ומהי ההמולה? קולות הסועדים, משיקי הכוסיות, המוסיקה, ומצמוצי ההנאה של כל מי שבסביבה..

ומהתחלה –

"ברוש ביסטרו בר" יושבת במרכז קניות קטן על הכביש של צומת פרדסיה, שתי דקות מכל מקום ושתי דקות לכל מקום. ומה יש בה?

מדובר במקום שפונה לכל הקהלים לפי השעה של היממה- בבקרים פגישות עסקיות של כל מי שחולף בכביש , אחר כך משפחות עם ילדים ובלעדיהם, לקראת ערב זוגות רומנטיים ובערב כל צעירי ובלייני האזור שאוהבים תאורה עמומה, מוסיקה , כוס משקה טוב (במבחר ענק של קוקטיילים) ומשהו טעים לאכול על יד.

במלאת חצי שנה ל"ברוש" הגענו להתנסות במטעמיה. הגאווה של המקום היא הטאבון, שדרכו עוברות כמעט כל המנות בצורה זו או אחרת בידיו האוהבות של השף ברק רוקנשטיין שברזומה שלו יש התמחות ב"הרברט סמואל" של רושפלד, ונסיון ב"טאפאס אחד העם", הקמת התפריט של "טאיזו" ותפקיד שף ב"טרומפלדור 10".

לפני הכל, מהבר זרמו אלינו קוקטיילים שונים, חלקם עם אלכוהול וחלקם ללא (כי בכל זאת צריך לנהוג הביתה אחר כך). יש לציין שגם האלכוהוליים הם בלי תחושה של אלכוהול כך שבקלות אפשר לשתות ולהרגיש רק אחר כך. במיוחד זה תופס לגבי הקוקטייל הראשון שקיבלנו – קוקטייל על בסיס וודקה  עם פסיפלורה ותה לימון, שהגיע במרקם של ברד ועשה לנו שמח על ההתחלה.

עוד משקאות שטעמנו לאורך הערב היו קוקטייל קמפרי עם תפוזים, אשכוליות אדומות, ונגיעת לימון, שכאן האלכוהול היה יותר מורגש, וקוקטייל לא אלכוהולי של תפוז, לימון, נענע, אפרסק וחלב, שיצר פסק זמן מרענן (כמו שייק פירות בעצם). (מחירי הקוקטילים 36 שקלים בתפריט).

עוד בתחום האלכוהול טעמנו את גאוות המקום, "בירת ברוש" – בירה של המקום במתכון מיוחד, שמיוצרת אך ורק עבור "ברוש" במבשלת "אחד העם" באבן יהודה, והיא קלילה (4.9% אלכוהול בלבד) ופירותית ומתאימה גם לנשים.

לקינוח טעמנו גם את הלמונצ'לו המיוחד של המקום, גם הוא גאווה מקומית, והוא נותן את ה"קיק" שעוזר לנו להצליח לקום מהשולחן ולהגיע למכוניות…

צוות המקום הסביר לנו שכל הפרודוקטים הם תוצרת בית או תוצרת היישובים הסמוכים כדי לעודד ייצור מקומי, להמנע משינוע מרוחק שפוגע בסביבה ובעיקר להנות מהטריות המקסימלית. (כך למשל הגבינה היא של משק יעקבס המשובח).

בהתאם להגדרה של "ביסטרו" – התפריט קטן ומצומצם עם המון מנות שמתחלפות כל כמה ימים כך שיש המון הפתעות.

ועם כל השתיה, צריך גם לאכול משהו – וזה מה שהיה שם.

הפתיחה, כמקובל היא לחם הבית, במקרה הזה כמובן שלחם שהוכן כל כולו ב"ברוש" משלב הקמח ועד שלב הטאבון. הוא מכונה "לחם אש" בגלל זה והוא בא עם קערית של קרם פרש שבצידה טעמים שונים של עשבי תיבול, פלפל חריף, ושמן זית (14 שקלים).

הלחם הזה גם משמש כבסיס וכתוספת למנות נוספות.

אחרי הלחם הגיעה "כרובית מטוגנת" עם גבינת פטה (28 שקלים בתפריט). מנה כייפית, בעיקר כי עוד היו לנו מהקוקטיילים שקיבלנו בהתחלה.

ליד כוס בירת הבית קיבלנו את "שקשוקת חצילים קלויים" – עם בצל ירוק, ביצים וגבינת פטה, עם לחם אש. (44 שקלים, מנה שמספיקה לשני אנשים, בעיקר עם הלחם). לטעמי אחת המנות הווינריות של המקום – כי היא משלבת שני דברים מאד אהובים ופופולאריים – טעם של שקשוקה, והטעם המעושן חרוך של חצילים קלויים). התיבול היה מאד בעדינות, היו כאלה בשולחן שהוסיפו מלח, אני לא הוספתי כלום, בשבילי זה היה בדיוק.

מאגף הפיצות קיבלנו את ה"פיצה ברוש" – עם פרוסות אנטריקוט, בצל מקורמל, פטרוזיליה ופלפל קלוי (52 שקלים). בהתחלה חשבנו שהאנטריקוט הוא בייקון בגלל המרקם, אבל כשטעמנו הבנו את ההבדל. הבצק הוא דק וקריספי. אישית, למרות שאינני שומרת כשרות כמו ששמתם לב, אני מעדיפה פיצות צמחוניות, כך שאוכל להרגיש יותר את דומיננטיות הגבינה.

המנה הבאה היתה שוב מנה ענקית של "מעורב פרגית וחזה עוף צרובים על הפלנצ'ה עם פטריות ובצל" (52 שקלים) שהוגשו על כריך לחם אש פתוח עם חריף וטחינה. את החריף לשמחתי הניחו מלמעלה כך שיכלתי לבחור להמנע ממנו, הלחם ספג את המיצים של הבשרים ונעשה עסיסי, וטחינה תמיד הולכת מצוין עם בשר.

דג היה המנה הבאה – "דג בטאבון" שהוא בדרך כלל או סלמון או קוד, אצלנו היה סלמון, והמנה הזו היתה הבחירה שלי למנה המנצחת של הערב, כי הדג היה כל כך רך אבל לא "פישי", ומתחתיו שהו ירקות צלויים מיוחדים כמו סלק וקישואים. עשייה מאד מוצלחת של המנה.

המנה הבאה היתה מתוך תפריט הצהרים "קבבפיתה" (KABABAPITA) – פשוט קבב טוב, בתוך פיתה, עם סלט ירקות קצוץ, טחינה וצ'יפסים בצד. לחובבי הז'אנר.

לקינוח דגמנו שני קינוחים (שגם הם במנות ענק, כך שאפילו שלושה ארבעה חבר'ה יכולים להנות ממנה אחת)- במחיר 32 שקלים כל קינוח  –

שטרוייזל תפוחים עם כדור גלידה וניל, וטירמיסו קלאסי . היה לי קשה להחליט בין שניהם כי שניהם היו מתוקים במידה, בעלי מרקמים שונים ומגוונים וכאמור ,בגודל ענק.

בימי שישי יש בופה בראנץ' מושקע.

עוד פרטים באתר המסעדה – http://www.rest.co.il/sites/Default.asp?txtRestID=15575

כש"טריולה" הפתח תקוואית חגגה שנתיים, הלכתי לבדוק מה הולך שם, ואלה היו הרשמים שלי אז – http://cafe.mouse.co.il/post/2949559/

עברה שנה וחזרתי לבדוק כמאמר השיר "מה השתנה". האמת, יש דברים שלא רציתי שישתנו, ושמחתי לגלות שכך היה.

אבל בואו להתחלה-

"טריולה" היא שילוב של בר מסעדה, תלוי בשעה של היום. ככל שהערב מעמיק, כך חלקו של הבר גדל. אנחנו אמנם הגענו בשעה קצת מאוחרת אבל תמיד יש מקום לארוחת ערב טובה.

"טריולה" על שם שלושת השותפים, מוכרת בזכות הפסטה הביתית שלה, שמוכנה טריה טריה כל יום, ואכן המנות שהזמנו הוכיחו זאת.

אבל פתחנו במה שאני תמיד חייבת – "פוקצ'ת הבית " עם שמן זית, שום, רוזמרין ומלח גס, מוגשת עם חמאת עגבניות מיובשות (14 שקלים בתפריט). המבחן הראשון שלי לכל מקום הוא לחם הבית שלו. במקרה הנוכחי – פוקצ'ה. החמאה מעדן, הלחם טרי (שווה להזמינו בהמשך גם בשביל שיהיה עם מה לנגב את הרוטב של המנות הבאות).

כמו שכתבתי בהתחלה, קיוויתי שמנות לא השתנו, במיוחד לגבי ה"כרובית טרטופו" שכבר אז נחשבה למנת הדגל של המסעדה, וכך נשארה עד היום, והיא כוללת פרחי כרובית במחבת לוהטת מהטאבון ברוטב איולי כמהין ופרמז'ן עם שבבי עירית (38 שקלים). מעדן עד היום.

בעיקריות בחרנו בשלושה סוגי פסטה שונים, כל אחד בהתאם להעדפותיו –

"בולונז" – רוטב עגבניות, בשר בקר טחון, ירקות שורש, שמן זית, פטרוזיליה ויין אדום בבישול ארוך (51 שקלים בתפריט). בתפריט כתוב שיש אופציה לבחור עם או בלי חמאה, לא נשאלנו אז אני לא יודעת אם יש חמאה או לא. (אנחנו מעדיפים שיש).

"רדיאטורי פונגי" – פורטובלו, שמפיניון וכמהין בשמנת, פרמז'ן, סנט מור, אורגנו, יין לבן ושבבי עירית (56 שקלים בתפריט, ואם רוצים בתוספת של אווז אז המחיר הוא 68 שקלים)

"רגטוני בטטה" – קוביות בטטה אפויות בטאבון ברוטב שמנת, פרמז'ן, גאודה, טימין ואגוז מוסקט (54 שקלים בתפריט).

כולנו טעמנו מהכל, והדעות נחלקו בדיוק לשלושה, כשכל אחד התעקש שהמנה שהוא בחר היתה הטעימה מבין כולם . אני בחרתי את הבטטה ולדעתי היא היתה הבחירה הטובה עבורי כי הבולונז היה לי קצת כבד (יותר מנה חורפית). הפטריות באמת נתנו פייט. בסך הכל, כשיש פסטה איכותית ביתית וטריה, מרכיבים כמו פטריות או בטטה, ורטבים מבוססי שמנת ותיבול של אגוז מוסקט וגבינות, וכל זה בעזרת יד אוהבת שיודעת מה היא עושה, זה תמיד מתכון מנצח.

עם הפסטות הבנים לגמו בירות שעלו משהו כמו 32-33 שקלים לכ0.4 ליטר.

לפני הקינוח קיבלנו צ'ייסרים של למונצ'לו של המקום, על חשבון הבית, ככה להתרענן.

השולחן נוגב , הכפיות הונחו ושמענו מהמלצרית את תפריט הקינוחים, שחלקו קבוע וחלקו מנות מתחלפות. בגלל שהיינו מפוצצים מהפסטות והרטבים, בחרנו בקינוח אחד, עדין יותר- קרמבל תפוחים עם כדור גלידת ווניל (38 שקלים). המתיקות העדינה והקרירות עזרו לנו להצליח לקום מהכיסא. (היו עוד שני קינוחים שהתיאור שלהם גרם לי להזיל ריר אבל כבר באמת שלא הייתי מסוגלת יותר- קינוח ריבת חלב, וקינוח שוקולדי במיוחד, ואותם אצטרך להשאיר לפעם הבאה…)

כאמור בשעות הערב המוסיקה מתגברת, הקצב עולה, והכיף רק גדל.

עוד פרטים ב- http://www.rol.co.il/sites/triola/

אם נסכם את המשפט "בא לי משהו טעים, בלי לטרוח, שיהיה קטן וקל כזה, ושיראה מושקע" למילה אחת, נקבל "עוגיה". אותה חבילת עונג קטנה ומתוקה, שהיא כל מה שחסר לנו לפעמים, בעיקר אחרי ארוחה טובה.

במדינות רבות כבר הפכו אותה למוסד, ציוותו אותה עם משקה חם (אם זה ה"קפה ומאפה" אצלנו או ה"פייב אוקלוק טי" של הבריטים למשל) ויש פינה מתוקה ונעימה במהלך היום.

קונדיטוריית "לחמי" לא משאירה אותנו משועממים ומפתחת עוד ועוד עוגיות חדשות, בעבודת יד, והפעם שתי סדרות – עוגיות "לצד תה" – עוגיית חמאה, תפוז ושקד קלוי, ועוגיית קינמון קלאסית שמשלבת קינמון שנטחן ממקלות קינמון טבעי, וסידרת עוגיות "הסידרה המפנקת" עם הדברים שהכי מפנקים אותנו – שוקולד צ'יפס (בכמות לארג'ית במיוחד) ושטרודל תות שדה מריבה איכותית.

העובדה שאני לא שותה תה, לא מנעה ממני לפתוח את האריזות (אריזה נוחה אגב, לא דורשת אלימות) ולנשנש מהן בעצמי, אחת אחרי ארוחת הערב (זו עם התות) ואחת קצת אחר כך, עם החדשות בטלוויזיה (מהדורות אינסופיות שדורשות משהו מתוק!).

מה שאני אוהבת בעוגיות האלו, שגם בלי לטבול בתה, המרקם מאד עדין וכייפי, נמס בפה ומשאיר שובל של טעם חמאתי איכותי . גם התות רחוק מלהיות הדבר התעשייתי שאנחנו מכירים מסופגניות של ילדות למשל, והוא נותן שידרוג ביתי לעוגיה. אם הייתי צריכה לבחור בין ארבעת הטעמים החדשים, אחרי התלבטות קשה הלכתי על התות. בבית היו חילוקי דעות (שזה טוב כי ככה כל אחד לקח שקית אחרת והשאיר לי את שקית התותים שחטפתי לעצמי).

מצוין לאירוח.

עוד פרטים על "לחמי" והמוצרים ב –

http://www.lachmi.com/

כדי להנות מבשר טוב צריך שני דברים – חומר גלם משובח, ומישהו שיודע מה לעשות איתו.

ובמקרה של בשר, כמה שפחות התעסקות, יותר טוב- בשר נטו, כמו שאוהבים בדרום אמריקה, בלי קשקושים. בשר שכל נגיסה בו ממיסה אותו בפה, והמיצים והעסיס ממלאים את כל בלוטות הטעם. טוב, אולי איזה גרגיר מלח גס מלמעלה, אבל באמת שזהו.

בטירה, בלב אזור השרון, נמצא "משק זמיר" של גיתי זמיר. המקום החל בתור חנות בשר גדולה (ומשמש כך עד היום, כולל משלוחים וציוד נלווה) מפעיל בימי שישי ושבת מסעדה (לא כשרה אבל ללא חזיר) שבה ניתן להנות מכל מה שיוצא לגיתי מהגריל, וזה הרבה.

המקום מינימליסטי כי הרעיון העיקרי הוא בשר. יש אפשרות לארוחת טעימות או לבחירה מתפריט. ההמלצה שלי היא הטעימות, ויותר מכך, ההמלצה שלי היא "תקשיבו לגיתי, הוא כבר יוציא לכם את ההכי טוב והכי טעים".

זה בדיוק מה שאמרתי לגיתי כשהגענו אליו בשישי האחרון (בעיתוי מצוין עם המשחק של ברזיל) אז גיתי החל למלא לנו את השולחן.

ראשית, עברתי על התפריט, והמחירים פשוט נמוכים ואטרקטיביים במיוחד. כך למשל 100 גרם אנטריקוט בלאק אנגוס עולות 21 שקלים בלבד, סוגי אסאדו כמו וסיו או פיקניה ב19 שקלים למאה גרם בלבד, והפורטר האוס ב22 שקלים למאה גרם .

בקבוק מים קרים כבר חיכה על השולחן, ואיתו הגיעו הנשנושים הראשונים – חמוצי הבית – זיתים ולפת כבושה (ללא צבעי מאכל!) ואיתה פיתות והחומוס הביתי של גיתי שמרגישים עליו את הביתיות, עם שמן זית מלמעלה. חומוס משובח, באמת.

המנה הראשונה שהגיעה היתה כדורי "קובה נייה" – סוג של קציצות מבשר עז נא  משובצות בבורגול, על פרוסת צנון חריף. ההמלצה של גיתי היתה לאכול עם פיתה וכך עשינו. אני לא חושבת שאי פעם טעמתי עז, בטח שלא בצורתה הנאה, אבל השילוב היה מעניין, רך וטעים, יחד עם העוקץ של הצנון. גיתי סיפר שהמנה מכונה "הסושי הפלסטיני".

קבבים היו הבאים בתור, עשויים בשר טלה עם צנוברים וקשיו. האגוזים הוסיפו קרנץ' כייפי, התיבול היה עדין. יופי של מנה.

חזה ברווז היה הפייבוריט שלי והוא הוגש שלישי בתור, בסגנון אסאדו. גם ברווז זה לא משהו שיוצא לי לאכול הרבה אבל שווה בהחלט לנסות.

צלעות טלה מתקתקות כמו סוכריות רכות היו הבאות, עסיסיות  – נאכלו בידיים.

הבשר האחרון שהצלחנו עוד לאכול לפני שנסתמנו סופית היה אנטריקוט של פרה מבכירה. אני לא מבינה כל כך בפרות מבכירות אבל התוצאה היתה טעימה, שוב, עם גרגירי מלח גס למעלה וזהו.

בצד היו לנו סלט ירקות מרענן וצ'יפס, אבל הם באמת לא היו העיקר, התמקדנו בעיקר בבשרים.

את הקינוח גיתי מביא מהשכנים – וקיבלנו בקלוואה מתוקה ואיתה כנאפה כייפית, מתיקות עדינה, כוס חליטה חמה לעזור לעכל את הבשר, ואפשר להשען אחורנית ולהנות מהחיים. אמרתי לגיתי שאני מאד אוהבת קבלות שבת כאלה…

במקום נערכות גם סדנאות שונות לפי דרישה (ובגלל הגודל והפתיחה רק בשישי שבת, רצוי מאד להזמין מקום מראש, ויש מנות שחייבים להזמין מראש כדי שיהיו מוכנות כשתגיעו).

גיתי התחיל לבשל מגיל צעיר, ניהל גני אירועים כמו "חוות רונית" ו"הטירה" בגעש, כשהוא מתמחה באירוח דרום אמריקאי, אסאדו וברביקיו, מחזיק גם בקייטרינג, עורך סדנאות ומשלוחים של מיטב הבשרים.

עוד מידע על כל האפשרויות בקצביה , במשלוחים, באירועים ובמסעדה עצמה ניתן למצוא ב-

דף הבית של "משק זמיר" – http://www.meshekzamir.co.il/

ודף הפייסבוק של גיתי – https://www.facebook.com/gitai.zamir

*** הערה אישית – הביקור בטירה נערך לפני כשבוע, הכל היה שקט ורגוע, לא היתה שום בעיה בהגעה ובבילוי במקום. אני מקווה שבקרוב מאד תחזור השלווה ואפשר יהיה לחזור ולהנות מהטעמים והכשרון של משק זמיר. שווה לשמור את הפוסט.

מי שקורא אותי כבר יודע שאוכל הוא האהבה שלי. פחות להכין, יותר לאכול.

ישראל משופעת במקומות טובים לאכול, אבל לא כולם מפורסמים וידועים, והכיף הכי גדול הוא לגלות את הפנינים הסודיות ,את אותה חנות שמוכרת את המוצר הכי טעים, הכי נדיר, הכי מיוחד.

ואיך מגלים את המקומות האלה ?

או שבמקרה מגיעים אליהם, אם אלת המזל מחייכת, או שבאים עם מישהו שיודע. בשנים האחרונות התפתחה בישראל (ולא רק) תרבות של סיורי אוכל. במקום לבוא למקום מסוים לראות נופים, באים לראות ובעיקר לטעום המון אוכל טוב ומיוחד.

(כל התמונות הן דברים שצילמתי בסיורים קולינריים שונים שבהם השתתפתי)

היתרונות הם שכאמור מעבר לגילוי המקומות עצמם, יש גם מישהו שיודע מה בדיוק כדאי לטעום, ואיפה כדאי לקנות, ובעלי המקומות כבר מכירים אותו ומצ'פרים את המטיילים באקסטרה טעמים.

במשך השנים נעשתה התמקצעות בתחום הסיורים הקולינריים והם כבר נחלקו לפי נושאים – לחובבי הבשר, לחובבי היין והאלכוהול, לחובבי המתוקים, לבשלנים "כבדים" ולכאלה שרק מתחילים, בשילוב סדנת בישול או הדגמות, וכמובן גם סיורים בחו"ל שמשלבים נופים עם מיטב המסעדות מצד אחד, והיצרנים מהצד השני – יקבים, מעדניות, בוטיקי גבינות ועוד.

אחד המקומות הפופולאריים ביותר לסיורים הוא כמובן השוק, מכיוון שהוא מקבץ באזור אחד המון חנויות שונות, עם מגוון גדול של מוצרים, ומצד שני, יש בו סמטאות ופינות חבויות שקל לפספס ולהחמיץ את האוצרות שמסתתרים שם. אחד הכייפים הגדולים הוא להגיע לסיור כזה עם סלסילת קניות, ועל המקום לבחור כל מני דברים טעימים שלוקחים הביתה (או מחסלים עוד בדרך).

יש סיורים בקונוטציות שונות כמו סיור קולינרי לקראת חג המולד בערים נוצריות כמו נצרת נניח, או סיורים לפי חגים והמאכלים הפופולאריים בהם, ויש גם סיורים שנכנסים לתוך בתים של משפחות מארחות, שמכינות מנות מתרבותן ובדרך כלל גם משלבות פולקלור כמו סיפורים, שירים וריקודים.

בגלל המגוון הגדול של עדות בישראל, יש המון תרבויות אוכל, ושווה לבדוק אותן – מה מבשלים בבני ברק לכבוד יום השבת? איפה השווארמה הכי טובה בארץ? איזה יין מיוצר בצפון הארץ ואיזה בדרומה? מהו טעמו של דג שהעלינו בחכתנו במו ידינו במסגרת הדרכת דיג? איפה הירקות הכי טובים וכמובן – המאפיות והקונדיטוריות המשובחות בארץ.

במקום העבודה שלי ערכו סיור כזה במסגרת "יום גיבוש" – ואחרי סיור וטעימות בשוק, השפית שליוותה אותנו והדריכה, גם אספה מצרכים וביחד הכנו ארוחת צהרים (טוב, הרוב הכינו, אני צילמתי…). אני חושבת שמדובר ברעיון מדליק גם לימי הולדת, מסיבות רווקות (ולא לשכוח לדאוג גם להרבה אלכוהול להגברת השמחה), אירוח מיוחד לחברים מחו"ל שרוצים להכיר את הארץ בדרך הטעימה ביותר שלה, וכבילוי זוגי רומנטי וכמובן יום כיף לעובדים.

ואז כשיבואו אלינו אורחים ונגיש להם את הטחינה המיוחדת, את הכנאפה הייחודית או את הגבינות , והם ישאלו "איפה קניתם"? נוכל לומר "אה, זה? זה ממקום קטן כזה, משהו בוטיקי, איפשהו בגליל, גילינו את זה במקרה…".

הקומדיה "הקמצן" קיימת כבר מאות שנים, הוצגה בצורות שונות, עיבודים שונים והפקות שונות, ובכל זאת תמיד אקטואלית. אולי כי סיפור על איש ותאוות הבצע שלו, וסיפורי אהבה ומשפחה, הם תמיד נכונים ותמיד עוברים מהמציגים לקהל.

כולנו למדנו את "הקמצן" במסגרת לימודי הספרות בבית הספר, והפעם המחזה מוצג לפי הנוסח העברי של אלי ביז'אווי ובבימוי אילן רונן. העיבוד העדכני הפך למשל את "פשוט נא את ידיך השניות" של נתן אלתרמן ל"תראה לי את הידיים האחרות". מצד שני ישנה שמירה על האווירה התאטרלית בסגנון "קומדיה דל ארטה" (כפי שאפשר לראות גם בתלבושות של השחקנים).

העלילה עוסקת בהרפגון (יעקב כהן), אלמן קמצן שמנסה להסתיר את כספו מכולם ולהרוויח כמה שיותר. כדי לעשות זאת הוא מתכנן שלוש חתונות – הוא עצמו יתחתן עם צעירה בשם מריאן (נלי תגר), שהיא עניה אבל רגילה לא לבזבז הרבה, את בנו יחתן עם אלמנה עשירה ואת ביתו לאנסלם (אהרון אלמוג), מבוגר עשיר גם הוא. הבעיה היא שילדיו, שניהם, מאוהבים באנשים אחרים – הבן קלאנט (אביב אלוש) מאוהב באותה מריאן עצמה שאביו מתכנן להנשא לה, והבת אליז (רינת מטטוב) מאוהבת במשרת הבית ולר (עידו ברטל) שמסתיר מאחוריו סוד משפחתי מזעזע.

בהרבה מקווי העלילה, משעשע לראות איך מולייר , שכתב את "הקמצן" ב1668 בתקופת לואי ה14, יצר בעצם סוג של "טלנובלה" עם הרבה קשרים וסודות בין המשתתפים, ובמקביל שילב גם הרבה אי הבנות מהסוג שבו שני אנשים מנהלים כביכול דו שיח אבל כל אחד מדבר על משהו אחר, מה שיוצר קטעים קומיים רבים.

כאמור, כמו בקומדיה דל ארטה, יש גם הרבה פיזיות, כולל קטעים של יעקב כהן שגרמו לקהל לפרוץ במחיאות כפיים.

כשקראתי את רשימת השחקנים והבחנתי בשמו של עידן אלתרמן, חשבתי שהוא יהיה האחראי על הקטעים הקומיים יותר, אבל בפועל , למרות שהוא נתן הופעה נחמדה, עם הרבה ניואנסטים מוכרים שלו כמו הבעות פנים קלאסיות שלו, את מירב צחוקו של הקהל גרפו דניאל סבג בתפקיד "לה פלש" משרתו של קלאנט וגם בתפקיד משרתו של הרפגון "לה מרלוש". בשני המקרים הוא היה מבדח מאד, ופיזי מאד, וכן טלי אורן המקסימה בתפקיד השדכנית שגם היא רודפת בצע לא קטנה, שמנסה לסדר לכולם את החיים (לטובתה כמובן). היא מאד הזכירה דמויות נשים עכשוויות, עם הערות ציניות, ניצול המראה שלה להשגת יתרונות והרבה הומור.

התפאורה מינימליסטית – דלתות. דלתות שמסמלות סודות, נפתחות, נסגרות, אנשים מסתתרים מאחוריהם מפני האב הרודן שכל מה שמעניין אותו הוא לשלוט בעזרת הכסף שלו, הדלתות משמשות גם להאזנה מאחוריהן. ומאוחר יותר גורמות להרפגון להבין שהוא לכוד, ושהוא מאבד את הכל.

(התמונות מתוך אתר "הבימה").

משך ההצגה כשעתיים ורבע כולל ההפסקה.

עוד פרטים על זמני ההצגות ב-http://www.habima.co.il/perfs/%D7%94%D7%A7%D7%9E%D7%A6%D7%9F?utm_source=google&utm_medium=cpc&utm_campaign=TBWA_Adwords_March2014

אנשים אף פעם לא באמת מוכנים לביקור הראשון של החסידה. לא מדובר במקרה של חוסר אינפורמציה, ההפך, יש עודף. וכשמוצפים מכל כיוון, קשה לבחור מה באמת נחוץ לנו ומה מיותר.

כשהבן שלי נולד, לפני 23 שנים , המודעות היתה קטנה יותר והאילתור גדול יותר (ומזל שלפחות המציאו את החיתולים החד פעמיים כבר אז, כי בילדותי כל חבלי הכביסה בשכונה היו מלאים בחיתולים מכובסים…).

אז את הבן שלי רחצנו בתוך גיגית פלסטיק שהנחנו על המיטה, שם גם חיתלנו אותו (על המיטה, לא בתוך הגיגית!), בגדים הושאלו מילדיהם של בני משפחה אחרים שגדלו (וגם עברו הלאה אחר כך), גם הצעצועים באו "בירושה" מכל מני ילדים אחרים, וחיתולים היו רק מדגם אחד.

היום כל ילד שנולד (וכל ילדה כמובן) הם הנסיכים של אבא ואמא ומגיע להם הטוב ביותר, והדאגה הראשונה היא לבטיחות – שכל מה שבסביבת הילד יהיה בטוח וימנע תאונות, יהיה מאושר מבחינת התקנים , לא רעיל ולא מסוכן.

(בתמונה למעלה- לא תאמינו אבל בגד ששימש אותי כתינוקת, נשמר ושימש את הבן שלי 22 שנים אחר כך…)

וזה מתחיל מהסלקל איתו אנו מוציאים את התינוק מבית החולים, שמשמש בדרך כלל גם כמושב הבטיחות למכונית, אחר כך המיטה והלול, השידה והעגלה, הביגוד, וכל מה שצריך עבור הטיפול היומיומי מבחינת אוכל, חיתולים וטיפול בגוף הקטן והשברירי הזה שאנחנו אחראים עליו מעכשיו ועד עולם.

לפעמים להורים טריים אין מושג כמה פרטים קטנים קשורים למשל במושג "לצאת לטייל עם התינוק בחוץ" – כי זה לא רק לשים אותו בעגלה וגמרנו, צריך לקחת עבורו עוד חפצים רבים כמו בקבוקים (במידה ולא יכולים או רוצים להניק), שמיכה, מגבונים, מוצץ, ועוד וכל זה גם צריך להגיע בתיק נוח שניתן לתלות על העגלה ולשלוף ממנו את כל מה שצריך בדיוק בשיא הלחץ.

גם המילה "אמבטיה" מורכבת מהמון פרטים כמו טמפרטורת המים, סבון שלא גורם לגירוי , מגבות שנוחות לתינוק, טמפרטורה מתאימה של החדר , קרמים שונים שמקלים על תופעות כמו צריבת חיתולים, מספריים עדינים לציפורני התינוק, מברשת שיער עדינה ועוד.

מעבר לכל הMUST , יש גם דברים שנועדו ללב, לנשמה, להרגשת ההורות שלנו, וליצירת אווירה נעימה לנו ולתינוק- כל מה שקשור לעיצוב וקישוט חדר התינוקות , צעצועים, צבעים, ועוד כי בחדר הזה לא רק שהתינוק יבלה זמן רב, גם אנו ההורים מבלים שם בהאכלה ובטיפול.

כמובן שלא רק ההורים הטריים (והסבים הטריים והנרגשים לא פחות) קונים דברים לתינוק, יש גם מתנות שהתינוק והוריו מקבלים לכבוד הלידה, ברית/ה, וטקסים נוספים כמו פדיון הבן ו"שלום זכר" שמקובלים בעדות שונות, וביחד מרכיבים את הפסיפס של מה שמקיף את התינוק והוריו בשלב החדש הזה בחייהם.

גם למי שאינו הורה טרי, שכבר יש לו ילדים וכבר התנסה בטיפול בהם ובגידולם, תמיד יש חידושים שהוא לא הכיר, דברים שיכולים להיות שימושיים יותר  עכשיו ולא היו בזמן גידול הילד הקודם, וכמובן חפצים ומתנות חדשים במקום כאלה שהתבלו או נגמרו.

הטיפ שלי – מכל הספרים והעיתונים והיועצים, הכי טוב, אבל ממש הכי טוב- ללכת להפגש עם חברים שיש להם ילדים קטנים, ולראות מה בדיוק כרוך בטיפול בתינוקות ופעוטות, מה צריך, מה מיותר, ומה לא צריך אבל כייפי ורוצים בכל מקרה, כי זה לא רק לגוף, זה גם לנשמה.

או – "מסתרי הערבה חלק ב'".

כשחושבים "דרום" חושבים "אילת". אבל בין תל אביב לאילת, באזור הערבה שוכנים קיבוצים ויישובים רבים, שלכל אחד ייחוד משלו ואורח חיים שונה,שבהחלט כדאי להכיר.

בביקורי בדרום הכרתי שלושה קיבוצים שונים, כל אחד והקסם המיוחד שלו.

המקום הראשון שביקרתי בו היה "נאות סמדר" – קיבוץ מיוחד שהוקם ב1989 במטרה ללמוד את סוד שיתוף הפעולה בין האדם לחברו ובין האדם לסביבתו בעשייה יומיומית. מה הכוונה? קבוצת אנשים שבנו נווה מדבר פורח, אורגני (מטעי נשירים, זיתים, אגנים ירוקים לטיהור ביולוגי של שפכים באמצעות צמחי מים, מיזוג אוויר טבעי ו, בניה מדברית עוד), מחלבה, דיר עיזים, יקב וחדרי אירוח.

ניתן לעשות מסלול הליכה אל בית האומנויות והיקב כדי להכיר את המקומות המיוחדים הללו.

אנחנו התחלנו את הסיור בגנים היפים שכוללים גם שעון שמש מיוחד (ודי מדויק!) ועד מהרה הגענו למקום הכי מיוחד- בית האומנויות שבמבט ראשון נראה כמו פנטזיה של דיסני – עם עיצובים מרהיבים של בני המקום, שהלכו פחות לכיוון של אדריכלות ויותר לכיוון של אומנות ויצירתיות מתפרצת ויצרו קומפקס של אולמות שבהם מתקיימים קורסים וסדנאות אומנות שונות, באורכים שונים לפי הדרישה.

כבר מרחוק רואים את מגדל הקירור, שבשיטות מיוחדות מהווה "מזגן טבעי" לכל החדרים וגם נקודת תצפית יפיפיה על הקיבוץ. את המגדל, כמו את כל המבנים בקיבוץ, בנו החברים בעצמם במסגרת ניסוי בבניה מדברית- במו ידיהם, בשיטות בניה אקולוגיות שניתן ללמוד בקורסים שונים שמתקיימים בקיבוץ ומערבים לימוד עם עבודה מעשית ונמשכים כמה חודשים.

כשנמצאים בתוך מבנה בית האומנויות והמגדל, שווה להתעכב על כל פרט מכיוון שכל פינה היא יצירת אומנות – מהוויטראז'ים על החלונות, דרך הריצוף המיוחד והשונה מחדר לחדר.

בין גן הבשמים והדיר ישנה גם חנות בה ניתן לרכוש את מוצרי האומנות של בני המקום.

תחנתנו האחרונה בקיבוץ היתה היקב שמייצר יינות (לא כשרים אבל אורגניים, למעשה זהו היקב היחיד בארץ שמייצר יינות אורגניים מענבים אורגניים מיבול ביתי.) וליקרים, חומץ בן יין ושמן (כשרים) שם טעמנו יין מיוחד שקיים בשתי גרסאות – יין מתוק ואותו היין שנשאר "להשתזף" בשמש והקרניים האלה הופכות אותו למרוכז יותר ובצבע יפיפה. בפונדק של הקיבוץ אפשר לרכוש הרבה מוצרים אורגניים (כולל מוצרי טיפוח אורגניים!) ואפשר גם להתרענן עם גלידות ביתיות מיוחדות, עוגות או ארוחה צמחונית עם מוצרים אורגניים תוצרת המקום.

עוד מידע על הקיבוץ , הקורסים והאפשרויות  ב – www.neot-semadar.com

בצמוד ל"פארק תמנע" שוכן קיבוץ אליפז – קיבוץ שמאפשר לינה כפרית כולל המון אטרקציות לכל המשפחה.

הביקור שלנו היה באוריינטציה של ניצול הסביבה ומשאביה- וצפינו בניצול הרוח בשיטות ייחודיות להשגת חשמל בשפע, בגידול ירקות בחממה מיוחדת שמצליחה לחמוק מתנאי מזג האוויר הקשים ומביאה לתוצרת באיכות מעולה בשליש מהזמן הנדרש בשדות רגילים ובניצול מקסימלי של מים, שהם המשאב היקר ביותר (ואפשר להנות מהתוצרת בכל המלונות באילת למשל).

ביקרנו גם ברפת ובפינת ה"תינוקיה" של העגלים שרק נולדו וראינו את השדה הסולארי, שגם הוא רותם את השמש החינמית והשופעת שבאזור, לטובת יצירת אנרגיה שחוסכת הרבה נזק סביבתי.

מטעי התמרים היו התחנה האחרונה שלנו, עם הרבה אפשרויות לפעילות במטעים כמו קטיף , יצירת סלים מענפים שמדוללים מהעצים ומערכות השקיה אקולוגיות.

למי שמתארח יש בונוס- המון פעילויות כמו שחיה לילית, הפרחת עפיפונים בדיונות סמר הסמוכה, ארוחות בוקר עשירות כפריות ישר לחדר, אפשרות ללינת שטח להתחברות מקסימלית עם הטבע (עם תנאים נוחים יותר כמובן), והמון שלווה מדברית.

עוד מידע- http://www.elifaz.co.il/default.aspx (ויש שם גם קישור לדף הפייסבוק).

הקיבוץ האחרון שביקרנו בו – לוטן – ה"אקו כיף".

המוטו של קיבוץ לוטן הוא "קיימות"- איך לחיות מהסביבה בלי לפגוע בה. מילת הקסם היא "אקולוגיה" והיא ממומשת בכל תחום בקיבוץ. החלק המרכזי הוא ה"אקו כיף" – מרכז לכל המשפחה, שמראה זוויות רבות ושונות של ניצול הסביבה בלי לפגוע בה – מהבניה- המבנים עשויים תבן , תערובות בוץ וסיבים – ממש בניה מהאדמה, דרך גידול צמחים בכל צורה אפשרית – מגנים רגילים ועד בתוך כל חפץ – כולל למשל משטחי עץ אנכיים, או חפצים ביתיים שהופכים לעציצים ואדניות, ועד ניצול אנרגיית האדם –כמו מכונת כביסה שפועלת בעזרת דיווש על אופניים – גם כושר וגם כביסה נקיה, הכל באותו זמן.

ההתמחות הירוקה של הקיבוץ עוברת בכל התחומים – ייצור מזון מקומי, תכנון אקולוגי, חקלאות אקולוגית, שירותי קומפוסט (יש אפילו תחנה שמסבירה איך הופכים את תוצרתו הביולוגית של האדם לקומפוסט משובח), תנורים סולריים שבהם אפשר להכין דברים טעימים, פינות יצירה רבות ושונות ומגרשי משחקים מלאי דמיון שכולם על בסיס מיחזור.

בקיבוץ יש גם מחלקה של "וואטסו" – טיפולים במים שלצערי לא התאפשר לי להתנסות, אולי בפעם הבאה.

בבית התה החמוד של המקום ניתן להתרווח על ספות וכסאות (כולם ממוחזרים או נבנו על ידי בני המקום) ולטעום ממיטב המטעמים המקומיים כמו גלידה תוצרת בית, לחמים מיוחדים וארוחות (מי שמתארח במקום אוכל שם את ארוחת הבוקר), ובחנות הצמודה אפשר לרכוש יצירות אומנות של אמני הסביבה וכן דברים ייחודיים כמו כדורי זרעים לשתילה וסבונים אורגניים.

עוד פרטים ומידע ב- http://www.kibbutzlotan.com/tourism/hebrew/index.htm

אז בהחלט, במקום להכנס למכונית ולנסוע "דוך" לאילת, ולהפסיד כל כך הרבה בדרך, שווה לעצור, לשהות לילה או יותר, להכיר וללמוד את צורות החיים המעניינות ואת הפילוסופיות השונות שיש לקיבוצי הערבה להציע.

ותודות ללאה, אודי וחיים מ"אליפז", לענת מ"נאות סמדר" ולדפנה מ"לוטן" על האירוח הלבבי.