מאפה בוקר הוא אושר קטן שעוזר לנו להתחיל את היום. הבעיה שכל ההנאה במאפה כזה היא שהוא הכי טרי שאפשר, כי מאפה בוקר לא טרי מהווה אכזבה לא קטנה.
אבל… בשביל מאפה כזה מישהו צריך לקום מוקדם ולרוץ לקנות במאפייה הקרובה ,או לקום עוד יותר מוקדם ולאפות מהתחלה. לא תמיד פתרון מעשי.
זה לא שבילדותי הרחוקה, אי שם בשנות השמונים, לא היו פירות יבשים. היו. רק שהיו להם שלושה מאפיינים- צבע זרחני, טעם של גופרית ותועפות של סוכר.
אז חווית האכילה היתה יותר כי זה מנהג, כמו ראש דג בראש השנה או מצה בפסח, סוג של מאכל שטועמים בגלל החג אבל לא ממש נהנים ממנו.
היום המצב שונה לחלוטין, ויש מודעות גדולה לטבעיות ולבריאות שבפירות היבשים.
שנות השמונים. בכל בית קפה המכבד את עצמו מציעים מנות פטריות, כשאחד הכוכבים הוא ללא ספק ה"בלינצ'ס פטריות". המתכון? לוקחים עלי בלינצ'ס, שופכים עליהן פטריות מקופסאות שימורים, מעליהן שכבה עבה של גבינה צהובה והופ- לתנור.
מי בכלל הכיר פטריות טבעיות? שמענו עליהן רק בסיפורי האגדות על היערות האפלוליים שבהם נערות יפות מראה צועדות ובידן סלסילה והן קוטפות פטריות (ונזהרות על הגמדים שגרים מתחתן..).
אני מאד אוהבת עשבי תיבול. במקום שבו אישה שמחה לקבל זר פרחים, אני מאד שמחה לקבל זר כוסברה. אממ-מה? בגלל שאנחנו מעט אנשים בבית, כל פעם שאני קונה צרור עלים, אנחנו משתמשים בערך בשליש, מנסים לשמור על השאר בעזרת כל מני עצות סבתא כמו נייר סופג, איחסון בקופסאות מקופסאות שונות, קיצוץ, מה לא, והתוצאה- כפולה- גם העלים נובלים ומוציאים ריחות דביקים ולא נעימים, וגם כשצריך- אין, למרות שהיינו בטוחים שיש בבית .
בעוד המטבח היפני והסיני כבר מבוססים היטב בישראל, המטבח הוויאטנמי נדיר יותר, וסודותיו מסתוריים יותר. עכשיו כבר אפשר לפתור את המסתורין בעזרת "ק-פה האנוי" בלב תל אביב, שמביא את האנוי והמטבח הוויאטנמי, בהשפעות של מטבח צרפתי, היישר לצלחת שלנו.
כבר מרחוק ניתן להבחין במסעדה על שלל אורותיה האדומים –צהובים, מנצנצת בקצה רחוב מלכי ישראל, ממש מול בנין עיריית תל אביב. כשנכנסים לא יודעים לאן להסתכל קודם- הצבעוניות עזה, העיצור המרהיב הוא של סגולן גטי שעבדה תקופה ארוכה עם מעצב העל פיליפ סטארק, והדבר ניכר בכל פינה – קישוטי הקירות, גופי התאורה, הציורים, האביזרים ,אפילו השירותים (שגם אם לא צריכים להשתמש בהם, שווה לבקר רק בשביל ההתרשמות מהעיצוב המרהיב).
העיר ירושלים כבר מזמן ביססה את מעמדה כבירת קולינריה מפוארת. ניתן למצוא בה מסעדות בכל הרמות ובכל הטעמים, שחלקן כבר הפכו למוסדות וותיקים שלקוחות חוזרים אליהם עם הדור השני והשלישי.
כזו היא "דולפין ים"– מסעדת דגים, פירות ים ובשרים, שקיימת כבר קרוב לחמישים שנה, ואהובה מאד על הלקוחות הקבועים וגם על תיירים ומבקרים בעיר שמחפשים אוכל איכותי, טרי מאד, מגוון ועשיר.
כמיטב המסורת השנתית, בכל שנה, ממש רגע לפני ראש השנה, התכנסנו בסניף "יינות ביתן" ברחובות, לסדנת בישול לכבוד ראש השנה עם השף המצליח (והחתיך )צ'ארלי פדידה- טוב, האמת שהוא בישל ואנחנו אכלנו, אבל היי, בואו לא נכנס לקטנות.
עם מיטב המצרכים של "יינות ביתן" – כולל דגים טריים, בשרים משובחים וכל יתר המצרכים, שף פדידה אירגן תוך זמן קצר משתה חגיגי לתפארת.
אני לא בן אדם של הפתעות, אני אוהבת להיות מתוכננת, ולדעת הכל מראש. ואם כבר יש הפתעות, רצוי שיהיו הפתעות נעימות, כמו נניח זכיה בלוטו למרות שלא מילאתי טופס? אבל בדרך כלל הפתעות הן לא נעימות, כמו למשל כשרציתי להכין סלט עסיסי וטרי ומצאתי במקרר את העלים במצב של ריקבון מתקדם… ואין דבר דוחה יותר מזה, תאמינו לי.
אנחנו משפחה קטנה, וגם כשקונים צרור קטן נניח של פטרוזיליה, אי אפשר להשתמש בכולו, או אפילו בחלק גדול ממנו, ואז זה נשאר במקרר, נרקב ונזרק כמעט בשלמותו. בזבוז של כסף ושל מצרך טוב מצד אחד, ואי אפשרות שימוש כשרוצים מצד אחר.
אז ניסינו כל מני פטנטים שמתקבלים באינטרנט כמו עטיפה בנייר סופג, או הקפאה, אבל זה אף פעם לא מושלם.
לא משנה כמה מנות עיקריות תשימו על השולחן, בסופו של דבר תמיד צריך תוספות, בעיקר מהזן הסלטי- עירוב של טעמים שמתערבב ביד אוהבת, והופך ליצירת "פיוז'ן" שמכילה הרבה יותר מסכום חלקיה.
כן, ראשית הסבר על הכותרת – גדלתי בבית ברזילאי, שהשפה השולטת בו היתה הפורטוגזית. אחד המאכלים שהכי אהבתי כילדה קטנה היה כשאמא שלי היתה שמה פרוסות גבינה צהובה על מחבת עם אש קטנה, עד שהגבינה נעשתה חוטים ומכאן השם "פושה פושה" – בפורטוגזית "למשוך למשוך". כמובן שבבית דל אמצעים הוכרחתי לאכול את הגבינה ביחד עם המון לחם כדי להתמלא אבל זה עדיין היה כיף למשוך לפה את כל חוטי הגבינה.
כששמעתי שמחכות לי בבית היום אריזות של "גוש חלב" ו"גילבוע" של תנובה, התחלתי ישר לחשוב מה אפשר להכין – בדיוק אתמול הכנתי מרק תפוחי אדמה חלבי והייתי מתה לקצת גבינה צהובה בקרעים למעלה, ככה נמסה מהחום, או אולי לזניה? פיצה? פשטידה?
אבל אז הגעתי הביתה, גוועת מרעב, ועשיתי את הדבר הכי מהיר שאפשר- טוסט בגרסת "פועלי הבנין" , כלומר בתוספת בצל חי בחתיכות גדולות, ככה שהחריפות תישאר, ועגבניה. למטה מרחתי "מחמאה" , השקעתי בשלוש חתיכות גבינה (כי איזה כיף שכבר לא צריך לחסוך כל כך כמו בילדותי!), שתיים מלמטה ואחת מלמעלה שתכסה את העסק, ואז לטוסטר.
אני נוהגת לשים טוסטים בתוך נייר אפיה, מה שאולי מוריד להם קצת מהצבע אבל משאיר את הטוסטר נקי.
כשהיה מוכן, ונעשתה "שלולית" של גבינה מסביב ללחם, הוצאתי, ומשכתי. משכתי ומשכתי, ובתמונה אפשר לראות עד איפה זה הולך.
והצ'ופר- באריזה החדשה "תנובה" חידשו ובמקום אריזת וואקום שצריך להלחם איתה ושלא נסגרת טוב, מה שיוצר פרוסות וקצוות קשים ויבשים , עכשיו זו אריזה קשיחה ונוחה למקרר ובעיקר נוחה לסגירה חוזרת כך שתמיד מקבלים פרוסות רכות וטעימות שנמסות בקלות.
שאר הגבינה תנוצל בימים הקרובים למרק, פשטידה וכו', התנאי – שתמיד יהיה מה למשוך…..
כשר חלבי.
