השעה היתה קרוב לחצות כשחזרתי מהרקדה לוהטת (תרתי משמע) של מוסיקה לטינית. כמובן שריקודים פותחים את התאבון, אבל מה כבר אפשר לאכול קרוב לחצות?
לא רציתי להרוס את הקלוריות ששרפתי על ידי פחמימות בסגנון עוגיות, והפתרון נמצא במהירות במקרר הביתי – "כתף בקר מעושן בציפוי פלפל"- החידוש האחרון של "מעדני יחיעם".
אנחנו עובדים, אנחנו יוצאים, אנחנו עם הילדים, אנחנו שוב עובדים, אף פעם אין מספיק זמן.
כשכבר יש זמן, בדרך כלל יש עייפות.
אז יש דברים שאפשר לוותר עליהם מטעמי קוצר זמן ועייפות. אוכל איננו אחד מהם.
אנחנו רוצים לאכול בריא, טרי ואיכותי, ולרובינו אין כסף לשף צמוד. ואם יש רובוט קטן שמנקה לנו את האבק בבית, למה שלא יהיה רובוט שמבשל?
(קרדיט לצילום למעלה- אלי דגני)
לפני כמה שנים השתתפתי בסדנת לחמי מחמצת. חזרתי נלהבת עם קופסת שי של התחלה של מחמצת, לגידול בבית. עכשיו, מי שמכיר אותי יודע שאני וגידול של כל מני דברים זה קצת בעייתי, עציצים מתאבדים אצלי על חוטי המתלה שלהם וחיות מחמד מחפשות מאמץ אחר, אבל את המחמצת באמת שניסיתי – הוספתי קמח ומים לפי מדידות מדויקות, שקלתי ומדדתי ואפילו הכנתי כמה לחמים לתפארת.
עד שהגיע מועד לנופש, לא מצאתי בייביסיטר למחמצת שלי ובזה נגמרה קריירת אפיית המחמצות שלי.
אחד המטבחים האהובים ביותר בישראל הוא המטבח האיטלקי ובצדק- פסטות טריות, רטבים, מאפים ויין טוב, הכל מסתדר על השולחן לארוחה טעימה, עשירה ומפנקת, שמאחדת את המשפחה בדיוק כמו בכפרים הקטנים בטוסקנה שאחרי הבציר.
התפריט האיטלקי בישראל כבר מזמן התרחב מ"ספגטי עם רוטב עגבניות" למבחר ענק של פסטות שמתחברות עם סוגי רטבים שונים ושלצורות שלהן יש משמעות רבה ביחסים עם הרטבים.
כששואלים שפים ידועים מניין התחילה האהבה שלהם למטבח, ברוב המקרים התשובה תהיה "עמדתי ליד סבתא וליד אמא, ראיתי מה הן עושות והתאהבתי".
לא לכולנו יש אמהות כאלה היום, במיוחד כשהדור שלנו עסוק וממהר, ולעמוד ולהכין אוכל מסורתי לא פשוט, ואם יש אפשרות לקבל את הטעמים האותנטיים בקלות ובנוחות, למה לא?
זה בדיוק היה קו המחשבה ב"סלטי צבר" ולכך הם גייסו שלוש אמהות של שפים ידועים – אימו של אבי לוי, זוכה "מאסטר שף", השף והבעלים של המסעדה המצליחה "המוציא" והפרזנטור של "סלטי צבר" – מרים לוי, אימו של יוסי שיטרית ממסעדת "דוד ויוסף" – ענת שטרית, ומיכל אביב, אימו של עוד זוכה "מאסטר שף" והבעלים של "קוק במבינו" – השף טום אביב.
הבנים השפים ביחד עם האמהות בחרו את הסלטים האהובים עליהם, והתוצאה- "סלט של אמא" – מהדורה מיוחדת בסדרת סלטי הפרימיום של "צבר", ארבעה סלטים שמחברים את המסורת הביתית של האמהות, הטאצ' המודרני של הבנים והרבה אהבה.
ישראל תמיד היתה קיבוץ גלויות. עדות רבות עלו לארץ והביאו איתם את מטעמי הבית. הענין הוא שהסבתות שלנו מצאו זמן ואנרגיות לבשל את כל המטעמים המסורתיים הללו, בעוד שאנו, הדור הממהר, עסוקים כל כך שלהשקיע במנות אותנטיות פשוט אין את האפשרות, ואם יש מישהו מומחה שיכול להכין עבורנו את הטעמים המיוחדים הללו, בעזרת פרודוקטים משובחים, למה לא?
בראשון לציון נפתחה לפני חודש מסעדת "אצל סבינה במטבח", המקדש של השפית סבינה לוינסקי שחוגג בתוכו טעמים קווקזים, בוכריים, גאורגיים, רוסים, ואפילו אשכנזים…
הוא משמח לבב אנוש כבר אלפי שנים, בכל הדתות יש לו תפקידים רבים, הוא מתנה, הוא מינחה, הוא הבעת אהבה, והוא בן זוג מצויין בעולם הקולינריה- היין.
וכשאתם בית מלון שממוקם בלב חבל היין של הרי יהודה, לצידם של ייקבי בוטיק ייחודיים, החיבור הוא פשוט וברור, מלון "פרימה פארק" בירושלים, מלון בקונספט יין
השאלה באיזה יום בשבוע להגיע לשם היא קריטית מכיוון שבעוד שימי ראשון ושני הם ימים רגועים מבחינת האווירה, הכל משתנה החל מיום שלישי עד שבת, כשמעבר לאוכל יש במסעדה הופעות שונות, שמנצח עליהם הבעלים וזמר הבית – מיקי מיראל שכוללות הרבה מוסיקה, תופים, רקדנים בבגדים מסורתיים, רקדנית בטן והרבה שמחה שמלווה בצ'ייסרים של "צ'צ'ה" – המשקה הגאורגי המיתולוגי, שמהמם בעוצמתו את מי שלא רגיל.
מבנה המסעדה הוא חלל יפואי רומנטי, עשוי אבן ובעל תקרות גבוהות המעוטר בפרטי אומנות ופולקלור גאורגיים כמו "קרן השפע" שממנה שותים יין, קנקנים שונים, כלי הקשה וכובעים מסורתיים. ברקע משלימה את האווירה מוסיקה גאורגית.
כשהתיישבנו לשולחן, התפריט הראשון שהגיע היה תפריט האלכוהול שהכיל גם יינות גאורגיים וגם קוקטיילים. הרבה מהיינות הם מתוקים ומזכירים קצת יינות קידוש, ולכן שווה לטעום לפני שמזמינים. הבחירה שלי בסופו של דבר היתה "טשטש שמפיין" שהיתה כוס של קאווה עם ליקר ליצ'י, וודקה לימון ולב של ליצ'י, שבעבעה לי את מצב הרוח לקראת הערב הקולינרי (והמוסיקלי) והצפוי.
עם האלכוהול הגיעה קערית כרוב כבוש חרפרף לנשנוש קל תוך שמיעת ההסברים של המלצרית, שכדאי מאד לשמוע כדי לבחור את המנות בהתאם.
כדי לא להתמלא ולטעום כמה שיותר, וויתרנו על מנות עיקריות כך שכל המנות שיוזכרו בהמשך הן מנות מתפריט המנות הראשונות (למעט החינקלי).
לשולחן הגיע "באדריג'ני"- פרוסות חצילים במילוי טחינת אגוזי מלך ושום. כבר בהגדרת המנה אפשר למצוא כמה מרכיבי מפתח במטבח הגאורגי – האגוזים והשום, מרכיבים שישובו בגרסאות שונות במנות השונות שבתפריט. החצילים היו בחירה טעימה לפתיחה, מרעננים ועסיסיים.
"סציבי" של חזה עוף קר בטחינת אגוזי מלך ושום היה המנה הבאה, הזכיר קצת את סלט העוף האמריקאי, רצועות של עוף שנעטפו בטחינת האגוזים, מנה שמבחינת הגודל יכולה להיות כלולה גם כמנה עיקרית קלה ומשביעה.
כדי "לנקות" את הרטבים שנשארו על הצלחת, קיבלנו גם את לחם הבית, המכונה "לבאש" והוא סוג של באגט שמנמן ושטוח, פריך מאד מבחוץ ורך מבפנים. לצידו של הלחם הגיעו מטבלים נוספים, האחד מטבל כוסברה ממכר לחובבי הז'אנר, והשני רוטב "טחימלי" שעשוי מתפוחי עץ, משמשים, בצל, שום ופלפל חריף.
המנה האחרונה מתפריט המנות הראשונות שבחרנו הייתה מנה טבעונית בשם "קוטלטי". המילה "קוטלטי" מופיעה בגרסאות רבות בשפות שונות כשמשמעותה בדרך כלל "קציצה". בגירסה הגאורגית מדובר היה בקציצות פראסה שגם הן לוו בטחינת אגוזי המלך. על הצלחת הונחו שלוש קציצות שהזכירו מעט בטעמן ובמרקמן כדורי פלאפל גדולים. הן היו לוהטות ותוכנן היה רך, אם הייתי צריכה לבחור בין המנות, זו היתה הבחירה שלי, אם כי התיבול של הקציצות היה חריף, ולמי שמתקשה עם חריפות עדיף שיבחר במנה אחרת.
כשדיברתי עם צוות המקום מאוחר יותר סופר לי שהרעיון היה להיצמד כמה שיותר לאותנטיות של המנות, אם כי בחלקן היה עידון של מידת החריפות.
בתפריט העיקריות ישנן מנות שיפודים רבות, תבשילי בשר ודגים וכמובן מנות "חצ'אפורי" קלאסיות, שהן סירות מאפה במילויים שונים כמו גבינות, ביצת עין, בשר, ירקות וגרסה טבעונית.
הזכרתי בתחילה את החינקלי, אותו כיסון מקופל כשקיק שיש להכניס לפה בבת אחת וליהנות מהשבירה שלו בתוך הפה על שלל בצקו, מילויו ומיציו. ב"טש וטשה" המנה מגיעה במילויים שונים של בשר, גבינה ופטריות. במנה הרגילה של המסעדה מגיע טעם אחד בכמות של שלוש או חמש יחידות, אני ביקשתי לנסות אחד מכל אחד כדי שתהיה לי השוואה, והמסקנה שלי – המילוי העדין ביותר הוא הגבינה, המילוי הבשרי אמור להיות פיקנטי אבל התיבול עדין מאד, והחביב עלי ביותר היה זה של הפטריות, שהמאמות הגאורגיות במטבח נתנו לו הרבה כבוד והרבה טעם.
בתפריט הקינוחים ישנן כמה קטגוריות, ממנות גאורגיות קלאסיות למנות שעברו "גיור" או "טוויסט של יפו". מה שאנחנו קיבלנו היה סוג של פיוז'ן – "כנאפה גרוזיני" התגלה כקדאיף יפואי במילוי גבינות גרוזיניות ופירות יער. הגבינה איננה מתוקה ומקבלת את מתיקותה מהסירופ מסביב, כך שהיא אינה מכבידה על מי שאכל זה עתה שפע של פחמימות, בשרים ורטבים.
המנה השניה שטעמנו הייתה "'קרם ברולה" שהיתה פרשנות די מופשטת של המנה הקלאסית וכללה סוג של עוגייה דקיקה שמעליה קרם ועליו הר של אגוזים שונים מקורמלים. עוד בתפריט הקינוחים המעדן הקלאסי הצ'ורצ'חלה, אותם אגוזים שמושחלים על חוט ומצופים בעסיס ענבים בשכבות, וגם מנה משעשעת של "פררושווילי" שכוללת שוקולד וחמאת בוטנים.
עודנו מלקקים את הכפיות ואל המקרופון ניגש מיקי וחמש דקות אחר כך המקום כבר הפך למועדון ריקודים שמח, כשהמתופף עולה על כסאות ומאפשר גם לילדים קטנים לתופף על התוף שלו, ומיקי מפליא בקולו בשירה.
ב"טש וטשה" יש אפשרויות אירוח שונות, מישיבה על הבר ועד אולם פנימי שמשמש גם לאירועים, לצד אולם הכניסה שבו נערכות ההופעות. האווירה לא רשמית כך שבערב אחד ישבו במסעדה זוגות רומנטיים שאחזו ידיים (עד שלב האוכל, שאז הרומנטיקה ננטשה לטובת המטעמים), משפחות עם נציגים מכל הגילאים, תיירים, ישראלים וגם יוצאי גאורגיה שמתגעגעים לארץ המוצא.
המלצה למי שרוצה להגיע לקראת סוף השבוע, להזמין מקומות כמה ימים מראש מכיוון שהמקום בתפוסה מלאה.
"טש וטשה" – בית אשל 31 , פינת עולי ציון, יפו, יפו, תל אביב – יפו
טלפון – 053-4274825
חמארה גאורגית (גרוזינית), באווירה לא מכופתרת.
שעות פתיחה – בימים א – ד 17.00 – 23.30 (שעת סגירת המטבח, החגיגה יכולה להמשיך עד השעות הקטנות). בימים ה – ש 11.00 – 00.00 (שעת סגירת המטבח)
גישה לנכים – יש
עסקיות – אין
מנות ילדים, צמחוניות, טבעוניות – יש
מחיר ארוחה ממוצעת – כ100 שקלים לאדם
המסעדה איננה כשרה.
כשנכנסתי ל"סנסנה" בגן החבל בשוהם, התנגנו לי בראש המילים מתוך שיר הפתיחה של הסידרה המיתולוגית "חופשי על הבר" – " Where everybody knows your name, and they're always glad you came." . מקום משפחתי עם אוכל טעים, אווירה וצוות שזוכר את השם שלך. (ואגב, את שיר הנושא כתב ושר היוצר גארי פורטנוי, שאין לו קשר משפחתי לשף והבעלים של "סנסנה" – השף רובי פורטנוי, רק צירוף מקרים משעשע).
השף פורטנוי , שהיה מהבעלים של קייטרינג "פרי הארץ", השף של מסעדת מנטה ריי, של נאמוס בהרצליה ושל מסעדת סילו בחולון, הגשים חלום ישן והקים בלב פארק החבל בשוהם, את "סנסנה" ( צמרת עץ הדקל), שמוגדר כ"קיוסק אוכל" הכולל שולחנות בחלל פנימי וחיצוני, דלפק גדול עם כל טוב היום מוצג עליו, ונוף ירוק מסביב של הפארק, על שלל מתקניו והמבלים בו.
קשה לדמיין את עולם הקולינריה הישראלי בלי מנות אסיאתיות, ולהזכר שלפני עשרים שנה מי ידע בכלל מה זה "ווק"?
סויה רבה כבר זרמה במטבחים מאז שאהרוני, האיש והגבות, הביא טעמים מוזרים ומיוחדים, רטבים עם שמות שקשה היה לבטא, וצורת אכילה שדרשה לימוד "מה עושים עם שני המקלות האלה"?.
