ארכיון תגים | יפו

נועה תנוע

אמא יש רק אחת, כלל אוניברסאלי. לאמא של ניר צוק קוראים נועה וניר שהוא אדם עסוק, לא תמיד מזדמן לאכול מתבשיליה ומטעמיה ולכן החליט להביא את המטעמים בהשראת אימו, למתחם שלו ביפו, שכולל גם את "קורדיליה "היוקרתית (http://cafe.mouse.co.il/post/3000288/).

"נועה" היא ביסטרו באווירה נינוחה ומחירים נוחים, שממוקמת למעשה ברחוב מקורה במתחם של ניר ביפו, מעוצב בפריטים אקלקטיים שיוצרים ביחד אווירה חמימה ששומרת על האקלים המיוחד של רחובות יפו העתיקה. כלי רטרו, צמחים, תאורה מסוגים שונים, והמון נוסטלגיה (ואסור לפספס את עיתוני "מעריב לנוער" מלפני ארבעים שנה שנמצאים בפינת השירותים, את חוברות "הרומן הרומנטי" על המדף ואת מערכת הדליים והסירים שיוצרים ביחד ברז).

הוזמנתי לנסות את ארוחת הבוקר החדשה, כי אין כמו ארוחת בוקר מיוחדת לפתוח את היום. ארוחות הבוקר הסטנדרטיות הן כבר מחזה די משעמם, כי כמה אפשר הרכב של חביתה+סלט ירקות+גבינה+מיץ תפוזים? .

ב"נועה" ניר הרכיב מגוון גדול של ארוחות בוקר, מהמוכר למיוחד, לכל הקהלים – השמרנים, הנועזים, וכמובן גם הילדים.

ראשית, הטאפסים, אותן קעריות מלאות כל טוב שמוגשות לשולחן וזוכות למילוי חוזר כמה שרק רוצים. כל הטאפסים היו מיוחדים, כאלה שלא מוצאים בארוחות בוקר במקומות אחרים – לבנה תוצרת בית, גבינת שמנת סלמון שהזכירה לי את ה"לקס" המסורתי של האשכנזים בכל "קידוש" , הבחירה שלי – סלט רוקט ובוטנים שנתן עיקצוץ של מרירות, הבחירה של בן הזוג- הטחינה הביתית, עדינה ומרפרפת, בורגול בעגבניות שיכול להוות גם ארוחה שלמה כשהוא בא בקערה גדולה, סחוג ירוק שלהפתעתי הפולנית בכלל לא היה חריף והזכיר קצת פסטו, חצילים מוחמצים,ריבה של אמא של ניר ועוד (המגוון משתנה קלות בין הימים). הכל הוגש לנו עם פוקצ'ה (בשעה שהגענו עדיין לא יצאו כל הלחמים הנאפים במקום, מה שמחייב אותי לחזור לשם שוב ולו רק בשביל זה…).

לשתיה קלה ניתן לבחור סוגים שונים של מיצים, חלקם סחוטים במקום. אני בחרתי בהמלצת הבית "תפוז רימונים"- משקה מרענן מאד, חמצמץ, הדרי מאד.

למנת הביצים בן הזוג הלך על בחירה שמרנית של חביתה עם ירקות וקיבל חביתה פלאפית ואוורירית מאד. אני הלכתי על הקו הנועז יותר  ובחרתי "ביצה בקן" שהיא ווריאציה על המנה המוכרת ,ובה מטגנים שתי פרוסות חלה מחוררות, שופכים בחור מח עצם, נותנים לו קצת להטגן, ממלאים בביצים והופכים. הביצה, כפי שאפשר לראות בתמונה, נשארת נוזלית ורכה ומצויינת לניגוב עם הלחם או הפוקצ'ה.

לצד הביצים קיבלנו סלט ירוק מגוון וצבעוני ששידר טריות קרירה.

ניר פינק אותנו במנה נוספת מתוך תפריט הבוקר- "חומוס מכתש ועלי" שכלל את ההוראה המפורשת "לאכול במזלג!". צייתנו וטעמנו מנה משביעה מאד, שמספיקה בהחלט לשניים, אוכל מנחם וביתי קלאסי, חומוס עדין אבל עם מרקם טחינה גסה, כיאה לחומוס שנעשה בעזרת מכתש ועלי, לא צריך לחם, לא צריך כלום, כמו שאמר ניר- מזלג וזהו.

לשתיה החמה בחרנו שוב במשקה פחות שגרתי "שוקו פרלין" שהוא כוס חלב חם שנמזגת מעל פרלינים איכותיים וממיסה אותם, ומעל לכל קקאו. קצת ערבוב ויש משקה חם ועשיר, שלצידו קיבלנו לטעום מאפינס פירות ועוגת פרג, הכל כאילו שאנחנו אצל אמא (של ניר, לא שלי…).

על הקירות יש תערוכות מתחלפות של אמנים צעירים שניתן לרכוש, ובזמן שאני הייתי ב"נועה" היתה שם תערוכה של צייר צעיר בשם אורי ווינשטין שמתמחה בפורטרטים של אנשים וחיות בקווים מינימלים שמביעים רגשות מרוכזים.

 

לאתר "נועה" – http://www.cordelia.co.il/article.php?ID_Ctg=5

דף הפייסבוק – https://www.facebook.com/pages/%D7%A0%D7%95%D7%A2%D7%94-%D7%91%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%A8%D7%95/128008933878982

פשוט אלמנטרי

את השף צחי מלול אני מכירה מהתקופה שהיה השף הראשי של מלון "ממילא" היוקרתי. אחרי "ממילא" ועם שנים רבות במסעדות בניו יורק (עם שף דגלס רודריגז) ובלונדון עם אחד עצבני במיוחד- גורדון רמזי, הוא החליט שהוא רוצה עצמאות ואיתר פנינה ביפו, ברחוב בית אשל, שהפכה להיות "אלמנטרי- מסעדת שף".

המוטו, שלפיו נבחר שם המקום – מנות ברורות ומובנות ,דגש על טריות (כשאתה שני מטרים מנמל יפו, הדגים מגיעים אליך לפני שגילו שהם כבר לא במים של הים), תפריט לפי המלאי של אותו היום ומנות שמיועדות לכל אחד- מהמשפחות עם הילדים ועד ל"פודי" האנין.

"צניעות, כבוד לזולת ואוכל טעים הם הבסיס לחיים טובים" הוא המוטו של מלול. המסעדה ממוקמת ברחוב בית אשל 7, בצמוד לשוק הפשפשים.

 הוזמנתי למסעדה לאחר שלושה שבועות בלבד של פעילות, והתנסיתי בשלל הסוגים של המנות, ממגוון רחב (ומתחלף- עד כדי כך שהתפריט מודפס על דף פשוט כדי שאפשר יהיה לעדכן אותו במנות הכי טריות ומיוחדות של כל יום).

בתחילה, כמו בכל מקום שמכבד את עצמו, הוגש לחם הבית שהגיע עם זיתי קלמטה, חמאה ואיולי מיוחד שמוכן במקום. הלחם הוא לא מנה בפני עצמה אלא מגיע לכל סועד על הבית. ביחד עם הלחם הגיע יין של יקב "ספרה" שהוא יקב מאזור ירושלים , אזור מגוריו של השף, שמקפיד על מקומיות והביא למסעדה גם יינות של יקבים נוספים מאותו אזור- "עגור" ו"סוסון ים" וכן בירה מקומית של "שפירא".

ביקשתי גם מים לרוות את צמאוני וקיבלתי כוס מיוחדת שבה כדי לתת טאץ' רענן למים, הוסיפו להם במקום הלימון הסטנדרטי, דווקא פלחי מלפפון חי, משהו שלא ראיתי בשום מקום אחר.

המנות הראשונות שקיבלנו כללו –

מנה טובה של טייגר שרימפס שכרסמנו עם הידיים, ובאו צרובים במחבת עם חמאה, שום, צ'ילי ופטרוזיליה (55 שקלים), לחובבי פירות הים מנה מאד מומלצת.

רוסטביף סינטה עם חרדל , פרמז'ן ובצל סגול (42 שקלים)היה המנה הבאה שהיתה נחמדה , אם כי אני עדיין נוטה יותר לכיוון הטייגר שרימפס.

כאן הגיעה המנה שהיתה הבחירה שלי מבין ששת מנות הפתיחה שקיבלנו – "שקדי עגל" עם עגבניות שרי צלויות וסלט חצילים (50 שקלים) כי הם היו פריכים מבחוץ, רכים בפנים, מתובלים בעדינות, הייתי מוכנה לקערית שלמה רק של השקדים הללו.

 

שלוש המנות הבאות שקיבלנו היו –

"קציצות סרטנים ושרימפס" – שרימפס ובשר סרטנים קצוצים גס עם אבוקדו ומטבוחה (50 שקלים)- השרימפס קצת השתלטו מבחינת טעם ולא הצלחתי להבחין בסרטנים, קצת חבל כי אני אוהבת סרטנים.

סביצ'ה דג טרי – במקרה שלנו סלמון, שוב לפי מה שעולה ברשת באותו יום, בכבישה קצרה עם אנדיב, אבוקדו, אשכולית אדומה, צ'ילי אדום ושמן זית (50 שקלים) – מנה יפה שהפכה אצלנו ל"פינגר פוד", שילוב מעניין של האבוקדו ורק להזהר מקישוטי הפלפל האדום החריף.

סלט מוחיטו (37 שקלים ) לסלט חמוד מאד של עלי בייבי, סלק, מנגו, פלפל אדום, בצל סגול והשיחוק- ווינגרט מוחיטו שבנוי ממש כמו המשקה, עם רום קומפלט ונותן טוויסט מתקתק לסלט. אהבתי את הרעיון כי אף פעם לא טעמתי רוטב לסלט שהכיל רום.

למנה העיקרית התבקשנו כל אחד לבחור מנה מתוך התפריט. בחרתי בנתח קצבים שמגיע צרוב במחבת  ומומלץ בדרגת מדיום, ומוגש עם פירה (חלבי! הללויה!) . הייתי חייבת לעשות תמונת קלוז אפ לבשר ולצבע המגרה שלו, ועם הפירה, טוב, מרגישים את האיכות.

חבריי לשולחן הזמינו אנטריקוט ברמות צליה שונות (במסעדה מאד קשובים לבקשות הלקוחות ולפי טעמם) ודגים שונים.

הקינוח היה מבחר פטיפורים  של הקונדיטורית נעמה שטייר, בטעמים שונים – ממתיקות השוקולד דרך חמצמצות לימונית, כשהפייבוריט שלי היה דווקא זה בטעם אגוזים (הראשון מימין).

(בתמונה למעלה משמאל – שף מלול ומימין – תראו איזה בשר!!)

שף מלול מביא את עצמו ורעיונותיו לידי ביטוי במקום העצמאי שלו – האלמנטרי, והם מספיק רחבים ומגוונים לכל טעם.

 המסעדה כל כך חדשה שאין לה אתר עדיין, אבל אפשר למצוא פרטים ב http://www.2eat.co.il/restaurant.aspx?restid=21889

ישנם דילים אטרקטיביים לעסקיות צהרים וערב.

קורדליה- פיסת גן עדן ביפו.

כשאני כותבת על מסעדות, אני מאד משתדלת לא לכתוב מילים כמו "מדהים" ו"מהמם" כי זה לא אומר שום דבר לקוראים שלי. אני מעדיפה לתאר את המנות כפי שהן ושכל אחד יחליט אם הוא היה אוהב אותן  או לא. במקרה של קורדליה אני חייבת בכל זאת מילה כללית אחת – "מענג". כי הערב שהוזמנתי אליו ושהעברתי בו היה חוויה שגדולה מסך המרכיבים – מקום+שירות+אוכל = חוויית אכילה אחרת.

"קורדליה" היא לא מקום שבאים אליו כי רעבים. כלומר, לא שלא יוצאים שבעים, אבל המטרה היא החוויה, ערב ארוך (הארוחה שלנו לקחה כשלוש שעות והיתה בדיוק בקצב המתאים להתענגות על כל נגיסה, כל טעם, כל מרקם) שמתאים לכל מי שרוצה לפנק את עצמו או אחרים.

זה מתחיל בכניסה למבנה שכל פינה בו משדרת תשומת לב וטאצ' מיוחד, מנברשות מלכותיות שמאירות את הקירות העתיקים של יפו, דרך נרות שהבהבו על כל שולחן ועד אפילו לאגני הרחצה המיוחדים בחדר השירותים שלידם הונחו ספרונים מסדרת "הרומן הרומנטי" שגרמו לי לעשות "אההההההההההה" כזה של סצינות רומנטיות בסדרות טלוויזיה.

אחר כך מגיע השירות שהוא לא פחות ממלכותי – צוות מלצרים שלא מזניח אפילו את הפרט הקטן ביותר, החל מכך שאיך שהתיישבתי קיבלתי שרפרף להניח עליו את התיק, דרך מילוי חוזר של כוס היין, כוס המים וקערית הלחם כך שבכל רגע נתון הן היו מלאות, הנימוס והדקדוק המושלמים של מזיגת המשקאות, קיפול המפית ברגע שהלכתי לשירותים בצורה עדינה ומדוקדקת, ניגוב השולחן מפירורים בעזרת מברשת מעוצבת ויעה כסוף עד הפירור האחרון, מזיגת חלק מהמנות מול הסועד עצמו כחלק מהחוויה וכך הלאה.

כשאני מוזמנת לערב טעימות אני תמיד מעדיפה את המלצת הבית. כשהמלצר הביא לי את התפריט זה מה שאמרתי לו והוא השיב ב"אם כן, הכי טוב לנסות את ארוחת הטעימות שלנו כך שתוכלו לחוות את מירב הטעמים". ארוחת הטעימות עולה 250 שקלים לאדם, כוללת שמונה מנות ומקיפה מגוון גדול של סוגים – חלבי, בשרי, פירות ים, מתוק, מלוח, קר, חם, הכל מהכל.

 

המנה הראשונה שנחתה לנו על השולחן היתה "צלחת מתאבנים" שכללה שלושה זוגות של מטעמים – קדאיף עם עגבניות וזיתי קלמטה, עוגיית כוסברה עם גבינת שמנת וסופלה שמנת אספרגוס. מדובר במנות בגודל ביס, כשהשילוב מזכיר קינוחים והתפיסה שלנו אומרת שזה אמור להיות מתוק, כך שהניגוד מדגיש את הטעמים. מבין השלושה החביב עלי ביותר היה ה"סופלה שמנת אספרגוס" שהיה סוג של פחזנית רכה עם מילוי מלוח.

"מילפי שרימפס ושאלוט" היה המנה הבאה. יש לציין שבתחילת הארוחה המלצר האדיב בירר איתנו אם יש משהו שאנחנו לא אוכלים מכיוון שיש סועדים שאמנם אוכלים במסעדות לא כשרות אבל נמנעים מפירות ים למשל. אנחנו אישרנו לו ש"כל דבר חוץ מחיות מחמד זה בסדר מבחינתנו" והשטח היה פנוי למנה.

השרימפ הגיע בתוך המילוי, לא כיחידה בפני עצמה, והתחבר עם בצל השאלוט. הטעמים היו חזקים. הבן, שלא טעם שרימפס קודם, אמר שאם זה הטעם אז הוא מוכרח בפעם הבאה לטעום את הצורה המקורית של השרימפ. ה"מילפיי" היה יותר סוג של קרקר שהונח על המילוי וגרם לנו לנטוש את הסכו"ם המנומס ולהעמיס מהמילוי על הקרקר לאכילה עם האצבעות .

"גספצ'יו על חציל קלוי" – מרק עגבניות קר שנמזג מעל חציל קלוי קלאסי. הבן לא חובב חצילים אז הוא התמקד במרק עצמו. אני העמסתי קצת חציל ומעליו מהמרק (שנמזג אגב בצורה מאד אסטטית על ידי המלצר) ושמחתי מאד, עגבניה וחציל קלוי הולכים מצוין ביחד. מנה מאד נדיבה יחסית לארוחת טעימות, בעיקר כשהשארית נוגבה על ידי לחם הבית שקיבלנו (עם חמאה ושמן זית ) משני סוגים שונים.

"טורטליני כמהין בבצק חלמונים" היה הבא בתור, ארבע יחידות של טורטליני עשיר (אוי, כמה שחלמונים עושים טוב לפסטה..). חוסלו במהירות, וגם כאן הרוטב נוגב באמצעות הלחם (שהקערה שלו מולאה שוב ושוב).

"קבב טרחון וספייסי סלט פטריות" – דג אינטיאס בצורת שני קבבים עגולים, על סלט פטריות שימגי ושיטאקי עם רוטב שום שחור והרבה עלי בייבי. שליטה של טעם לימוני, דג רך אבל לא מתפרק, עדינות היא שם המשחק.

"נתח קצבים על ריזוטו כוסמת"  היה העיקרית האחרונה לפי התפריט – פחות התחברתי לכוסמת (לא פייבוריטית שלי באופן כללי) אבל הבשר היה עשוי מדיום (לא נשאלתי אבל זו מידת עשייה שהחמיאה לבשר) , חתוך לחתיכות בגודל נגיסה ובכמות נדיבה.

המלצר ניגש אלינו ואמר שיש נוהג שלפני הקינוחים יש אפשרות לקבל עוד פעם אחת מהמנות שהוגשו או מנה נוספת כ"הפתעת השף". אמרתי לו שאני מאד אוהבת הפתעות. הוא שאל אם להפתיע אותי בכיוון של בשר או דג ואני אמרתי את שלוש המילים שחשבתי עליהן מאז שראיתי את התפריט של "קורדליה" – "קוקי סאן ז'אק" .

קיבלנו מנה אקסטרה (כך שסך המנות עלה לתשע) של צדפות על הפלאנצ'ה עם קרם כרובית וקצף פורצ'יני. טוב, קוקי סאן ז'אק שמקבל את הטיפול שהוא צריך, הופך להיות מדוייק ורך, בלי ליפול במכשול הצמיגיות. שלושת הצדפות שלי נעלמו תוך דקה, ויחד איתן גם עוד אחת מהצלחת של הבן שלא היה מסוגל להכניס יותר כלום לגוף. רווח שלי. הקצף היה פחות מוצלח מכיוון שהיה לו טעם דומיננטי מדי של פלפל שחור לטעמי, מה שקצת כיסה על הטעם של הפטריות.

השולחן נוקה בדייקנות , הסכו"ם הוחלף שוב (לכל מנה קיבלנו סכו"ם נפרד) והגיע זמן הקינוחים.

הראשון שקיבלנו היה "ברולה גרניום וסלט מלון"  עם עלי נענע. מנה מאד מרעננת ומרגיעה של קרירות שהזכירה לי סוג של מלאבי משודרג.

הקינוח השני שקיבלנו היה יצירת מופת בשם "גורמנדייז פרחים". אין לי מושג למה השם הזה, אבל המשמעות שלו היתה משטח אבן ארוך ועליו חמישה קינוחים קטנים שונים, מה שאיפשר להתנסות בשפע רב של מרקמים וטעמים. כאן בדיוק נכנסה המילה "עונג" לתפריט.

אז מה היה לנו שם?

פנקוטה אספרסו רכה ומתוקה, מקרון פירות יער שגרם לי להבין שגם אוכל יכול להיות סקסי, מרנג לימון- קשיחות עם פציחות עם רכות ביחד, טופי ביתי עם שקדים ואגוזים – שידרוג של ממתק קלאסי, וכמובן איך אפשר בלי שוקולד? אז האחרון בשורה היה "סופלה שוקולד וויסקי" שהיה חמים ומרוכז כמו כדור שוקולד אלכוהולי ועשיר בטירוף.

על השתיה החמה וויתרנו מחוסר זמן ומקום, ואם היה שם ערסל, הייתי מבלה שם בנמנום קל בשעות הקרובות.

אז אם בא לכם לטעום חוויה חדשה, מרקמים, ניחוחות ואווירה – "קורדליה" הוא המקום.

רחוב יפת 30 יפו.

כל הפרטים, התפריט, האירועים – הכל באתר של "קורדליה" – www.cordelia.co.il