כשאנו חושבים על ארוחת בשרים, אנו חושבים על אחת משתי האפשרויות – או ברמת המסעדה המזרחית, כלומר קבבים, שיפודים וכדומה, או ברמת המסעדה האמריקאית או דרום אמריקאית – סטייקים, פרוסות בשר גדולות, צלעות ועוד.

עכשיו הגיעה לשוק שחקנית חדשה, במיקום מעולה בהוד השרון, צ'ופ צ'ופ פותחת בפנינו צורה אחרת של אכילת בשר- בנתחים קטנים מעושנים וצלויים, בצורות הגשה שונות.

ואיך זה עובד?

זה מה שהוזמנתי לבדוק בערב נעים אחד, קצת אחרי הלחץ של הצהרים, ולפני הלחץ של הערב, כשיכלתי בנחת לשוחח עם הבעלים – מור בק, שסיפר לי על הקונספט. הקו המנחה את צ'ופ צ'ופ (באנגלית כמובן "לחתוך" ובניגרית "לאכול") הוא שלושה עקרונות – בשר איכותי, הכנה מהירה ומחירים נוחים. ההכנה האקסטרה מהירה נובעת מהחיתוך הדק של הבשר, שמונח אחר כך על מצעים שונים כמו ג'בטה או פרנה או ירקות כמו בטטות, תפוחי אדמה או מנה חדשה דנדשה של אנטיפסטי.

מור בק, שהרזומה שלו כולל בין השאר את שתי המסעדות הראשונות של יונתן רושפלד, ושירותי קיטרינג, בחר להמשיך את האהבה שלו לבשר באמצעות תיבול מינימלי – מלח, פלפל שחור ושמן זית, ללא חומרים משמרים, כשהבשר המעושן  מונח על הפלנצ'ה ומשם לצלחת או לכריך.

קיבלנו את הבשר בכמה סוגי הגשה.

ראשית קיבלנו "פלטת נשנוש" (המחירים נקבעים לפי משקל בפלטות) – אסאדו וסינטה מעושנים, בפרוסות דקות, על מצע מנגו (עם חריף בפינה היות ולא כולם מסתדרים עם חריף).

המזלג שהכיל גם מנגו וגם בשרים היה מאוזן , כשהקרירות והמתיקות של המנגו הפתיעה אותנו בשילוב עם הבשרים.

אחר כך קיבלנו צלחת של אסאדו עם אנטריקוט על מצע תפוחי אדמה ובטטות אפויות. (מחיר מנה בצלחת הוא בין 54-69 שקלים, תלוי בסוג הבשר). ערימה גבוהה היתה לנו על השולחן, נדרשנו להיות שניים כדי לסיים אותה. לצד הצלחת קיבלנו צלוחית לימונים כבושים, וצלוחית רוטב מיונז ווסאבי (במנות סיניות אני לא אוהבת ווסאבי, אבל כאן עם הבשר זה הלך יופי, גם לי שאני כאמור לא מסתדרת עם חריף). הדבר היחיד שביקשתי להוסיף היה קערית עם גרגרי מלח גס, בשביל הבטטה. הכיף הפרטי שלי.

המנה משביעה מאד, מכילה מרקמים שונים , טעמים שונים מהמעושן של הבשר ועד המתקתק של הבטטות, וגם רוטב הצ'ימיצ'ורי שהיה על הצלחת תרם לגוון נוסף של טעמים ואפשרויות.

הצלחת האחרונה הכילה סוג של כריך (בין 37-47 שקלים, תלוי בגודל הג'בטה ובתוכן הבשר) עם גירסה חדשה של אנטיפסטי – קישואים וחצילים על האש, עם בצל מטוגן ובשרים של חזה בקר, הודו ואסאדו. המחיר הופך את הענין למאד "value for money" והכיף הוא להוציא מהמנה כל פעם ביס אחר, (האמת, עזבתי את הסכין והמזלג והרמתי חתיכות בשר עם האצבעות).

מה שנחמד הוא שאת הבשרים הללו ניתן לאכול גם קרים (ולקחת הביתה). כשישבנו שם הגיעו סועדים נוספים, חלק חובשי כיפות (המקום כשר), חלק ישבו וחלק לקחו טייק אווי של כריכים. המקום רגוע, מוסיקה כייפית ברקע, אוכל שמגיע מהר (וכולנו יודעים כמה הרבה זמן זה לוקח בין הרגע שמזמינים וכבר מדמיינים את הטעם של המנה בפה, ועד שזה מגיע…), מגוון שילובים רחב ו.. הזכרתי כבר מחיר נוח? (ובתור בונוס – חנייה חופשית ברחבת הכורכר ממול).

רחוב רמתיים 69 הוד השרון – כשר.

דף הפייסבוק- https://www.facebook.com/pages/%D7%A6%D7%95%D7%A4-%D7%A6%D7%95%D7%A4-Chop-chop/500271183369982?sk=timeline

ומהי ההמולה? קולות הסועדים, משיקי הכוסיות, המוסיקה, ומצמוצי ההנאה של כל מי שבסביבה..

ומהתחלה –

"ברוש ביסטרו בר" יושבת במרכז קניות קטן על הכביש של צומת פרדסיה, שתי דקות מכל מקום ושתי דקות לכל מקום. ומה יש בה?

מדובר במקום שפונה לכל הקהלים לפי השעה של היממה- בבקרים פגישות עסקיות של כל מי שחולף בכביש , אחר כך משפחות עם ילדים ובלעדיהם, לקראת ערב זוגות רומנטיים ובערב כל צעירי ובלייני האזור שאוהבים תאורה עמומה, מוסיקה , כוס משקה טוב (במבחר ענק של קוקטיילים) ומשהו טעים לאכול על יד.

במלאת חצי שנה ל"ברוש" הגענו להתנסות במטעמיה. הגאווה של המקום היא הטאבון, שדרכו עוברות כמעט כל המנות בצורה זו או אחרת בידיו האוהבות של השף ברק רוקנשטיין שברזומה שלו יש התמחות ב"הרברט סמואל" של רושפלד, ונסיון ב"טאפאס אחד העם", הקמת התפריט של "טאיזו" ותפקיד שף ב"טרומפלדור 10".

לפני הכל, מהבר זרמו אלינו קוקטיילים שונים, חלקם עם אלכוהול וחלקם ללא (כי בכל זאת צריך לנהוג הביתה אחר כך). יש לציין שגם האלכוהוליים הם בלי תחושה של אלכוהול כך שבקלות אפשר לשתות ולהרגיש רק אחר כך. במיוחד זה תופס לגבי הקוקטייל הראשון שקיבלנו – קוקטייל על בסיס וודקה  עם פסיפלורה ותה לימון, שהגיע במרקם של ברד ועשה לנו שמח על ההתחלה.

עוד משקאות שטעמנו לאורך הערב היו קוקטייל קמפרי עם תפוזים, אשכוליות אדומות, ונגיעת לימון, שכאן האלכוהול היה יותר מורגש, וקוקטייל לא אלכוהולי של תפוז, לימון, נענע, אפרסק וחלב, שיצר פסק זמן מרענן (כמו שייק פירות בעצם). (מחירי הקוקטילים 36 שקלים בתפריט).

עוד בתחום האלכוהול טעמנו את גאוות המקום, "בירת ברוש" – בירה של המקום במתכון מיוחד, שמיוצרת אך ורק עבור "ברוש" במבשלת "אחד העם" באבן יהודה, והיא קלילה (4.9% אלכוהול בלבד) ופירותית ומתאימה גם לנשים.

לקינוח טעמנו גם את הלמונצ'לו המיוחד של המקום, גם הוא גאווה מקומית, והוא נותן את ה"קיק" שעוזר לנו להצליח לקום מהשולחן ולהגיע למכוניות…

צוות המקום הסביר לנו שכל הפרודוקטים הם תוצרת בית או תוצרת היישובים הסמוכים כדי לעודד ייצור מקומי, להמנע משינוע מרוחק שפוגע בסביבה ובעיקר להנות מהטריות המקסימלית. (כך למשל הגבינה היא של משק יעקבס המשובח).

בהתאם להגדרה של "ביסטרו" – התפריט קטן ומצומצם עם המון מנות שמתחלפות כל כמה ימים כך שיש המון הפתעות.

ועם כל השתיה, צריך גם לאכול משהו – וזה מה שהיה שם.

הפתיחה, כמקובל היא לחם הבית, במקרה הזה כמובן שלחם שהוכן כל כולו ב"ברוש" משלב הקמח ועד שלב הטאבון. הוא מכונה "לחם אש" בגלל זה והוא בא עם קערית של קרם פרש שבצידה טעמים שונים של עשבי תיבול, פלפל חריף, ושמן זית (14 שקלים).

הלחם הזה גם משמש כבסיס וכתוספת למנות נוספות.

אחרי הלחם הגיעה "כרובית מטוגנת" עם גבינת פטה (28 שקלים בתפריט). מנה כייפית, בעיקר כי עוד היו לנו מהקוקטיילים שקיבלנו בהתחלה.

ליד כוס בירת הבית קיבלנו את "שקשוקת חצילים קלויים" – עם בצל ירוק, ביצים וגבינת פטה, עם לחם אש. (44 שקלים, מנה שמספיקה לשני אנשים, בעיקר עם הלחם). לטעמי אחת המנות הווינריות של המקום – כי היא משלבת שני דברים מאד אהובים ופופולאריים – טעם של שקשוקה, והטעם המעושן חרוך של חצילים קלויים). התיבול היה מאד בעדינות, היו כאלה בשולחן שהוסיפו מלח, אני לא הוספתי כלום, בשבילי זה היה בדיוק.

מאגף הפיצות קיבלנו את ה"פיצה ברוש" – עם פרוסות אנטריקוט, בצל מקורמל, פטרוזיליה ופלפל קלוי (52 שקלים). בהתחלה חשבנו שהאנטריקוט הוא בייקון בגלל המרקם, אבל כשטעמנו הבנו את ההבדל. הבצק הוא דק וקריספי. אישית, למרות שאינני שומרת כשרות כמו ששמתם לב, אני מעדיפה פיצות צמחוניות, כך שאוכל להרגיש יותר את דומיננטיות הגבינה.

המנה הבאה היתה שוב מנה ענקית של "מעורב פרגית וחזה עוף צרובים על הפלנצ'ה עם פטריות ובצל" (52 שקלים) שהוגשו על כריך לחם אש פתוח עם חריף וטחינה. את החריף לשמחתי הניחו מלמעלה כך שיכלתי לבחור להמנע ממנו, הלחם ספג את המיצים של הבשרים ונעשה עסיסי, וטחינה תמיד הולכת מצוין עם בשר.

דג היה המנה הבאה – "דג בטאבון" שהוא בדרך כלל או סלמון או קוד, אצלנו היה סלמון, והמנה הזו היתה הבחירה שלי למנה המנצחת של הערב, כי הדג היה כל כך רך אבל לא "פישי", ומתחתיו שהו ירקות צלויים מיוחדים כמו סלק וקישואים. עשייה מאד מוצלחת של המנה.

המנה הבאה היתה מתוך תפריט הצהרים "קבבפיתה" (KABABAPITA) – פשוט קבב טוב, בתוך פיתה, עם סלט ירקות קצוץ, טחינה וצ'יפסים בצד. לחובבי הז'אנר.

לקינוח דגמנו שני קינוחים (שגם הם במנות ענק, כך שאפילו שלושה ארבעה חבר'ה יכולים להנות ממנה אחת)- במחיר 32 שקלים כל קינוח  –

שטרוייזל תפוחים עם כדור גלידה וניל, וטירמיסו קלאסי . היה לי קשה להחליט בין שניהם כי שניהם היו מתוקים במידה, בעלי מרקמים שונים ומגוונים וכאמור ,בגודל ענק.

בימי שישי יש בופה בראנץ' מושקע.

עוד פרטים באתר המסעדה – http://www.rest.co.il/sites/Default.asp?txtRestID=15575

כש"טריולה" הפתח תקוואית חגגה שנתיים, הלכתי לבדוק מה הולך שם, ואלה היו הרשמים שלי אז – http://cafe.mouse.co.il/post/2949559/

עברה שנה וחזרתי לבדוק כמאמר השיר "מה השתנה". האמת, יש דברים שלא רציתי שישתנו, ושמחתי לגלות שכך היה.

אבל בואו להתחלה-

"טריולה" היא שילוב של בר מסעדה, תלוי בשעה של היום. ככל שהערב מעמיק, כך חלקו של הבר גדל. אנחנו אמנם הגענו בשעה קצת מאוחרת אבל תמיד יש מקום לארוחת ערב טובה.

"טריולה" על שם שלושת השותפים, מוכרת בזכות הפסטה הביתית שלה, שמוכנה טריה טריה כל יום, ואכן המנות שהזמנו הוכיחו זאת.

אבל פתחנו במה שאני תמיד חייבת – "פוקצ'ת הבית " עם שמן זית, שום, רוזמרין ומלח גס, מוגשת עם חמאת עגבניות מיובשות (14 שקלים בתפריט). המבחן הראשון שלי לכל מקום הוא לחם הבית שלו. במקרה הנוכחי – פוקצ'ה. החמאה מעדן, הלחם טרי (שווה להזמינו בהמשך גם בשביל שיהיה עם מה לנגב את הרוטב של המנות הבאות).

כמו שכתבתי בהתחלה, קיוויתי שמנות לא השתנו, במיוחד לגבי ה"כרובית טרטופו" שכבר אז נחשבה למנת הדגל של המסעדה, וכך נשארה עד היום, והיא כוללת פרחי כרובית במחבת לוהטת מהטאבון ברוטב איולי כמהין ופרמז'ן עם שבבי עירית (38 שקלים). מעדן עד היום.

בעיקריות בחרנו בשלושה סוגי פסטה שונים, כל אחד בהתאם להעדפותיו –

"בולונז" – רוטב עגבניות, בשר בקר טחון, ירקות שורש, שמן זית, פטרוזיליה ויין אדום בבישול ארוך (51 שקלים בתפריט). בתפריט כתוב שיש אופציה לבחור עם או בלי חמאה, לא נשאלנו אז אני לא יודעת אם יש חמאה או לא. (אנחנו מעדיפים שיש).

"רדיאטורי פונגי" – פורטובלו, שמפיניון וכמהין בשמנת, פרמז'ן, סנט מור, אורגנו, יין לבן ושבבי עירית (56 שקלים בתפריט, ואם רוצים בתוספת של אווז אז המחיר הוא 68 שקלים)

"רגטוני בטטה" – קוביות בטטה אפויות בטאבון ברוטב שמנת, פרמז'ן, גאודה, טימין ואגוז מוסקט (54 שקלים בתפריט).

כולנו טעמנו מהכל, והדעות נחלקו בדיוק לשלושה, כשכל אחד התעקש שהמנה שהוא בחר היתה הטעימה מבין כולם . אני בחרתי את הבטטה ולדעתי היא היתה הבחירה הטובה עבורי כי הבולונז היה לי קצת כבד (יותר מנה חורפית). הפטריות באמת נתנו פייט. בסך הכל, כשיש פסטה איכותית ביתית וטריה, מרכיבים כמו פטריות או בטטה, ורטבים מבוססי שמנת ותיבול של אגוז מוסקט וגבינות, וכל זה בעזרת יד אוהבת שיודעת מה היא עושה, זה תמיד מתכון מנצח.

עם הפסטות הבנים לגמו בירות שעלו משהו כמו 32-33 שקלים לכ0.4 ליטר.

לפני הקינוח קיבלנו צ'ייסרים של למונצ'לו של המקום, על חשבון הבית, ככה להתרענן.

השולחן נוגב , הכפיות הונחו ושמענו מהמלצרית את תפריט הקינוחים, שחלקו קבוע וחלקו מנות מתחלפות. בגלל שהיינו מפוצצים מהפסטות והרטבים, בחרנו בקינוח אחד, עדין יותר- קרמבל תפוחים עם כדור גלידת ווניל (38 שקלים). המתיקות העדינה והקרירות עזרו לנו להצליח לקום מהכיסא. (היו עוד שני קינוחים שהתיאור שלהם גרם לי להזיל ריר אבל כבר באמת שלא הייתי מסוגלת יותר- קינוח ריבת חלב, וקינוח שוקולדי במיוחד, ואותם אצטרך להשאיר לפעם הבאה…)

כאמור בשעות הערב המוסיקה מתגברת, הקצב עולה, והכיף רק גדל.

עוד פרטים ב- http://www.rol.co.il/sites/triola/

כדי להנות מבשר טוב צריך שני דברים – חומר גלם משובח, ומישהו שיודע מה לעשות איתו.

ובמקרה של בשר, כמה שפחות התעסקות, יותר טוב- בשר נטו, כמו שאוהבים בדרום אמריקה, בלי קשקושים. בשר שכל נגיסה בו ממיסה אותו בפה, והמיצים והעסיס ממלאים את כל בלוטות הטעם. טוב, אולי איזה גרגיר מלח גס מלמעלה, אבל באמת שזהו.

בטירה, בלב אזור השרון, נמצא "משק זמיר" של גיתי זמיר. המקום החל בתור חנות בשר גדולה (ומשמש כך עד היום, כולל משלוחים וציוד נלווה) מפעיל בימי שישי ושבת מסעדה (לא כשרה אבל ללא חזיר) שבה ניתן להנות מכל מה שיוצא לגיתי מהגריל, וזה הרבה.

המקום מינימליסטי כי הרעיון העיקרי הוא בשר. יש אפשרות לארוחת טעימות או לבחירה מתפריט. ההמלצה שלי היא הטעימות, ויותר מכך, ההמלצה שלי היא "תקשיבו לגיתי, הוא כבר יוציא לכם את ההכי טוב והכי טעים".

זה בדיוק מה שאמרתי לגיתי כשהגענו אליו בשישי האחרון (בעיתוי מצוין עם המשחק של ברזיל) אז גיתי החל למלא לנו את השולחן.

ראשית, עברתי על התפריט, והמחירים פשוט נמוכים ואטרקטיביים במיוחד. כך למשל 100 גרם אנטריקוט בלאק אנגוס עולות 21 שקלים בלבד, סוגי אסאדו כמו וסיו או פיקניה ב19 שקלים למאה גרם בלבד, והפורטר האוס ב22 שקלים למאה גרם .

בקבוק מים קרים כבר חיכה על השולחן, ואיתו הגיעו הנשנושים הראשונים – חמוצי הבית – זיתים ולפת כבושה (ללא צבעי מאכל!) ואיתה פיתות והחומוס הביתי של גיתי שמרגישים עליו את הביתיות, עם שמן זית מלמעלה. חומוס משובח, באמת.

המנה הראשונה שהגיעה היתה כדורי "קובה נייה" – סוג של קציצות מבשר עז נא  משובצות בבורגול, על פרוסת צנון חריף. ההמלצה של גיתי היתה לאכול עם פיתה וכך עשינו. אני לא חושבת שאי פעם טעמתי עז, בטח שלא בצורתה הנאה, אבל השילוב היה מעניין, רך וטעים, יחד עם העוקץ של הצנון. גיתי סיפר שהמנה מכונה "הסושי הפלסטיני".

קבבים היו הבאים בתור, עשויים בשר טלה עם צנוברים וקשיו. האגוזים הוסיפו קרנץ' כייפי, התיבול היה עדין. יופי של מנה.

חזה ברווז היה הפייבוריט שלי והוא הוגש שלישי בתור, בסגנון אסאדו. גם ברווז זה לא משהו שיוצא לי לאכול הרבה אבל שווה בהחלט לנסות.

צלעות טלה מתקתקות כמו סוכריות רכות היו הבאות, עסיסיות  – נאכלו בידיים.

הבשר האחרון שהצלחנו עוד לאכול לפני שנסתמנו סופית היה אנטריקוט של פרה מבכירה. אני לא מבינה כל כך בפרות מבכירות אבל התוצאה היתה טעימה, שוב, עם גרגירי מלח גס למעלה וזהו.

בצד היו לנו סלט ירקות מרענן וצ'יפס, אבל הם באמת לא היו העיקר, התמקדנו בעיקר בבשרים.

את הקינוח גיתי מביא מהשכנים – וקיבלנו בקלוואה מתוקה ואיתה כנאפה כייפית, מתיקות עדינה, כוס חליטה חמה לעזור לעכל את הבשר, ואפשר להשען אחורנית ולהנות מהחיים. אמרתי לגיתי שאני מאד אוהבת קבלות שבת כאלה…

במקום נערכות גם סדנאות שונות לפי דרישה (ובגלל הגודל והפתיחה רק בשישי שבת, רצוי מאד להזמין מקום מראש, ויש מנות שחייבים להזמין מראש כדי שיהיו מוכנות כשתגיעו).

גיתי התחיל לבשל מגיל צעיר, ניהל גני אירועים כמו "חוות רונית" ו"הטירה" בגעש, כשהוא מתמחה באירוח דרום אמריקאי, אסאדו וברביקיו, מחזיק גם בקייטרינג, עורך סדנאות ומשלוחים של מיטב הבשרים.

עוד מידע על כל האפשרויות בקצביה , במשלוחים, באירועים ובמסעדה עצמה ניתן למצוא ב-

דף הבית של "משק זמיר" – http://www.meshekzamir.co.il/

ודף הפייסבוק של גיתי – https://www.facebook.com/gitai.zamir

*** הערה אישית – הביקור בטירה נערך לפני כשבוע, הכל היה שקט ורגוע, לא היתה שום בעיה בהגעה ובבילוי במקום. אני מקווה שבקרוב מאד תחזור השלווה ואפשר יהיה לחזור ולהנות מהטעמים והכשרון של משק זמיר. שווה לשמור את הפוסט.

ההתחלה היתה מבדחת, כי חיפשתי את כדורי הדגנים במחלקת הדגנים ולא מצאתי. כשכבר כמעט התייאשתי והלכתי לכיוון הקופה הראשית, ראיתי שיש סטנד של מוצרים חדשים, ושם באמת היו הדגנים – "כדורי דגנים בטעם שוקולד" ו"דגנים מחיטה מלאה קינמון". (שניהם חצי קילו לקופסה).

(בתמונה – כל מה שצריך לארוחת ערב).

קשה לי להחליט מבין השניים מה אני מעדיפה. בן הזוג הלך על הקינמון גם בגלל שזה פחות מתוק יחסית לשוקולד וגם בגלל שזה חיטה מלאה. אני מתלבטת בגלל שמצד אחד אני חולה על קינמון, ומצד שני המרקם של כדורי השוקולד ממש כיף לי על הלשון.

לא מצאתי הבדלים בין המוצר הזה למוצרים המקבילים של המתחרים.

עכשיו, דגנים הם לא משהו שצריך לבשל או להמציא מתכון, אבל אני חושבת שהם ילכו מצוין על גלידה, או על קצפת מעל עוגה, כתוספת מתיקות, קראנץ' וכמובן גם קישוט.

כמובן שהם גם מצויינים לנשנוש בלי חלב, כי יש להם את הפציחות הזו שאנחנו כל כך אוהבים, ואת הגודל שמתאים בדיוק לאחיזה בשתי אצבעות. אמנם המונדיאל כבר תיכף נגמר (ואחרי שברזיל הפסידה , כבר לא ממש משנה לי מי זוכה..) אבל לא חסרות המון תוכניות אחרות שדורשות "נשנוש" ביחד עם הצפייה.

בתמונה אפשר לראות את "ערכת ארוחת הערב" שהכנתי לבן שלי, אמנם לא ילד אבל גם הוא אוהב משהו מתוק, משהו מהיר ובעיקר משהו שלא צריך לטרוח כדי להכין ולצאת שבעים…

או – "מסתרי הערבה חלק ב'".

כשחושבים "דרום" חושבים "אילת". אבל בין תל אביב לאילת, באזור הערבה שוכנים קיבוצים ויישובים רבים, שלכל אחד ייחוד משלו ואורח חיים שונה,שבהחלט כדאי להכיר.

בביקורי בדרום הכרתי שלושה קיבוצים שונים, כל אחד והקסם המיוחד שלו.

המקום הראשון שביקרתי בו היה "נאות סמדר" – קיבוץ מיוחד שהוקם ב1989 במטרה ללמוד את סוד שיתוף הפעולה בין האדם לחברו ובין האדם לסביבתו בעשייה יומיומית. מה הכוונה? קבוצת אנשים שבנו נווה מדבר פורח, אורגני (מטעי נשירים, זיתים, אגנים ירוקים לטיהור ביולוגי של שפכים באמצעות צמחי מים, מיזוג אוויר טבעי ו, בניה מדברית עוד), מחלבה, דיר עיזים, יקב וחדרי אירוח.

ניתן לעשות מסלול הליכה אל בית האומנויות והיקב כדי להכיר את המקומות המיוחדים הללו.

אנחנו התחלנו את הסיור בגנים היפים שכוללים גם שעון שמש מיוחד (ודי מדויק!) ועד מהרה הגענו למקום הכי מיוחד- בית האומנויות שבמבט ראשון נראה כמו פנטזיה של דיסני – עם עיצובים מרהיבים של בני המקום, שהלכו פחות לכיוון של אדריכלות ויותר לכיוון של אומנות ויצירתיות מתפרצת ויצרו קומפקס של אולמות שבהם מתקיימים קורסים וסדנאות אומנות שונות, באורכים שונים לפי הדרישה.

כבר מרחוק רואים את מגדל הקירור, שבשיטות מיוחדות מהווה "מזגן טבעי" לכל החדרים וגם נקודת תצפית יפיפיה על הקיבוץ. את המגדל, כמו את כל המבנים בקיבוץ, בנו החברים בעצמם במסגרת ניסוי בבניה מדברית- במו ידיהם, בשיטות בניה אקולוגיות שניתן ללמוד בקורסים שונים שמתקיימים בקיבוץ ומערבים לימוד עם עבודה מעשית ונמשכים כמה חודשים.

כשנמצאים בתוך מבנה בית האומנויות והמגדל, שווה להתעכב על כל פרט מכיוון שכל פינה היא יצירת אומנות – מהוויטראז'ים על החלונות, דרך הריצוף המיוחד והשונה מחדר לחדר.

בין גן הבשמים והדיר ישנה גם חנות בה ניתן לרכוש את מוצרי האומנות של בני המקום.

תחנתנו האחרונה בקיבוץ היתה היקב שמייצר יינות (לא כשרים אבל אורגניים, למעשה זהו היקב היחיד בארץ שמייצר יינות אורגניים מענבים אורגניים מיבול ביתי.) וליקרים, חומץ בן יין ושמן (כשרים) שם טעמנו יין מיוחד שקיים בשתי גרסאות – יין מתוק ואותו היין שנשאר "להשתזף" בשמש והקרניים האלה הופכות אותו למרוכז יותר ובצבע יפיפה. בפונדק של הקיבוץ אפשר לרכוש הרבה מוצרים אורגניים (כולל מוצרי טיפוח אורגניים!) ואפשר גם להתרענן עם גלידות ביתיות מיוחדות, עוגות או ארוחה צמחונית עם מוצרים אורגניים תוצרת המקום.

עוד מידע על הקיבוץ , הקורסים והאפשרויות  ב – www.neot-semadar.com

בצמוד ל"פארק תמנע" שוכן קיבוץ אליפז – קיבוץ שמאפשר לינה כפרית כולל המון אטרקציות לכל המשפחה.

הביקור שלנו היה באוריינטציה של ניצול הסביבה ומשאביה- וצפינו בניצול הרוח בשיטות ייחודיות להשגת חשמל בשפע, בגידול ירקות בחממה מיוחדת שמצליחה לחמוק מתנאי מזג האוויר הקשים ומביאה לתוצרת באיכות מעולה בשליש מהזמן הנדרש בשדות רגילים ובניצול מקסימלי של מים, שהם המשאב היקר ביותר (ואפשר להנות מהתוצרת בכל המלונות באילת למשל).

ביקרנו גם ברפת ובפינת ה"תינוקיה" של העגלים שרק נולדו וראינו את השדה הסולארי, שגם הוא רותם את השמש החינמית והשופעת שבאזור, לטובת יצירת אנרגיה שחוסכת הרבה נזק סביבתי.

מטעי התמרים היו התחנה האחרונה שלנו, עם הרבה אפשרויות לפעילות במטעים כמו קטיף , יצירת סלים מענפים שמדוללים מהעצים ומערכות השקיה אקולוגיות.

למי שמתארח יש בונוס- המון פעילויות כמו שחיה לילית, הפרחת עפיפונים בדיונות סמר הסמוכה, ארוחות בוקר עשירות כפריות ישר לחדר, אפשרות ללינת שטח להתחברות מקסימלית עם הטבע (עם תנאים נוחים יותר כמובן), והמון שלווה מדברית.

עוד מידע- http://www.elifaz.co.il/default.aspx (ויש שם גם קישור לדף הפייסבוק).

הקיבוץ האחרון שביקרנו בו – לוטן – ה"אקו כיף".

המוטו של קיבוץ לוטן הוא "קיימות"- איך לחיות מהסביבה בלי לפגוע בה. מילת הקסם היא "אקולוגיה" והיא ממומשת בכל תחום בקיבוץ. החלק המרכזי הוא ה"אקו כיף" – מרכז לכל המשפחה, שמראה זוויות רבות ושונות של ניצול הסביבה בלי לפגוע בה – מהבניה- המבנים עשויים תבן , תערובות בוץ וסיבים – ממש בניה מהאדמה, דרך גידול צמחים בכל צורה אפשרית – מגנים רגילים ועד בתוך כל חפץ – כולל למשל משטחי עץ אנכיים, או חפצים ביתיים שהופכים לעציצים ואדניות, ועד ניצול אנרגיית האדם –כמו מכונת כביסה שפועלת בעזרת דיווש על אופניים – גם כושר וגם כביסה נקיה, הכל באותו זמן.

ההתמחות הירוקה של הקיבוץ עוברת בכל התחומים – ייצור מזון מקומי, תכנון אקולוגי, חקלאות אקולוגית, שירותי קומפוסט (יש אפילו תחנה שמסבירה איך הופכים את תוצרתו הביולוגית של האדם לקומפוסט משובח), תנורים סולריים שבהם אפשר להכין דברים טעימים, פינות יצירה רבות ושונות ומגרשי משחקים מלאי דמיון שכולם על בסיס מיחזור.

בקיבוץ יש גם מחלקה של "וואטסו" – טיפולים במים שלצערי לא התאפשר לי להתנסות, אולי בפעם הבאה.

בבית התה החמוד של המקום ניתן להתרווח על ספות וכסאות (כולם ממוחזרים או נבנו על ידי בני המקום) ולטעום ממיטב המטעמים המקומיים כמו גלידה תוצרת בית, לחמים מיוחדים וארוחות (מי שמתארח במקום אוכל שם את ארוחת הבוקר), ובחנות הצמודה אפשר לרכוש יצירות אומנות של אמני הסביבה וכן דברים ייחודיים כמו כדורי זרעים לשתילה וסבונים אורגניים.

עוד פרטים ומידע ב- http://www.kibbutzlotan.com/tourism/hebrew/index.htm

אז בהחלט, במקום להכנס למכונית ולנסוע "דוך" לאילת, ולהפסיד כל כך הרבה בדרך, שווה לעצור, לשהות לילה או יותר, להכיר וללמוד את צורות החיים המעניינות ואת הפילוסופיות השונות שיש לקיבוצי הערבה להציע.

ותודות ללאה, אודי וחיים מ"אליפז", לענת מ"נאות סמדר" ולדפנה מ"לוטן" על האירוח הלבבי.

כולם יודעים שכדי להוציא אותי מגוש דן צריך סיבה טובה. הובטח לי ש"החצר" הוא סיבה ממש ממש טובה. צדקו.

"החצר" ממוקמת ברחוב בית לחם 7 בירושלים, ממש צמוד למתחם התחנה הפורח והתוסס שלהם, והיא מסעדה בשרית כשרה.

ההגדרה שלה היא – "מסעדת שף ים תיכונית המתמחה בבשרים על הגריל, תבשילי קדירה ודגים" ומנהל אותה השף מוטי אוחנה, עם רזומה של סיום לימודים ב"קורדון בלו" והתמחות של 13 שנים בקולינריה בארץ ובחו"ל – אם מדובר בסטיקיות ירושלמיות, במסעדת "צ'אקרה" הידועה וגם במסעדות גורמה באוסטרליה.

אז עכשיו הוא כאן, להציע תפריט כשר ועשיר  וחדש במלאת שבע שנים ל"החצר" – שמקיף מטבח קלאסי עם מטבח עכשווי יצירתי.

כשהגענו, באמצע השבוע, בסתם יום של חול, המסעדה היתה מלאה מפה לפה. גם כשהיינו לקראת סוף הארוחה שלנו, בסביבות השעה עשר וחצי בערב, התור עוד גלש החוצה ואנשים המתינו שיתפנה שולחן.

לפני האוכל, אני חייבת מילה על הצוות, ובהחלט הבטתי עליו גם כששירת את השולחנות הסמוכים, ותמיד זה היה אותו דבר- שירות עם תשומת לב מלאה. מרגע שנפלה לי סכין על הרצפה למשל, עוד לא הספקתי להתכופף וכבר היתה אצלי מלצרית עם סכין נקיה בידה, ובכל רגע שבו הוחלפו מנות, השולחן גם נוקה וצוחצח מכל פירור.

כמקובל, פתחנו בקוקטייל – אפרטיף ג'ין, תפוחים ולימון שהעיר אותנו והכניס אותנו לאווירה של הארוחה. (מחירי אפרטיפים בין 34 ל38 שקלים).

אחרי הלגימה קיבלנו את ההתחלה – פלטת מאזטים מבחר צבעוני של סלטי הבית מוגש עם לחם(במקור 56 שקלים אבל בארוחת הטעימות של המקום המנה היא על חשבון הבית, ובשעות הצהרים ישנם דילים לפיהם מזמיני המנה העיקרית יכולים לקבלה ב15 שקלים בלבד, כולל הלחם). המבחר אכן היה צבעוני ועשיר וכלל סלט ירוק עם חמוציות, מטבוחה, קרם חצילים עם סילאן, סלט פאקוס (פעם ראשונה שטעמתי את הדבר הזה שהוא בין מלפפון חי לקישוא), ועוד, והפיבוריטים שלי היו סלט המנגולד המרענן, וקרם החצילים הייחודי. בצד קיבלנו כרובית מטוגנת עם טחינה.

אחר כך הגיעה מנה חדשה, כל כך חדשה שעדיין לא בתפריט ואנחנו המלצנו לשף אוחנה להכניס אותה תיכף ומיד – קרוסטיני דניס עם זיתי טאסוס ועגבניות. נשנוש קריספי, חמצמץ, מתפוצץ מרוב טריות ועסיסיות. אצבעות לוקלקו. (המנה כלולה בארוחת הטעימות).

"טריו סביצ'ה טונה אדומה, סלמון ודניס, פירות העונה, כוסברה, צ'ילי, צנוניות ובצל ירוק" (64 שקלים בתפריט) היה הבא בתור, מנה בהגשה יפיפיה, ו "סלט אנדיב רוקט, אגסים, סלק צלוי ופקאן מסוכר בוויניגרט בלסמי" (46 שקלים בתפריט) הגיע גם הוא. אני מוצאת שתפקיד שתי המנות האלו היה בעיקר לרענן את החייך למה שעוד יבוא, והגיע.

"מעורב ירושלמי של "עוז דגים" דגי ים מוקפצים עם בצל, פלפל חריף ולימון כבוש בתערובת תבלינים עם טחינה ועמבה" (64 שקלים בתפריט) הביא לנו את ירושלים וטעמיה בגדול, והזכיר לנו שאנו בעיר הקודש,

עוד מנה חדשה הופיעה "דג מוסר ברוטב אסיאתי עם קרם חצילים ובצל מטוגן" (102 שקלים) – מנה שרמזה לנו על האהבה של השף למטבח האסיאתי, שהוא משלב עם טעמי מרוקו שעליהם גדל ויוצר מגוון חדש של טעמים.

המנה הבאה היתה הפיבוריטית שלי מבין המנות הראשונות – "פטה כבדים כבד עוף וכבד אווז שיכורים מברנדי לצד ריבת עגבניות ושומר עם לחם קלוי" (58 שקלים). עונג של רכות הכבד, מתיקות הריבה והקרנצ'יות של הטוסטונים, שגם אחרי שהם נגמרו, אנחנו עוד חמסנו את הכבדים. בכלל כבד אווז מככב בהרבה מנות של המסעדה.

יינות אדומים של "הרי יהודה" נמזגו במקום היינות הלבנים שליוו אותנו עד כה, ורמזו לנו שהעיקריות בדרך, אבל לפני כן עוד הספקנו עוד משהו מהראשונות – "קרפצ'ו פילה בקר רוקט, איולי כמהין, בלסמי ופיסטוקים מסוכרים" (52 שקלים) שהוכיח שגם כשזו מנה כשרה נטולת פרמז'ן, היא עדיין מצליחה להיות טעימה.

המנה הראשונה בין העיקריות שהגיעה אלינו היתה מנת מוח עגל על קוסקוס. בדרך כלל אני מתה על מוח, אבל הפעם המנה היתה לי מלוחה. זו מנה חדשה, אני מניחה שיהיו שיפורים בהמשך. (המנה מוגשת במסגרת ארוחת הטעימות).

המנה הבאה היתה כייפית – "קריספי ניוקי עם כבד אווז, חזה אווז מעושן ושקדי עגל על קרם שורשים"  (104 שקלים בתפריט). – מותק של מנה, מרקמים שונים על הלשון, הניוקי ספג את טעמי האווז על שלל חלקיו, הולך מצוין עם אלכוהול ליד.

"אסאדו עגל ברוטב ברביקיו, תפוזים וג'ינג'ר" (106 שקלים) למכורי הבשר הכבדים, ו"סטייק אנטריקוט ברוטב בורדולז, מח עצם וצ'יפס" (90 שקלים בתפריט הצהרים בלבד.) היו שתי מנות בשר שהגיעו אחת אחרי השניה, וההעדפה שלי היתה האנטריקוט (בדרך כלל שואלים את הסועד מה מידת העשיה האהובה עליו, אצלנו האנטריקוט הוגש בהמלצת השף במידה של מדיום רייר ובירכנו אותו על הבחירה הזו שהשאירה אותו עסיסי ושופע מיצים. רוטב ה"בורדולז" הוא רוטב דמי גלאס  – שיטת בישול כפולה, והוא הוגש עם צ'יפסים בסגנון הולנדי, שעברו שלושה תהליכים שונים שהפכו אותם לממתקים מלוחים, רכים ולוהטים מבפנים ופציחים במיוחד מבחוץ, מוח העצם היה בונוס לטעמי המנה.

ועוד בשר שחיתותי במיוחד לקינוח – עוד מנה חדשה של פילה בקר עם כבד אווז על פטריות ואפונת שלג. (106 שקלים בתפריט), מה אני אגיד לכם – השף אוהב להשתמש בהרבה כבד אווז, נימוח ונותן קונטרסט לפילה הבקר שהוא יותר "כבד" ולקחת חתיכה משניהם ביחד יוצר מרקם מיוחד בפה. אפונת השלג מוסיפה את הניחוח ה"ירוק".

השולחן נוקה שוב, והמתוקים הגיעו.

ראשית הגיעה פלטה של פטיפורים – כל מני סוגי מתוקים שמוגשים בארוחת הטעימות של המקום (230 שקלים לסועד, כל השולחן חייב להשתתף). בפלטה היו בין השאר מקרונים, מרמלדות, טרפלס, מעדן באונטי והפיבוריט שלי – מרשמלו תוצרת בית ששם בכיס הקטן את כל מה שאנחנו בדרך כלל תוקעים על שיפוד בל"ג בעומר. (והיות והפלטה הזו כלולה בארוחת הטעימות, אין לה מחיר משל עצמה).

עוד קינוחים שהגיעו אלינו –

"גלידת וניל עם טחינה גולמית, סילאן, פיסטוק וסיבי חלבה" (36 שקלים). קוראי הנאמנים יודעים שאני סולדת מגלידה פרווה אבל במקרה המדובר ,אי אפשר היה להבחין שלא מדובר בגלידה חלבית לחלוטין, והיא יצרה קומבינציה מתוקה עם הטחינה והחלבה.

"פאדג' שוקולד חם עם מוס שוקולד, מלח ים וקולי פטל" (הוגש עם מקרון בצד – 42 שקלים) שגם היה הבחירה שלי מבין הקינוחים (חוץ מהמרשמלו שעמד בזכות עצמו), מתיקות עם ניצוצות של מלח ים, עושר, וחמצמצות הפטל. מוגש עם טוויל פילו ומרשמלו וורוד.

"קרם ברולה  עם עם תותים, קוקוס, סורבה, ומקרון פירות יער" – (46 שקלים) – היה חמוד. אנחנו רגילים לגירסה ה"סמי פרדו" – הקרה, פה הברולה היה חמים כי השכבה שלו דקה והוא עבר תחת הגריל כדי להשיג את שכבת הסוכר הפריכה מלמעלה.

האוויר הקריר של ירושלים גם באמצע יולי המיוזע שאליו אנחנו רגילים במרכז, ריענן אותנו אחרי כל הטעמים. המסעדה המשיכה להיות הומה אנשים ואנחנו חזרנו לאיטנו לאוטובוס שייקח אותנו לגוש דן, עם הידיעה שיש מסעדה מעולה בירושלים, אפילו כשרה לטובת השומרים (וגם למי שלא מקפיד, האוכל טוב בכל מקרה).

כאמור לכבוד יום ההולדת השביעי של המסעדה, יש תפריט צהרים מוזל ומקיף שכולל בין השאר את המאזטים, מנות ראשונות בטווח של עד 52 שקלים, מחירים מפתיעים למנות עיקריות (לדוגמא סטייק האנטריקוט כאמור ב90 שקלים בלבד, והאסאדו ב84 שקלים) ועוד.

עוד פרטים והזמנת מקומות (כי זה מפוצץ בדרך כלל) – http://www.rest.co.il/sites/default.asp?txtRestID=4566

ויש גם אולם אירועים שמצוין לבר מצוות בכותל למשל, או אירועים אחרים.