאנו קיבלנו לטעימה. למחית פחות התחברתי אולי בגלל שהיתה שם נדיבות מסויימת עם המלח. העדפתי את הדג בפני עצמו (בהתחלה חשבתי שאולי צריך לימון אבל אז חשתי את טעמי הדג והבנתי שלא צריך לימון או תוספות אחרות, הדג היה מצוין בפני עצמו).

"פיצה סיציליאנית"  – מנת ספיישל שכוללת רוטב עגבניות, מוצרלה ,פלפלים, פטריות ופרמז'ן. המנה תיכנס בעתיד גם לתפריט הרגיל. פיצה כמו שפיצה צריכה להיות .בצק דק ופריך, תוספות כייפיות, מנה שגם ילדים יתחברו אליה (ועל הדרך יקבלו גם תוספת ירקות בריאה…). אם לא היה את הקונקיליה עם בטטה,  הפיצה היתה זוכה במקום הראשון ברוב הקולות של השולחן.

"ריגטוני רוזה" – ריגטוני ברוטב נפוליטנה עם נגיעת שמנת (מה זה "נגיעה" – אני רוצה המון שמנת!!! J …). מנה נחמדה אבל לא יכולה להתחרות בזו עם קרם הבטטה.

"לזניית תרד וגבינות" – לזניית תרד וגבינות מוקרמת ברוטב עגבניות – מנה עשירה מאד, פרוסה גדולה וגבוהה, חם כמו שצריך (אם צריך סדר לאכילת המנות, אז קודם כל כמובן הפיצה, אחר כך הלזניה- כדי לשמור על הטמפרטורות של המנות). אני אוהבת לזניות.

ובקינוחים – כמו שהזכרתי – הפתעה.

בעקרון אמורים לבחור שלושה קינוחים מתוך הרשימה של תפריט הטאפאס. בפועל – מקבלים את שלושת הקינוחים – בכמות כפולה, כלומר בניגוד למנות האחרות, זו לא מנה לחלוקה בין שני בני הזוג אלא כל אחד מקבל צלוחית עם שלושת הקינוחים (אותם קינוחים לשני בני הזוג). יוצא שכמות הקינוחים פשוט גדולה, בעיקר לאחר ארוחה לא קטנה בעצמה. נדרש הרבה כוח רצון כדי להתגבר עליהן… (עבודה קשה אבל מישהו צריך לעשות אותה…)

אנחנו קיבלנו לטעימה חמישה מהקינוחים – שוב, כמנה אישית לכל אחד, כנראה בסוג של אתגר ב"בואו נראה כמה בלוגרית מסוגלת לאכול". (איזה מזל שיש לנו קיבה נפרדת לקינוחים…).

בכל מקרה- מה שטעמנו היה –

"פאדג' שוקולד" שבתפריט רשום כמוגש עם גלידת וניל וגנאש שוקולד. במנת הטעימות שלנו היתה פשוט פרוסת עוגת שוקולד חמה , יחסית המנה הפחות מוצלחת מבין הקינוחים .

"קסטה ש.ו.ש" – פרפה ווניל צרפתי כרוך בעוגיות שוקולד עשירות. על הצלחת הגיעו שתי פרוסות נדיבות (וזיכרו, זו מנה אישית של קינוחים, כל אחד מבני הזוג מקבל כזה..). מעבר לסימפטיה שיש לי לשם המנה (לא קרויה על שמי? הייתי בטוחה שכן עד שהבנתי שזה ראשי תיבות של שוקולד-וניל-שוקולד כנראה), העושר של העוגיות, העדינות של הווניל, והגודל הנדיב של הפרוסות – יכלנו להסתפק בקינוח הזה בלבד מבחינת הצורך במתוק.

"טירמיסו" – שכבות של קרם מסקרפונה ובשקוטים, טבולים באספרסו ואמרטו – מנה קלאסית, הייתי מעדיפה טיפה יותר דומיננטיות של טעמי הקפה.

"עוגת גבינה" – שבבי קרמבל עם גבינה מתוקה, וקונפיטורת פירות יער – הגשה יפיפיה בצנצנת, שגם היא היתה מספיקה מבחינת הכמות בפני עצמה.

ואת השוס השארתי לסוף – המנצח המפתיע שלי – "כדורוני פרפה" – חצי חלבה חצי פיסטוק בגנאש נוגט. זה בדיוק מה שזה נשמע, זה מגיע קפוא (אז עדיף להשאיר את זה לסוף כדי שיפשיר קצת) וזה היה לי פשוט טעים. מתוק במידה, "פיסטוקי" במידה, מנה שלא הייתי מזמינה ברגיל (כי הייתי הולכת על שוקולד כמו תמיד) ואני שמחה שהגיעה לצלחת שלי. כאמור, אם הייתי צריכה לבחור אחד מהקינוחים הייתי הולכת על הכדורונים האלה ומוותרת על השאר (אגב, באמת אני צריכה לשאול אם אפשר לקבל שני דברים אותו דבר במקום לבחור שלושה דברים שונים… נראה לי שכן..).

בתפריט הרגיל ישנו עוד קינוח אחד מיוחד שכולל שקדים עטויים בגלידת תאנים ופירות העונה, שאני בטוח אנסה בפעם הבאה שאני מגיעה ל"פסטוריה".

על כל האוכל אמון השף יוחאי קוסביצקי ("בנדיקט", "פרי מרקט" ובאמצע גם קפיצה לפריס) שירש את התפריט מהשף המייסד אורן אלקובי, ועכשיו עובד על רעיונות לתפריט החורף שיגיע, עם המון מנות עשירות שיחממו לנו את הלב והבטן.

למי שבוחר לצרף לארוחה יין, מקבל את יין הבית של יקב "טפנברג" – לבחירה אדום או לבן, ומעבר לכך ישנו מבחר גדול של יינות מהארץ ומחו"ל בטווח מחירים רחב. במקום יש גם מעדניה שאפשר לרכוש בה אוכל כדי להמשיך את החגיגה האיטלקית בבית.

המסעדה כאמור כשרה ולכן סגורה בשישי בערב ובשבת.

עוד פרטים אפשר למצוא ב – http://www.rest.co.il/sites/default.asp?txtRestID=13135

ובדף הפייסבוק- https://www.facebook.com/pastoriaplace

הסל של "שופרסל" הכיל חמישה מצרכים עם המון פוטנציאל והכל בשימורים –

קופסה של חומוס גרגרים שלמים, קופסה תירס גמדי שלם במי מלח, לבבות דקל פרוסים, עלי גפן ממולאים באורז וסרדינים בשמן סויה.

עוד לפני שחיפשתי מתכונים (כי היצירתיות שלי אומרת פשוט לפתוח ולאכול כל אחד מהמרכיבים האלו ככה וזהו..) היו לי מספר הערות.

ראשית – לגבי לבבות הדקל – כאן הרגשתי בבית כי אני מגיעה מברזיל ושם "פלמיטו" כפי שהוא מכונה, הוא מצרך פופולארי מאד, וכבר התחלתי לחשוב איך אני עושה משהו בגוון של "טיול שורשים". (הערה- בסוף המתכון שמצאתי לא קשור לדרום אמריקה אבל טעים).

הערה שניה- קצת הפריע לי הכיתוב על הקופסאות מבחינה לשונית. על התירס כתוב "טעים להמון שימושים" ועל לבבות הדקל גם כן כתוב ""טעים להמון שימושים". אפילו אני, שלא אוהבת לדבר בלשון גבוהה, קצת צרם לי הניסוח . אני חושבת שעדיף היה לרשום ,"לשימושים שונים" או "לשימושים רבים". ה"המון" קצת לא כל כך עברית יפה..

הערה שלישית ואחרונה- עלי הגפן מיובאים מטורקיה. אני לא חושבת שבתקופה הזו בחיינו, אנחנו צריכים לפרנס יצרנים טורקים שמדינתם הכריזה עלינו כאוייבים.

אבל חוץ מזה – הנה מה שעשינו עם המוצרים.

את המצרכים הבאנו ביום חמישי בערב (לפני הסלסה!) וכשבן הזוג ראה את החומוס, הוא ישר אמר "זה טוב לאורז של שבת" וזה מה שהוא עשה (בזמן שאני ישנתי צהרים כמובן, מנוחת הלוחמת…) – הוא הכין אורז לבן רגיל, אבל נתן לו טוויסטים שונים- גם גוון קצת אסיאתי עם החלפת חלק מהנוזלים בחלב קוקוס (בעצם קרם קוקוס, קשה להבדיל בין הדברים האלה), וקצת ג'ינג'ר טרי בשביל העיקצוץ, וגם הוספת החומוסים לקראת סוף הבישול כדי שישתלבו מצד אחד אבל לא יתרככו יותר מדי מצד שני. קצת מלח, קצת פלפל שחור וסגרנו ענין.

כאמור, חיפשתי ברשת מתכון ללבבות הדקלים, ומצאתי באתר "מבשלים" של אלי לנדאו וחיים כהן, מתכון שמשלב גם לבבות דקלים וגם תירס גמדי, מאת גולש או גולשת בשם DYOCHI. עשיתי קצת שינויים בהתאם למה שהיה לי בבית (או ליתר דיוק, מה שהיה חסר).

אז ככה.

קצצתי את תוכנה של קופסת לבבות הדקלים לחתיכות קטנות, קצצתי את התירס לטבעות, קצצתי מלפפון חמוץ (של שופרסל כמובן, אני חולה על זה למרות בזמן האחרון זה התחיל להיות חריף יותר ויותר…שינו את המתכון?), ערבבתי בקערה. הוספתי רוטב אלף האיים (במקור צריך היה להיות מיונז, שלא היה לי), עלי פטרוזיליה, מלח ופלפל (במקור היה צריך גם שמיר, גם זה לא היה לי אבל הסתדרתי בלי).

זהו, קיררתי קצת שיתערבבו הטעמים, ואכלתי לצהרים ביחד עם האורז המוזכר למעלה. יצא יופי. (מכמות של קופסת לבבות דקל אחת וקופסת תירס גמדי אחד, יוצאת כמות שמספיקה לשני אנשים כתוספת).

לסרדינים מצאתי מתכון באתר "מתכונים מהקופסה" וכרגיל קצת שיניתי. בישלתי קוביות של ארבעה תפוחי אדמה גדולים, כשהיו מוכנים עירבבתי עם הסרדינים (פוררתי עם הידיים, ושפכתי לקערה גם חלק מהנוזל שבו שהו, בתור חלק מהרוטב, הוספתי עוד בצל גדול חתוך לחתיכות קטנות (במחשבה שניה, זה היה בצל גדול מדי), וכמה עלים של פטרוזיליה. ערבבתי, תיבלתי במלח ופלפל וזהו. במתכון המקורי היה גם חומץ (שכרגיל לא היה לי), ושמיר (כנ"ל).

הטעם קצת הזכיר לי אוכל פולני קלאסי, בגלל השילוב של דגים, תפוחי אדמה ובצל.

מעלי הגפן לא היה לי יותר מדי מה לעשות, זו מנה בפני עצמה, אז סידרתי אותם יפה, עם לימון בצד.

למדתי המון דברים חדשים, שמחתי על ההתנסות.

מכירים את הדילמה של חובבי הקרמבו, מאיזה צד לאכול אותו? הסיבה היא בדרך כלל כי יש המון אנשים שלא אוהבים את הביסקוויט, ואז הם מתלבטים אם לאכול קודם את הבסקוויט ו"לגמור עם זה" או להשאיר אותו לסוף וקודם להנות מהקרמבו. יש כאלה שבכלל פשוט זורקים את הבסקוויט.

אז ככה זה גם עם פיצות. בקצה של פיצה, או בעצם בקוטר הרחב שלה, ישנו הקצה, והוא בדרך כלל יבש, עבה יותר ופריך יותר. יש אנשים שאוהבים, יש הרבה אנשים שלא אוהבים. הפתרון שלי נחלק לשני חלקים – או שאני רעבה (בתחילת הפיצה) ואז אני אוכל גם את הקשה, אבל הייתי מוותרת עליו, או שאני כבר באמצע הפיצה, הרעב הראשוני כבר נרגע, ועכשיו נהנים מהטעמים, ואז אני פשוט אשאיר את החלק הקשה בצד.

הבעיה היא שבגלל שהחלק הקשה הוא גם החלק הגדול יותר בכל פרוסה, כי הוא בהיקף של הפיצה (כן, למדתי משהו בשיעורי הנדסה…) אז יוצא שמי שלא אוכל את החלק הקשה, בעצם מפסיד משהו כמו עשרים אחוזים מהפיצה ( שלוש יחידות מתמטיקה, לא הולך ברגל!!).

ל"דומינו'ס" היה רעיון מבריק – בואו נוותר על החלק הבעייתי, ובמקומו נקבל אקטסרה של רוטב, גבינה ותוספת!. בצורה כזו נשארים בסוף עם טעם של הדברים הכייפים ולווא דווקא של בצק יבשושי..

אז הם לקחו את הפיצה האיכותית שלהם , הורידו לה את השוליים, כיסו את כל השטח, כולל כל הקצוות באקסטרה רוטב עגבניות ומאה אחוזי גבינת מוצרלה והופ – יצאה לנו פיצה דקה עם המון טעם לכל האורך והרוחב. ככה גם טעים יותר, גם שבעים יותר.

כמובן שבמקביל ישנן הפיצות הרגילות, עם החלק ה"קשה" למי שאוהב, ככה שכולם מרוצים.

לכבוד ההשקה, נמכרת הפיצה "ללא הקשה" (בצירוף פרסומת מדליקה של מאור כהן), בדיל מיוחד עד סוף ספטמבר, של פיצה במחיר 49.9 שקלים בלבד בקניה של שתי פיצות משפחתיות, ומקבלים גם תוספת אחת חינם.

אני תמיד אוהבת להזמין באתר כי הוא לא רק קל לתפעול אלא מציע את כל האפשרויות בצורה מסודרת. ראשית יש את כל הדילים המיוחדים, אחר כך אפשר להרכיב את פיצת החלומות בדיוק לפי הטעם האישי, אחר כך אפשר להוסיף כל מני פינוקים מהצד כמו שתיה, לחם שום, קינוחים ועוד, ובסוף מקבלים שעון שמראה בדיוק כמה זמן עד שהפיצה בדלת, ובמקביל גם מיסרון בטלפון, כך שאי אפשר לפספס ולא נשארים במתח (כי אישית, הזמן הכי ארוך בעולם עבורי זה הזמן שבין ההחלטה לאכול פיצה לארוחת ערב, ועד שהיא בדלת, אני מספיקה לגווע מרעב!!).

האתר של דומינו'ס – http://www.dominos.co.il/  (ויש המון הנחות מיוחדות באפליקציה ובאתר!!)

נ.ב. מצוין גם לילדים שבדרך כלל לא אוהבים "קשה" !!!

כשאומרים לי "תימן" האסוציאציות שלי הן תמיד יזהר כהן, שושנה דמארי, עפרה חזה והדוד הזה עם הפאות שמתופף על פח.

(כן, את החולצה של יזהר כהן באמת היתה לי בשנות השבעים…).

כשהגעתי לחטיבת הבינים הכרתי גם את הטעם התימני, אצל חברה מבית הספר שקראו לה אורית ז. לאורית היתה אמא שהיתה מכינה את המלאווח הכי טעים, ושולחת איתה לבית הספר. כמובן שאורית נשארה מאד רזה כי כולנו טרפנו לה את המלאווח.

אחר כך באה תקופת "נאפיס" עם ה"זיווה" וכל שאר מטעמי הבצק, ובזה הסתכמה החוויה התימנית שלי.

עכשיו "שופרסל" החליט להחזיר לי את האווירה, באמצעות סוגי ג'חנון שונים, ומלאווח.

היו לי כמה אתגרים בענין – קודם כל כי ה"ג'חנון לאפיה" הוא באמת לא בשבילי. לאפות משהו שמונה שעות בתנור זה לא מעשי עבורי כי אני לא נמצאת בבית שמונה שעות רצוף, ובלילה אני לא רוצה להשאיר תנור דולק. גם פלטה של שבת אין לי. אז לגבי זה, אני אעביר לחברים ואבקש מהם חוות דעת מאוחרת יותר.

מילת הקסם "למיקרוגל" על האריזה השניה של הג'חנון, כבר נשמעה לי יותר הגיונית. ג'חנון מוכן שצריך רק לחמם. עשיתי בדיוק לפי ההוראות, כולל הצעת ההגשה , שמתי שתי יחידות במיקרוגל, בכלי מכוסה, (עשיתי חשבון שאם יחידה אחת דורשת חמישים שניות, אשים את שתי היחידות ביחד כשתים וחצי דקות, כי הן תופסות יותר נפח. החישוב היה מצוין, הג'חנון עבר ממצב קפוא למצב מבושל ולוהט בדיוק).

בנתיים פשוט ריסקתי עגבניה באמצעות פומפיה וקישטתי קצת עם פטרוזיליה (כי ככה זה על העטיפה). במקביל בישלתי שתי ביצים קשות (הפטנט שלי לביצים מושלמות ולא מתפוצצות – לשים במי הבישול גם כמה גפרורים בלי הראש כמובן, איכשהו זה שומר על הביצים שלמות).

התוצאה היתה טובה מאד, ארוחה שכללה את שתי היחידות פלוס שתי ביצים קשות פלוס רסק מעגבניה אחת, השביעה אותי מעל ומעבר. יכול להיות שג'חנון שאפוי באמת שמונה שעות בתנור הביתי עם הסיר המיוחד והכל, יהיה טעים יותר מאשר ג'חנון קפוא שעבר חימום במיקרו, אבל במקרה שלי, שבו אין מצב שאני עושה משהו כל כך איטי, גם מה שיצא מהמיקרו היה טעים ומשביע רצון. (אני מעולם גם לא טעמתי ג'חנון ביתי, כזה שעושים גם את הבצק מההתחלה ואז אופים אותו זמן ארוך, כך שאין לי בסיס להשוואה).

המלוואח היה קל יותר- מכיוון שאת זה אני מכירה מאחר וכשהבן שלי היה קטן, הוא מאד אהב מלאווח עם עגבניות מרוסקות. למעשה, כשלקחתי את המלוואח מהסופר כבר חשבתי על לעשות קרואסונים עם מילוי שוקולד, או לחילופין על נקניקיות ההודו השמנמנות שמחכות שאהפוך אותם ל"משה בתיבה". כשהגעתי הביתה ראיתי שאין שוקולד, ושגם הנקניקיות ברובן חוסלו. ואז הבן ראה את המלוואח ואמר "שנים שלא אכלתי את זה, אני רוצה את זה כמו פעם!" ובכך חסך לי את הדילמה.

כשהתכוונתי להכין את המלאווח שמתי לב שבניגוד למתחרים, אין אופציה של הכנה בתנור וזה חבל, כי אני יודעת שבתכלס אפשר (עובדה שמהבצק אפשר להכין מאפים שונים לפי מתכונים שראיתי באינטרנט) וכי אפוי תמיד יותר טוב ממטוגן מבחינה בריאותית, מבחינת הנוחות (כי גם לבן נוח יותר לזרוק לתנור מאשר לעמוד לטגן) וכי בגירסה האפויה העלים נפרדים יותר והבצק אוורירי ותפוח יותר מאשר בגירסה המטוגנת.

בכל מקרה, הכנתי לפי ההוראות את הגירסה המטוגנת. במקור כתוב "לשים במחבת חם עם מעט שמן " (לא ידעתי כמה זה מעט, חיממתי קצת יותר מדי וזרקתי חלק כדי שלא יהיה כל כך ספוג שמן). היה כתוב "לטגן כשלוש דקות מכל צד על אש בינונית". על האש הבינונית שלי, אחרי כשתי דקות זה כבר התחיל להישרף , אז סך הכל זה לקח פחות זמן.

גם פה הכנתי כמו שהילד אוהב, עם עגבניה מרוסקת. במבחן הטעם הוא אמר שהיה טעים וכששאלתי אם זה יותר טעים מאשר מה שהוא היה אוכל כשזה הוכן בתנור, הוא אמר שהוא לא זוכר אבל ננסה בפעם הבאה . (על האריזות של המתחרים כתוב שזה בחום של 180 מעלות, משהו כמו עשר דקות?).

כאמור, את גירסת הג'חנון לאפייה לא ניסיתי, אם חברים שלי ינסו, אעדכן פוסט זה. בכל מקרה, זה של המיקרו היה טעים, וחוסך את כל הזמן והמאמץ.

נמל תל אביב תמיד היה מקום שוקק חיים, ותמיד ניתן למצוא בו משהו טעים לאכול. אבל כשמחפשים את השילוב המושלם – אווירה, אוכל טוב, אלכוהול ושירות – אפשר פשוט להגיע ישירות להאנגר 21, ל"פורטו" – מסעדה איטלקית אותנטית. המקום שנפתח ממש לא מזמן, חרט על דגלו (ועל תפריטו) ראשית כל את המילה "רומנטיקה".

לא חייבים לבוא בזוג כדי להנות מהרומנטיקה האיטלקית של המקום (ומי יותר מהאיטלקים יודע להיות רומנטי?), אפשר גם בחבורה, עם משפחה, או בכל הרכב. התפאורה נשארת אותה אחת – המקום מעוצב בצורת ספינה, ואפשר לבחור אם לשבת בפנים במזגן, או בחוץ, על הדק המקורה, שמומלץ במיוחד בשעות השקיעה.

לא סתם אמר כבר הנסיך הקטן ""אני מאד אוהב שקיעות. בוא, נלך עכשיו להתבונן בשקיעה."

"אבל עלינו להמתין…", אמרתי.

"להמתין למה?"

"להמתין עד למועד השקיעה."

תחילה נראיתָ מופתע, ואז צחקת על טעוּתך, ואמרת לי:

"תמיד נדמה לי שאני בבית!"  (אנטואן דה סנט אקזיפרי).

הוזמנתי והגעתי בדיוק לשעה המתאימה- שעת השקיעה, יחד עם חבריי הבלוגרים, לטעום מה בעצם יש למקום להציע.

קודם כל בכותרת – הכל, אבל הכל תוצרת המקום – הבצק של הפיצות, הפסטה הטריה שהופכת לרביולי, ניוקי, פטוצ'יני ושאר מטעמים, הסלטים כמובן וגם הקינוחים המיוחדים. על המטבח אחראי השף אילן חפץ (           "UNO" ). בשעות הלילה יש תפריט לילה מיוחד עם דילים שווים.

אחרי כל ההקדמה הזו – אז מה היה לנו שם?

ראשית, כמו בכל מקום שמכבד את עצמו – לחם הבית – במקרה הזה פוקצ'ה עם רוזמרין שמגיעה עם סלסת עגבניות ושמן זית ובלסמי (19 שקלים בתפריט). לחם טרי, עם שן שום פה ושם, יש לי חולשה לפחמימות האלה.  (מספיק בהחלט לשני מנשנשים שעוד רוצים לשמור איכשהו מקום בבטן לשאר המנות).

"קפרזה" – מוצרלה, מיקס עגבניות , זיתים, פלפל קלוי, ושמן זית בלסמי (36 שקלים). מנה מרעננת מאד, אחת הפיבורטיות שלי (אני מתה על מוצרלה!).

"רביוליני פורצ'יני"  – מסקרפונה, יין לבן, שמן כמהין ופרמז'ן (42 שקלים) – נשנוש חביב שמערב הרבה טעמים אהובים ובלי שתלטנות של שמן הכמהין, אלא מגע עדין בלבד.

"טורטליני קרם דלעת" – מנה מהמיוחדים (שווה לשאול) – לא מופיעה בתפריט אז אין לי מחיר, גם כן נשנוש חמוד, דלעת היא עוד דבר שמשתלב מצוין עם פסטה וגבינות.

מתוך תפריט הפיצה קיבלנו להתנסות שלושה סוגים –

"פיצה פונגי לבנה" – עם רוטב פורצ'יני, פטריות שמפיניון, פורטבלו, גבינת בושרון ורוקט (59 שקלים למנה שמספיקה לשניים), "פיצה מארינרה" – רוטב עגבניות, שום, מוצרלה, אנשובי, עגבניות טריות, זיתים ופטרוזיליה (54 שקלים ) ו"פיצה פפרוני" – עם רוטב עגבניות, מוצרלה ופפרוני (59 שקלים). מבין השלוש הכי אהבתי את הפונגי כי אני מתה על השילוב של פטריות ופיצה. לגבי המארינרה – המילה "אנשובי" עלולה להרתיע אנשים שחוששים מהדומיננטיות של הדג הזה אבל גם כשאני טעמתי וגם חברי לשולחן – לא הרגשנו את האנשובי, אני מניחה שהוא תורם לטעמים הכלליים. הפפרוני היה לאוהבי הז'אנר, אני פחות אוהבת שילוב של בשר וגבינה כי שני הטעמים הם חזקים ואני מעדיפה אותם בנפרד.

הגענו לעיקריות ובחרנו שתיים –

"ריזוטו פונגי" – מבחר פטריות כמו פורציני, פורטבלו ושמפניון עם יין לבן, פרמז'ן ועלי תרד  (62 שקלים בתפריט), מתוך תפריט הפסטות הגדול, שגם מחולק בנוחות לפסטות עם עגבניות, פסטות על בסיס שמנת, פסטות על בסיס שמן זית ופסטות מיוחדות.

"פילה סלמון" – שמלבד הסלמון הכיל שום, ניוקי, שמן זית, יין לבן, עגבניות, זוקיני, זיתים, לימון ושמנת (94 שקלים).

קשה לי להחליט בין שתי המנות מה ההעדפה שלי כי הן שונות לגמרי. מנת הריזוטו היתה עשירה ומשביעה מאד, היין הלבן היה מורגש ושוב, פטריות וריזוטו הולכים מצוין.

הפילה היה עשוי בעדינות, מצד אחד רך אבל מצד שני לא מתפרק , הקראסט שלו היה מתובל.

כמובן שטעמתי גם מהצלחות של חבריי – מנה נחמדה מאד של פסטה עם פירות ים , לחובבים, ומנה מהספיישלים שכללה קרעי פסטה עם בקר ביין אדום – מנה מאד חורפית וכבדה, למי שממש מגיע מורעב (או לזוג שעושה "שרינג").

תפריט הקינוחים הציע מגוון של טעמים – ממתוקים "כבדים" ועד קינוחים על בסיס פירות למי שלא רוצה יותר מדי מתיקות (שזה ממש לא אנחנו).

צוות המקום בחר עבורינו שלושה סוגים –

"טירמיסו" – קרם מסקרפונה, בסקוויטים , אספרסו, ליקר אמרטו וקקאו (36 שקלים), "מרקיז שוקולד" – סוג של מוס שוקולד בצורת עוגה של פעם, לצד בננות מקורמלות, שטרוייזל אגוזי לוז וגלידת קרמל (42 שקלים) ו"מקפא ברולה קפה" – פרפה שוקולד לבן, קראנץ נוגט וקרמה שוקולד (42 שקלים). הטירמיסו היה קלאסי, לפי הספר. אני מתלבטת בין השניים האחרים לתואר "מה הכי אהבתי" כי מצד אחד מרקיז השוקולד היה כל מה שאני דורשת מקינוח שוקולדי – מרקם רך אבל לא נוזלי, דרגת שוקולדיות גבוהה ותוספת בננה. (הייתי מוותרת על השטרוייזל). מצד שני, מקפא הברולה היה מאד מיוחד – מתחת לכל המבנה היתה שיכבה זכוכיתית המוכרת לנו מקרם ברולה קלאסית, ומצד שני היה לה טעם קפה עז. פרפה השוקולד הלבן הוסיף מתיקות. היו חילוקי דעות בין חובבי הברולה כמו שהוא בצורתו הקלאסית, לביני כי אהבתי את החידוש (וכאמור אני מתה על המרקם של הזכוכית).  כל הקינוחים מספיקים לשניים שרוצים נגיעה מתוקה בסוף.

אם היינו באים עם ילדים, יש מנת ילדים שכוללת שניצלים ולשם שינוי לא הצ'יפס הנדוש והמסורתי אלא פסטה איכותית של המקום, כי גם לקטנים מגיעה איכות….

ישנו גם מבחר גדול של קוקטיילים המיוחדים למקום שאני מקווה לדגום בפעם הבאה שאגיע….

עוד פרטים על המסעדה ב – http://www.rest.co.il/sites/Default.asp?txtRestID=16612

נתחיל מזה שמבין חמשת המוצרים, את הסויה לא מצאתי, אבל אני גם לא מעריצה גדולה של סויה (מלוח לי מדי) אז השתמשתי בשאר הדברים שקיבלתי כדי להכין שתי מנות בהשראה סינית אבל לא עד הסוף.

נתחיל מהאטריות. לקחתי את האיטריות הרחבות (כי זה מה שהיה בסופר, והאמת זה גם מה שהעדפתי). מה שאני לא כל כך אוהבת בהן הוא הכיתוב על העטיפה שאומר "כמו אצל סבתא" כי זה קצת שוביניסטי לטעמי, במיוחד עכשיו ש"סבתא" זו בדרך כלל אישה בשיא הפעילות שלה, עם קריירה, תחביבים, פילאטיס, טיולים ולא הסבתא הקלאסית של הבישולים/סריגה/הכנת ריבות/גידול חתולים.

בכל אופן  – בגלל שאנחנו לא ממש יצירתיים, הלכנו על המתכון שהיה כתוב על העטיפה של ה"לקט ירקות קפואים בסגנון סיני". עשינו כמה שינויים מזעריים בגלל מה שהיה או לא היה בבית ואלה המסקנות שלי –

ההוראה הראשונה היא לבשל את האטריות לפי ההוראות. זה מה שעשינו במדויק  – ארבעה ליטרים מים עם קצת מלח. בישלנו אחרי רתיחה 8 דקות. האטריות יצאו קצת דביקות, כמה מהן נדבקו די בכוח לסיר. אחר כך הן נדבקו גם לכלי שאליו סיננו את האטריות כדי שיחכו להמשך התהליך.

אחר כך היה כתוב להקפיץ את הלקט הסיני עם בצל, וג'ינגר. לא היה לנו ג'ינגר אז שמנו את הלקט כמו שהוא (ישר מהפריזר, לא היתה הוראה אחרת) עם הבצל. במתכון כתוב לטגן שלוש דקות אבל בפועל זה לקח הרבה יותר מהסיבה הפשוטה שהלקט היה קפוא. חבל שלא רשמו אם צריך להפשיר קודם או לבשל קצת קודם, כי הירקות גם כשהם כבר נמסו, היו מאד קשים, בעיקר הגזע של הברוקולי.

בכל מקרה, בשלב מסוים הירקות כבר היו פחות  או יותר בסדר, והמשכנו עם ההוראות – להוסיף חלב קוקוס (היה לנו קרם קוקוס), צ'ילי מתוק, שמן שומשום (לא היה לנו אז וויתרנו) וסויה (_שגם לא היה לנו אבל במקום זה היה לנו "רוטב טריאקי" שהריח פחות או יותר אותו דבר.).

בחשנו ארבע דקות כמו שכתוב על השקית והוספנו את האטריות.

שוב, בגלל שהאטריות מאד דביקות, הן הפכו לגוש בקערה, היה דרוש מאבק כדי להוציאן וכשניסינו לערבב אותן עם הירקות במחבת, הן פשוט התפרקו. לדעתי האטריות הללו מתאימות יותר לפשטידות או לקוגל למשל כי הן לא מסוגלות להיות אחת אחת.

בחשנו עוד קצת והסרנו מהאש.

המנה תאכל מחר בארוחת שישי בערב ולכן לא פיזרתי את הכוסברה, זה יבוא ברגע האחרון.

עוד הערה- ברשימת המצרכים כתוב "3 שיני שום קצוצות" אבל במתכון עצמו לא כתוב מתי להוסיף אותן אז על דעת עצמנו הכנסנו אותן איפשהו באמצע.

האורז היה יותר קל – פשוט השתמשנו בשארית קרם הקוקוס שנשארה לנו מהאטריות עם הירקות, בתור חלק מהנוזלים שאורז צריך. הוספנו קצת תיבול ויש אורז עם ניחוח אסיאתי.

בצד הכנתי סלט תירס, אפונה וגזר  ומלפפון חמוץ עם שמיר (הכל שימורי שופרסל).

בשורה התחתונה- רצוי לחדד את המתכון שמופיע על גב הלקט, יש בו המון דברים לא ברורים או שניתנים לכל מני פרשנויות. התוצאה בסך הכל טעימה.,