ישראל תמיד היתה קיבוץ גלויות. עדות רבות עלו לארץ והביאו איתם את מטעמי הבית. הענין הוא שהסבתות שלנו מצאו זמן ואנרגיות לבשל את כל המטעמים המסורתיים הללו, בעוד שאנו, הדור הממהר, עסוקים כל כך שלהשקיע במנות אותנטיות פשוט אין את האפשרות, ואם יש מישהו מומחה שיכול להכין עבורנו את הטעמים המיוחדים הללו, בעזרת פרודוקטים משובחים, למה לא?
בראשון לציון נפתחה לפני חודש מסעדת "אצל סבינה במטבח", המקדש של השפית סבינה לוינסקי שחוגג בתוכו טעמים קווקזים, בוכריים, גאורגיים, רוסים, ואפילו אשכנזים…
הוא משמח לבב אנוש כבר אלפי שנים, בכל הדתות יש לו תפקידים רבים, הוא מתנה, הוא מינחה, הוא הבעת אהבה, והוא בן זוג מצויין בעולם הקולינריה- היין.
וכשאתם בית מלון שממוקם בלב חבל היין של הרי יהודה, לצידם של ייקבי בוטיק ייחודיים, החיבור הוא פשוט וברור, מלון "פרימה פארק" בירושלים, מלון בקונספט יין
השאלה באיזה יום בשבוע להגיע לשם היא קריטית מכיוון שבעוד שימי ראשון ושני הם ימים רגועים מבחינת האווירה, הכל משתנה החל מיום שלישי עד שבת, כשמעבר לאוכל יש במסעדה הופעות שונות, שמנצח עליהם הבעלים וזמר הבית – מיקי מיראל שכוללות הרבה מוסיקה, תופים, רקדנים בבגדים מסורתיים, רקדנית בטן והרבה שמחה שמלווה בצ'ייסרים של "צ'צ'ה" – המשקה הגאורגי המיתולוגי, שמהמם בעוצמתו את מי שלא רגיל.
מבנה המסעדה הוא חלל יפואי רומנטי, עשוי אבן ובעל תקרות גבוהות המעוטר בפרטי אומנות ופולקלור גאורגיים כמו "קרן השפע" שממנה שותים יין, קנקנים שונים, כלי הקשה וכובעים מסורתיים. ברקע משלימה את האווירה מוסיקה גאורגית.
כשהתיישבנו לשולחן, התפריט הראשון שהגיע היה תפריט האלכוהול שהכיל גם יינות גאורגיים וגם קוקטיילים. הרבה מהיינות הם מתוקים ומזכירים קצת יינות קידוש, ולכן שווה לטעום לפני שמזמינים. הבחירה שלי בסופו של דבר היתה "טשטש שמפיין" שהיתה כוס של קאווה עם ליקר ליצ'י, וודקה לימון ולב של ליצ'י, שבעבעה לי את מצב הרוח לקראת הערב הקולינרי (והמוסיקלי) והצפוי.
עם האלכוהול הגיעה קערית כרוב כבוש חרפרף לנשנוש קל תוך שמיעת ההסברים של המלצרית, שכדאי מאד לשמוע כדי לבחור את המנות בהתאם.
כדי לא להתמלא ולטעום כמה שיותר, וויתרנו על מנות עיקריות כך שכל המנות שיוזכרו בהמשך הן מנות מתפריט המנות הראשונות (למעט החינקלי).
לשולחן הגיע "באדריג'ני"- פרוסות חצילים במילוי טחינת אגוזי מלך ושום. כבר בהגדרת המנה אפשר למצוא כמה מרכיבי מפתח במטבח הגאורגי – האגוזים והשום, מרכיבים שישובו בגרסאות שונות במנות השונות שבתפריט. החצילים היו בחירה טעימה לפתיחה, מרעננים ועסיסיים.
"סציבי" של חזה עוף קר בטחינת אגוזי מלך ושום היה המנה הבאה, הזכיר קצת את סלט העוף האמריקאי, רצועות של עוף שנעטפו בטחינת האגוזים, מנה שמבחינת הגודל יכולה להיות כלולה גם כמנה עיקרית קלה ומשביעה.
כדי "לנקות" את הרטבים שנשארו על הצלחת, קיבלנו גם את לחם הבית, המכונה "לבאש" והוא סוג של באגט שמנמן ושטוח, פריך מאד מבחוץ ורך מבפנים. לצידו של הלחם הגיעו מטבלים נוספים, האחד מטבל כוסברה ממכר לחובבי הז'אנר, והשני רוטב "טחימלי" שעשוי מתפוחי עץ, משמשים, בצל, שום ופלפל חריף.
המנה האחרונה מתפריט המנות הראשונות שבחרנו הייתה מנה טבעונית בשם "קוטלטי". המילה "קוטלטי" מופיעה בגרסאות רבות בשפות שונות כשמשמעותה בדרך כלל "קציצה". בגירסה הגאורגית מדובר היה בקציצות פראסה שגם הן לוו בטחינת אגוזי המלך. על הצלחת הונחו שלוש קציצות שהזכירו מעט בטעמן ובמרקמן כדורי פלאפל גדולים. הן היו לוהטות ותוכנן היה רך, אם הייתי צריכה לבחור בין המנות, זו היתה הבחירה שלי, אם כי התיבול של הקציצות היה חריף, ולמי שמתקשה עם חריפות עדיף שיבחר במנה אחרת.
כשדיברתי עם צוות המקום מאוחר יותר סופר לי שהרעיון היה להיצמד כמה שיותר לאותנטיות של המנות, אם כי בחלקן היה עידון של מידת החריפות.
בתפריט העיקריות ישנן מנות שיפודים רבות, תבשילי בשר ודגים וכמובן מנות "חצ'אפורי" קלאסיות, שהן סירות מאפה במילויים שונים כמו גבינות, ביצת עין, בשר, ירקות וגרסה טבעונית.
הזכרתי בתחילה את החינקלי, אותו כיסון מקופל כשקיק שיש להכניס לפה בבת אחת וליהנות מהשבירה שלו בתוך הפה על שלל בצקו, מילויו ומיציו. ב"טש וטשה" המנה מגיעה במילויים שונים של בשר, גבינה ופטריות. במנה הרגילה של המסעדה מגיע טעם אחד בכמות של שלוש או חמש יחידות, אני ביקשתי לנסות אחד מכל אחד כדי שתהיה לי השוואה, והמסקנה שלי – המילוי העדין ביותר הוא הגבינה, המילוי הבשרי אמור להיות פיקנטי אבל התיבול עדין מאד, והחביב עלי ביותר היה זה של הפטריות, שהמאמות הגאורגיות במטבח נתנו לו הרבה כבוד והרבה טעם.
בתפריט הקינוחים ישנן כמה קטגוריות, ממנות גאורגיות קלאסיות למנות שעברו "גיור" או "טוויסט של יפו". מה שאנחנו קיבלנו היה סוג של פיוז'ן – "כנאפה גרוזיני" התגלה כקדאיף יפואי במילוי גבינות גרוזיניות ופירות יער. הגבינה איננה מתוקה ומקבלת את מתיקותה מהסירופ מסביב, כך שהיא אינה מכבידה על מי שאכל זה עתה שפע של פחמימות, בשרים ורטבים.
המנה השניה שטעמנו הייתה "'קרם ברולה" שהיתה פרשנות די מופשטת של המנה הקלאסית וכללה סוג של עוגייה דקיקה שמעליה קרם ועליו הר של אגוזים שונים מקורמלים. עוד בתפריט הקינוחים המעדן הקלאסי הצ'ורצ'חלה, אותם אגוזים שמושחלים על חוט ומצופים בעסיס ענבים בשכבות, וגם מנה משעשעת של "פררושווילי" שכוללת שוקולד וחמאת בוטנים.
עודנו מלקקים את הכפיות ואל המקרופון ניגש מיקי וחמש דקות אחר כך המקום כבר הפך למועדון ריקודים שמח, כשהמתופף עולה על כסאות ומאפשר גם לילדים קטנים לתופף על התוף שלו, ומיקי מפליא בקולו בשירה.
ב"טש וטשה" יש אפשרויות אירוח שונות, מישיבה על הבר ועד אולם פנימי שמשמש גם לאירועים, לצד אולם הכניסה שבו נערכות ההופעות. האווירה לא רשמית כך שבערב אחד ישבו במסעדה זוגות רומנטיים שאחזו ידיים (עד שלב האוכל, שאז הרומנטיקה ננטשה לטובת המטעמים), משפחות עם נציגים מכל הגילאים, תיירים, ישראלים וגם יוצאי גאורגיה שמתגעגעים לארץ המוצא.
המלצה למי שרוצה להגיע לקראת סוף השבוע, להזמין מקומות כמה ימים מראש מכיוון שהמקום בתפוסה מלאה.
"טש וטשה" – בית אשל 31 , פינת עולי ציון, יפו, יפו, תל אביב – יפו
טלפון – 053-4274825
חמארה גאורגית (גרוזינית), באווירה לא מכופתרת.
שעות פתיחה – בימים א – ד 17.00 – 23.30 (שעת סגירת המטבח, החגיגה יכולה להמשיך עד השעות הקטנות). בימים ה – ש 11.00 – 00.00 (שעת סגירת המטבח)
גישה לנכים – יש
עסקיות – אין
מנות ילדים, צמחוניות, טבעוניות – יש
מחיר ארוחה ממוצעת – כ100 שקלים לאדם
המסעדה איננה כשרה.
כשנכנסתי ל"סנסנה" בגן החבל בשוהם, התנגנו לי בראש המילים מתוך שיר הפתיחה של הסידרה המיתולוגית "חופשי על הבר" – " Where everybody knows your name, and they're always glad you came." . מקום משפחתי עם אוכל טעים, אווירה וצוות שזוכר את השם שלך. (ואגב, את שיר הנושא כתב ושר היוצר גארי פורטנוי, שאין לו קשר משפחתי לשף והבעלים של "סנסנה" – השף רובי פורטנוי, רק צירוף מקרים משעשע).
השף פורטנוי , שהיה מהבעלים של קייטרינג "פרי הארץ", השף של מסעדת מנטה ריי, של נאמוס בהרצליה ושל מסעדת סילו בחולון, הגשים חלום ישן והקים בלב פארק החבל בשוהם, את "סנסנה" ( צמרת עץ הדקל), שמוגדר כ"קיוסק אוכל" הכולל שולחנות בחלל פנימי וחיצוני, דלפק גדול עם כל טוב היום מוצג עליו, ונוף ירוק מסביב של הפארק, על שלל מתקניו והמבלים בו.
כמו בכל שנה הגיע העת לבדוק מה התחדש בתחום הקולינרי, בחומרי הגלם ובכלים לשוק הפרטי והמוסדי. את המיטב ניתן למצוא כמו תמיד בתערוכת "קולינרי" שמפיק סטודיו בן עמי, ושמיועדת לקהל מקצועי של שפים, בעלי מסעדות, מלונאים, בעלי אולמות אירועים ובתי קפה, עיתונאי אוכל ובלוגרים ועוד.
יותר משבעים מציגים הציעו בדוכניהם שפע של חידושים (וטעמים!!) מסקרנים. היו שם מותגים מוכרים כמו "קפה עלית" ו"מחלבת טרה" לצד מותגים פחות מוכרים אבל ששווה להכיר.
כשרוצים לצאת למסעדה עם חברים, לפעמים קשה להגיע להחלטה בדבר סגנון האוכל המועדף. אחד רוצה אוכל ישראלי, השני מעדיף לכיוון התורכי, שלישית מעדיפה בכלל טאצ' אסיאתי והרביעי רק רוצה נשנושים עם אלכוהול. מה עושים? הולכים ל"מאליכ" ברחובות, שמגדירה את עצמה כ"חמארה בוטיק", כשהכוונה לאירוח שופע כמיטב התרבות הערבית במגוון מנות מכל העולם.
בביקורנו במסעדה בצהרי שבת קיצית החלטנו מטעמי מזגן לשבת בחלל הפנימי של המסעדה, למרות שמאד נחמד לשבת גם בחלק החיצוני ולבהות בעצלתיים בעוברים והשבים. קיבלנו שני תפריטים עמוסים לעייפה, האחד של הקוקטיילים המפורסמים של המקום, והשני של מנות המזון המוצעות. ספויילר קטן להמשך – המנות והמשקאות הן מה שקוראים "מנות אינסטגרם" מכיוון שפרזנטציה שלהם מאד אסתטית וקשה להתאפק ולא לצלם לפני שאוכלים או שותים.
מתפריט האלכוהול דגמנו ארבעה קוקטיילים: "מייד אין איזרעל" – קוקטייל על בסיס ג'ין, ערק, מלפפון, נענע, כוסברה וליים, "מאליכ אקספרס" – שגם הוא היה על בסיס ג'ין וערק יחד עם סורבה פסיפלורה, ליים, סירופ למונגראס, ואננס, וכן שניים שאינם מבוססים על ערק – "בייבי פיז" על בסיס רום, מרטיני ביאנקו, מרטיני רוסו, לימון, דבש ואשכולית אדומה, ואחרון אחרון חביב- "היביסקוס", משקה רום מתובל בפרחי היביסקוס, אמרטו, ליים, אננס וסירופ דבש.
החלוקה בין הקוקטיילים מבוססי הערק לאלה שלא, מתאימה גם להגדרה של "גברי" לעומת "נשי" מבחינת חוזק המשקאות.
עם המשקאות הגיעו המנות הראשונות לשולחן שבהגדרתן הן מנות חלוקה כך שהרעיון הוא להזמין מבחר מנות ולחלוק בין יושבי השולחן.
המנה הראשונה ייצגה את יוון, מנת ה"סאגנקי" המפורסמת, המאפה היווני שעשוי מבצק פילו ממולא בגבינת קפלוטירי. אני כבר טעמתי ואהבתי מאד את המנה בגרסה המתוקה שלה, עם דבש, וב"מאליכ" הלכו על הצד העוקצני והגישו את המאפה ברוטב דבש צ'ילי פיקנטי עם עיטור פלפלי צ'ילי. התוצאה היתה מנה פחות מתוקה ויותר חרפרפה.
קפרזה ים תיכונית הייתה הבאה בתור, סלט מרענן של עגבניות שרי, בזיליקום, בצל סגול, קולי עגבניות וכמובן זיתי הקלמטה המפורסמים וקרעי מוצרלה.
לצד אלה הוגש "לחם הבית" שהוא חובה בכל מסעדה, וב"מאליכ" מדובר בפוקצ'ה בתנור אבן (וכאן הזווית האיטלקית של המסעדה) חמה ורכה לצד מטבלי הבית.
כדי להתרענן קצת מהפחמימות דגמנו עוד שני סלטים, האחד "סלט אננסלק", שילוב של סלקים סגולים ומתוקים, לצד טבעת אננס בגריל, פטה, בלסמי מצומצם, ובמקור גם פלפל חריף שהוצא לבקשתי, ו"סלט ארטישוק סיציליאני" שכלל ירקות לצד ברוסקטות פטה קטנות ובלסמי מצומצם. מבין שניהם העדפתי את זה של הסלק בזכות שילוב טעמי המתוק והמלוח שהגיעו מהטעמים הטבעיים של הסלק והפטה.
חזרנו לקולינריה הערבית עם מנת חציל בלאדי קלוי שלווה בטחינה שחורה ושמנת חמוצה, שעוטרה בסלסת עגבניות, וההמלצה שלי לקחת מהכל בבת אחת על הכף ולקבל הרבה יותר מסך המרכיבים.
המנה האחרונה מתפריט המנות הראשונות היתה "חומוס לימה לימה". במסעדות יווניות ניתן למצוא חומוס עשוי מאפונה צהובה, במנה שנקראת "פאבה" וב"מאליכ" בחרו להכין חומוס משעועית לימה, חידוש שלא נתקלתי בו במקומות אחרים. המנה מתובלת בשום ומוגשת עם ביצה קשה ולאפה חמה, כולל מטבל עגבניות וקערית חמוצים ביחד עם פרוסות בצל חי שנותן את מגע ה"הארד קור", מה שנקרא "מנה ליודעי דבר".
בעיקריות הוגשו שתי מנות, האחת וותיקה ואהובה, מנת שווארמה הודו בצלחת, עם אורגנו, טחינה, פלפל חריף ועמבה, מנה ישראלית או לפחות כזו שהפכה לישראלית בעיני הקהל הרחב. התיבול היה מעט שונה מטעמי השווארמה שאנו רגילים אליהם.
השף אבישי מסיקה מגוון בכל פעם במנות חדשות, ואנו קיבלנו מנת קרואסון מלוטף בשני סוגי גבינות צ'דר, מעוטר בפפרוני ומזולף בקולי עגבניות. המנה הייתה מעניינת ועתירת טעמים ולצערי הגיעה כבר בסוף, כשכבר היינו מלאים כמעט לגמרי (למעט שמירת מקום לקינוחים כמובן) כך שרק טעמנו. לטעמי מנה שהולכת מצוין עם בירה.
עוד קצת לגימה מהקוקטיילים ואנו מוכנים לקינוחים. הקינוח הראשון שטעמנו היה יצירת אומנות פרחונית בשם "הפרח בגני" שהוגשה כצפוי בתוך עציץ, כשהיא בנויה בשכבות של שטרוייזל חמאה, קומפוט תפוחי עץ, קצפת, שברי אוריאו ואבני שוקולד. אם מישהו היה רוצה שאעסוק בגינון, זה סוג הצמחים שהייתי רוצה בגינה שלי. ערימת פינוק יפה ומתוקה.
לחובבי הפחות מתוק מומלץ הקינוח השני שקיבלנו, היא ה"כנאפה של המאליכ!", שהוגשה במחבת לוהטת ולוותה בכדור גלידת ווניל עם קישוט פיסטוקים וזרזיף שמן זית.
אני פחות מתחברת לשמן זית בקינוחים, אבל במקרה של הכנאפה מדובר היה בכמות קטנה שנועדה להעצים את הטעמים. ניגודי החום של הכנאפה והקור של הגלידה הוסיפו עניין למנה.
הנה הפרטים:
"מאליכ" – הרצל 213 רחובות
טלפון: 08-8634044
סיווג המקום: חמארה בוטיק, קוקטיילים, מנות חלוקה בהשפעות מכל העולם.
שעות פתיחה: בימי חול מ17.00 ועד אחרון הלקוחות ובסופי שבוע מ12.00 בצהרים עד אחרון הלקוחות.
המסעדה מתאימה ל: כולם. יש מנות ילדים, צמחוניות, טבעוניות.
נגישות לנכים: יש
מחיר ארוחה ממוצעת: כ80 ₪
מבצעים: משעת הפתיחה ועד 20.00 ישנו "האפי אאואר" שבו בירות גולסטאר ומכבי בגודל שליש עולות 10 שקלים בלבד, וחצי ליטר ב15 שקלים, ומחירי הקוקטיילים 25 שקלים בלבד.
המסעדה איננה כשרה.
לשבת מול הים בשעת השקיעה, הבריזה מקררת את הפנים אחרי יום לוהט, האורות הצבעוניים נדלקים ובוזוקי מתחיל לנגן. לא צריך לנסוע עד יוון בשביל תחושת השלווה הזו, אפשר למצוא אותה כאן קרוב לבית, בגבול תל אביב יפו, ב"פאראקלו", שמביאה לנו היישר מיוון את האווירה, הטעמים והמוסיקה.
"פאראקאלו" (ביוונית "בבקשה"), חוגגת יום הולדת שנה בימים אלה והשמחה נשמעת למרחוק הודות לזמר עוז מלאך ולשני נגניו, האחד על הקלידים והשני על הבוזוקי שהפליאו במוסיקה היוונית אותנטית שגם מי שלא מבין את השפה, נדבק בעליזות.
אמש נפתח פסטיבל "תל אביב EAT 2018" בגן צ'ארלס קלור, וחגיגת ענק קולינרית החלה בדיוק בשעה שש בערב. עשרות דוכנים של מיטב השפים והמסעדות משכו את המוני הסועדים הרעבים שהתפנקו במנות מעניינות, מסקרנות וכמובן טעימות, במחיר גג של 35 שקלים בלבד.
כל מה שהיה צריך לעשות הוא להסתובב, לקרוא את התפריטים שהציע כל דוכן, להתלבט קצת או הרבה ולבחור את המנות שהוכנו במהירות (ונזללו במהירות לא פחותה!).
בארצות הברית משאיות האוכל מוכרות ואהובות בכל מקום בו הן עוצרות. למעשה הסועדים הרעבים כבר ממתינים במקום שבו המשאית עתידה לעצור כדי לאכול את המנות האהובות עליהם. התפריט המוצע במשאיות כאלה הוא מגוון ויכול להיות אמריקאי קלאסי לצד אסיאתי, לטיני או מקסיקני. המחיר הנוח וההגשה המהירה, מתאימים מאד לאורח החיים התוסס של האמריקאים.
בישראל לעיתים אנו שומעים על יוזמות להבאת סגנון האכילה של משאיות האוכל אבל הבירוקרטיה הישראלית מקשה מאד על היזמים. הדבר הקרוב ביותר שיש לנו כאן, בלב תל אביב, היא "טראק דה לוקס" – מסעדה בסגנון משאית אמריקאית (שהיא רכב אספנות נדיר הממוקם ממש בתוך המסעדה ומעורר תהיות איך הביאו אותו לשם), שבה (ובמטבח שמאחוריה) מכינים מנות אמריקאיות קלאסיות של המבורגרים, תוספות מטוגנות, נקניקיות בעבודת יד, צלעות, וכמובן קינוחים.
למסעדה חלל פנימי וחלל חיצוני, והיא כולה מעוטרת באלמנטים המתכתבים עם המשאית כמו פחיות דלק, קקטוסים ושיבוצי משולשים בצבעים מקסיקניים אופייניים.
אחרי לגימת בירה קרה התפנינו לבדוק את התפריט וגילינו שכאן אין חוכמות, עידן ה"תן לי סלט עלי קייל עם מיץ נבט חיטה" פסח על המקום וטוב שכך, ובמקומו יש בתפריט מנות שלא מתנצלות על סוכר, שומן וכל מה שכל כך טעים בפה, בלב ובנשמה.
הקשבנו להמלצות המקום ובחרנו במנות עיקריות של "טריילר טראש בורגר" – המבורגר הכולל קציצת בקר במשקל 180 גרם, שנושאת עליה בגאון בייקון של חזיר או טלה, גבינת צ'דר, ירקות ורוטב טראש. כששאלנו מהו בעצם "רוטב טראש" הסתבר שהוא אחד מתוך שפע של רטבים מיוחדים שהומצאו במקום וייחודיים לו. במקום יש גם מעשנה המפיקה את מנות הבשר המשובחות.
לצד ההמבורגר בחרנו גם במנה של צלעות חזיר (יש אפשרות גם לבקר), שהוגשה עם צ'יפס ושלושה רטבים.
אוכל רחוב, בעיקר כשמדובר בהמבורגרים וצלעות, הוא אוכל חושני שנאכל בידיים בלי לעשות חשבון למראה הפנים או האצבעות. מותר ואף מומלץ ללקק את האצבעות כדי לא להפסיד את הטעמים עד תום. השף של "טראק דה לוקס" יודע להתאים את התוספות והרטבים כך שהתוצאה היתה המבורגר עסיסי שבשרו האיכותי הורגש בכל נגיסה, וצלעות שנתנו כבוד לטעמי הבשר והיו עטופות במעטה קריספי מבחוץ ובשר נימוח בין הצלעות.
לצד המנות הוגשו סלט קולסלואו מסורתי, כדי שבכל זאת נוכל להגיד ש"אכלנו ירקות בשביל הבריאות" ומנת "מק אנד צ'יז" שבהמלצת המקום נבחרה בגירסה המצופה בפירורי בייקון. למרות שהעיקר היו הצלעות, הפסטה בהחלט נתנה פייט ושילבה את רכות הגבינה עם הקרנצ'יות של הבייקון.
בעוד השולחנות לצידנו מתמלאים בחובבי אמריקה (ולצערי לא היה כבר מקום בבטן לטעום עוד מנת דגל של "וופל אנד צ'יקן" ברוטב חמאת צ'יפוטלה ודבש) הגענו לקינוחים.
בתפריט של היום היו שני סוגי קינוחים. האחד "נמסיס" – עוגת שוקולד נטולת גלוטן ועשירה בשוקולד, ברוטב קרמל מלוח, והשני "קראק פאי" שההסבר שלה היה שזו "עוגה עם המון חמאה שכל מי שטועם טוען שהיא ממכרת כמו קראק".
לשולחן הגיעו שתי פרוסות עוגה נדיבות, וחיסלנו את שתיהן תוך התלבטות מי מהן טעימה יותר. לא הגענו להסכמה. עוגת השוקולד היתה עשירה ומושחתת ואוזנה על ידי המליחות של הקרמל, וה"קראק פאי" הוא יציאה גאונית שאסור להחמיץ.
החלטנו לא להחליט.
"טראק דה לוקס" – רחוב בן עמי 13 תל אביב (מול קולנוע "חן" על הכיכר).
טלפון: 03-6296363
שעות הפתיחה: 12.00 – 23.30, שבעה ימים בשבוע.
גישה לנכים: יש
מנות ילדים: יש
עסקיות: בימי החול מ12.00 – 17.00 הנחה של 30% על כל התפריט
המסעדה איננה כשרה.
הרגע הגיע, הוא לקח אותה לצימר יוקרתי, או לטיול רומנטי, או פשוט לארוחה חגיגית, כרע על ברך אחת, שלף את הטבעת, היא דמעה, אמרה "כן" והופתעה לגלות שכל המשפחה מסביב, ומזל טוב- עוד זוג מאורס ורומנטי במיוחד מתכנן את הדרך לחופה.
