ארכיון

שלי לאון – האיפור כציור.

שלי לאון תמיד אהבה לצייר על קנווס, אבל אם אפשר לעבור עם האמנות הזו אל הבד היפה מכולם – פניה של אישה, איך אפשר לסרב?

ב13 השנים האחרונות שלי לאון היא אושיית איפור ידועה, עם רזומה של איפור נשים וכלות בארץ ובחו"ל ביחד עם איפור לטלוויזיה ולפרסום, לתצוגות והפקות אופנה ומה לא, במקביל להדרכה שבה היא חולקת את כל הידע הרב שלה עם תלמידים ותלמידות שרוצים להגשים את חלומם ולהשתלב במקצוע האיפור. הדרכות בחברות, במוסדות וכמובן גם בסטודיו שלה, שעכשיו עבר למיקום גדול ומרווח, באווירה של יוקרה ופינוק, ממש בלב גוש דן, ברחוב הרצל 102 בראשון לציון.

להמשיך לקרוא

גרקו – בוזוקיה יווניה שלי

יוון היא יעד תיירותי אהוב על ישראלים, היא קרובה, שטופת שמש ויש לה מטבח מרהיב ועשיר שכולל חומרי גלם טריים והכנה ששומרת על הטעמים. אם נוסיף לכך את האווירה השמחה, נקבל חוויה כוללת של מצב רוח טוב וקולינריה משובחת. ל"גרקו" התל אביבית נולדה אחות קטנה בהרצליה, רק בת ארבעה חודשים אבל כבר מלאה מפה לפה.

המוטו שלה, כמו גם של הסניף הראשון, הוא האווירה, שהיא צירוף של קולינריה, מוסיקה, אלכוהול, שירות ועיצוב. היוונים כמו הישראלים אוהבים להיות בחבורות (די קולניות) ואחד הדברים הראשונים שהבחנתי כשנכנסתי ל"גרקו" הוא שלמרות שהיו שם סועדים רבים, אף אחד לא שיחק עם הטלפון החכם שלו, כולם היו שקועים באווירת החגיגה של המקום – חולקים מנות, משיקים כוסיות או מוחאים כפיים לצלילי דרבוקה שבעזרתה חגגו כמה וכמה ימי הולדת.

להמשך הכתבה- כאן.

Dianoche – ליבו של יהלום.

הם מושלמים, הם נצחיים, הם ידידיה הטובים ביותר של האישה, וכשהם משובצים בטבעת ומלווים בכריעת ברך הם תופסים חלק נכבד ברגעים החשובים ביותר של האדם- היהלומים.

הברק והנצנוץ שביהלום איכותי הם עולם של יופי, של יוקרה ושל פינוק, הם ניתנים ובאים מאהבה.

יהלום אינו דבר שאנו רוכשים כל יום, ולכן כשרוכשים תכשיט יהלומים אנו רוצים את הטוב ביותר, והיפה ביותר. הבעיה היא שעולם היהלומים יכול להיות מבלבל, אנו לא תמיד מתמצאים ברמות השונות של היהלומים, בטיב העבודה שנעשתה עליהם ולא תמיד סגורים אפילו על העיצוב שאנו חושבים ליפה ביותר בעינינו. לכן חשוב מאד לרכוש את היהלום או התכשיט במקום שניתן לסמוך עליו במאה אחוזים, גם מבחינת האיכות, העבודה וכמובן העיצוב.

להמשיך לקרוא

לשמח לבב אנוש כבר 170 שנה!

יין נמצא איתנו מאז ומתמיד, מלווה את חיינו באספקטים דתיים או חברתיים, קולינריים או אישיים, תמיד שם.

הרמת כוסית היא טקס בכל חברה כמעט, אם מדובר ב"לחיים" או ב"צ'ין צ'ין".

בתרבות הישראלית המודרנית יין מלווה ארוחות חגיגיות, ערבים רומנטים וכמובן ערבי שבת ומוצאי שבת בקידוש ובהבדלה, וכמובן מככב בחגי ישראל, אם במצוות "עד דלא ידע" בפורים או בארבעת הכוסות של פסח.

חלפו הימים שבהם הסתפקנו ביין קידוש זול  מטורף במתיקותו, או מה שמכונה בסלנג הישראלי "יין פטישים", והישראלי היום בוחר בקפידה את היין שלו, שיהיה איכותי, מיקבים שיודעים את העבודה ושיתאים לאירוע או למנה שמשוייכים אליו.

להמשיך לקרוא

חגיגות השבעים של "שוקולד השחר".

בשנת 1948 התרחשו שני אירועים משמעותיים- הוקמה מדינת ישראל ונוסד מפעל "השחר העולה" בחיפה. טעם מתוק למדינה הצעירה.

מאז כבר שבעים שנה מלווה ממרח  "השחר העולה" את הילדים, הנכדים, החיילים, וגם המבוגרים שרוצים את המתיקות הזו שמזכירה לנו את הבית ואת הילדות.

הקרם שמתאים להכנת כל קינוח, כריך או בשיטה הכי טובה- של החזקתו בכוח ביד אחת (שאף אחד לא יחשוב על לקחת…) וכפית ביד השניה (או בגרסה אצלנו בבית – כף!) ויאללה בלגאן! פסטיבל של מתיקות כל כך מוכרת וכל כך אהובה.

להמשיך לקרוא

הכדור הפורח TLV – "מעלה מעלה מעלה".

בסרט "UP" הגיבור היה צריך לקשור הרבה בלונים לביתו כדי להרימו באוויר. בפארק גני יהושע בתל אביב אין צורך בהרבה בלונים מכיוון שיש בלון אחד ענק, הוא ה"כדור הפורח TLV" שמאפשר להתרומם לגובה 400 רגל ולראות את כל תל אביב (וגם פתח תקווה, מודיעין ומגדל הפיקוח של נתב"ג יחד עם נופים רבים אחרים) פרושה מתחת לרגליים.

להמשיך לקרוא

"הבריאות שבפינוק"- תרשו לעצמכם להירגע.

כשאני מתעוררת בבקתה שלי בהרים של שוויץ, אני מתמתחת לאיטי, מביטה מהחלון אל כרי הדשא הירוקים שבהם רועות פרות שקולות פעמוניהן נשמעים למרחוק, אני אוכלת יוגורט טרי ואז יוצאת ללקט עשבי תיבול בגינת הבית תוך שירת יודל חרישית..

טוב, לא באמת.

בעצם אני, וכולנו, קמים בדרך כלל בתזזיתיות, מנסים לתמרן בכבישי הארץ העמוסים בלי לאבד יותר מדי מהשפיות, תוך כדי שכבר מתכננים איך נתרץ הפעם לבוס, ואיך לעזאזל נספיק להוציא שני ילדים משני גנים באותו זמן כשכל אחד בקצה אחר של העיר, ומה עם הפרזנטציה?

שעות אחר כך, כשהיום נגמר, אנחנו קורסים על הספה, וכשאנו מנסים לקום אנחנו מגלים שחלק מהגוף קם אבל חלק נשאר איך לומר? לא ממש במקום. הכל תפוס, כואב, לא נוח ומעצבן, מה שנותן לנו הרגשה של בני שבעים ושלוש למרות שאנחנו משהו כמו ארבעים שנה פחות. מה עושים?

להמשיך לקרוא

בית הבד שרונה – טעמים של היסטוריה

ב-1870 משפחת פלוגפלדר הקימה במתחם "שרונה" של הטמפלרים, בית בד מודרני שהופעל בעזרת מכשור מיוחד שהובא מחו"ל, שהיווה מוקד לכל הסביבה לייצר ולרכוש שמן איכותי. לימים נזנח המקום וננעל, עד שב2007 – כמעט 140 שנה אחר כך – שוקם מתחם שרונה, ובתוכו גם בית הבד שחזר לחיים.

קפה ביסטרו "בית הבד" הוקם לפני חמש שנים וממוקם באותו בית בד ישן, מחזיר את העטרה ליושנה באמצעות מוזיאון ומיצג מולטימדיה שמספר את תולדות המקום ושיטת הפקת השמן.

מוטיב השמן הוא בליבו ובנשמתו של בית הקפה, כך שלכל מנה מותאם השמן המחמיא ביותר לטעמיה, וישנו אפילו "בלנד הבית" שמיוצר עבור הקפה באופן בלעדי ונמכר במקום בלבד. הגענו לנסות את ארוחת הבוקר של המקום, שמציע תפריט עשיר, שהוא הרבה יותר מבית קפה וכולל מנות שקשוקה מומלצות, לביבות, אנטיפסטי, כריכים, קישים, טוסטים, סלטים, פיצות, פסטה וכמובן קינוחים שעליהם גאוות המקום בזכות שף הבית דניאל אלוני, בעברו מ"אורנה ואלה" שהוא גם קונדיטור המתעקש על השקעה בפרטים הקטנים ביותר, כולל אפילו עוגיות משובחות ומושקעות במיוחד, טריות וייחודיות.

להמשך הכתבה- כאן.

האהובה האיטלקית שלי

האווירה הזו היא בדיוק האווירה ב"אמורה מיו" התל אביבית, הממוקמת מול "גן העיר", בצמוד לבניין עיריית תל אביב, על שטח גדול שנחלק לכמה חללים ומעוצב בשפע של פריטים איטלקיים- מקומקומים וקדרות עד לתמונות נופים ואנשים, בובות, ציורים, אפילו אוסף "סיפולוקסים" מככב שם על המדף, לצד מקרר יין ענק. הפריטים נאספו על ידי בעל הבית בנסיעותיו לאיטליה ועל ידי אורחים שהגיעו והביאו איתם מזכרות שונות.

אם צריך לתאר את האירוח במילה אחת, היא בהחלט המילה "בגדול". המלצרים מסוגלים לשאת מגדל של צלחות וכוסות ולהניח הכל במדויק, המנות מגיעות במהירות , המוסיקה היא ברובה קלאסיקות איטלקיות מזן טוטו קוטוניו, והתפריט מבטיח שכל אחד ימצא את מבוקשו- מהילד ועד הצמחוני (והטבעוני, וזה שלא מעוניין בגלוטן). המסעדה קיימת כ-17 שנים, והתפריט נשאר קבוע פחות או יותר, כי מנות מנצחות למה להחליף?

עיון קצר בתפריט מגלה שהרבה מהמנות קרויות "צ'יו" ו"צ'יה" ("דוד" ו"דודה" בהתאמה) כיאה למשפחות גדולות שבהם לא ממש זוכרים מי קשור למי ולכן קוראים לכולם "דוד". על כוס קיאנטי משובח, כיאה ל"ברומא התנהג כמו רומאי", בחרנו את המנות הראשונות – פוקצ'ה עם שמן, רוזמרין ושום (עם אופציה נטולת שום למי שיש תוכניות רומנטיות לשעה מאוחרת יותר), קרפצ'יו בקר בשמן זית, לימון, רוקט והמון פרמזן, ו"אנטיפסטי" שמגיע בשני גדלים וכולל חצילים בפרמזן, בטטה עם טימין, שעועית ירוקה, פטריות, גזר, ארטישוק, קוביות פטה ופלפל קלוי. כל אחת מהמנות היא קטגוריה בפני עצמה ושלושתן שידרו טריות רבה. הקרפצ'יו היה עז טעמים, הירקות היו עדינים יותר, והפוקצ'ה מפתה, בעיקר כשנטבלה בשמן הזית והחומץ שהוגשו לשולחן.

המשך הכתבה- כאן.

שחיתות בקטע טוב

פארק פרס בחולון הוא מקום שתמיד כיף להגיע אליו, בעיקר אם אתם עם ילדים. יש בו אגם שאפשר לשוט בו, רחבה שאפשר להתרוצץ עליה, וכשרעבים, יש גם אופציות קולינריות מעניינות.

אחת הכוכבות הגדולות בפארק פרס היא "גורדוס" ולא בכדי. בעידן שבו מנסים להלביש עליך רגשי אשמה כל פעם שאכלת איזו פולקע, או אם חס ושלום אכלת שתי קוביות שוקולד ברצף, כיף לבוא למקום שבו אפשר להתפרע, להגזים ולחגוג. הכל בגדול, הצבעוניות, המנות, המגוון, ומעולם לא היה כיף יותר לחזור ולהיות ילד.

המסעדה המעוצבת כדיינר אמריקאי יושבת מול האגם ואפשר לאכול ולהביט החוצה דרך הזכוכיות, או לשבת בחלל חיצוני שממוקם ליד ה"טראק בר" שגם הוא חלק מ"גורדוס" ובו אפשר ליהנות מהשירות באוויר הפתוח.

המוטו של המסעדה הוא אמריקה ובעיקר הטלוויזיה והקולנוע, מה שמסביר מדוע הרבה משמות המנות מבוססים על משחקי מילים מהתחום, כמו קינוח בשם "נטליה אוריאו" (שמכיל עוגיות אוריאו), "יה ווארדי" להמבורגר כבש עם עמבה, "אלן דלון" לקציצה בסגנון צרפתי ואיך אפשר בלי מנת פיש אנד צ'יפס המכונה "פישנזון".

להמשך הכתבה- כאן