בערוץ האוכל משודרת הרבה פעמים תוכניתו של השף הגאון הסטון בלומנטל. מדובר בשף שאהבתו היא להמציא מנות מיוחדות, אתגרים בלתי אפשריים וחוויות אכילה שונות ומעניינות.

נזכרתי בו כשטעמתי את המנות של השף לירן בלו מ"אמיליה" ברחובות. המסעדה היא צמחונית חלבית (כולל דגים ופירות ים) ושוכנת ברחוב הארוך הרצל, אי שם במספר 213.

העיצוב הוא איטלקי, וזאת לכבוד "אמיליה" שהיא מחוז "אמיליה רומנה" בצפון איטליה, סמוך לעיר בולוניה, שמהווה מרכז גורמה . בליבו נמצא עמק הפו שמכונה גם "עמק האוכל".

עם שם כזה כבר היו לנו ציפיות גבוהות. כשלירן הזמין אותנו, השאיפה היתה גם לטעום את המסעדה וגם לנסות מנות מיוחדות. למה ההתנסות הזו חשובה? כי הקו המנחה את המסעדה הוא השינויים והגיוונים, כך שכל שבוע יש ארבע או חמש מנות חדשות ומיוחדות, והתפריט מודפס מחדש כל יום (!) בהתאם לסחורה הטריה שמגיעה . למעשה, הספקים כבר עושים "הפתעות" ללירן ופשוט מביאים לו את מה שהכי טרי, ולירן ממציא חידושים.

למעשה, אם נחזור לכותרת של הפוסט הזה, אם "אמיליה" היא ארץ פלאות, אז לירן הוא המטייל התמים שבא בכלל מתחומי המחשבים והכלכלה, גילה את המנהרה של הארנב הלבן, ואת אהבתו לבישול, ומאז הספיק להשתפשף במסעדות כמו "גושן", "בנדיקט" "טצה" ועוד. "אמיליה" קיימת מעל שנתיים ולאחרונה שינתה קו כשהוציאה את מוצרי הבשר בעיקר בגלל ש"משעמם לבשל בשר, בסופו של דבר כולם רוצים סטייק" ואיפה היצירתיות?

כוסות יין של "דלתון" נמזגו, ולשולחן הגיעו קעריות זעירות עם שני "משעשעי חיך". אלה מנות פינוק שהשף מוציא ככה על הדרך, אם כהפסקה בין מנות, או לאירועים חגיגיים שנחגגים במסעדה וכך הלאה, והם מנות זעירות שמורכבות מטעמים שונים שהופכים ביחד לטעם אחד מורכב ומיוחד. הראשון שקיבלנו היה מורכב מקציפת לבנה, קוויאר, תמצית הדרים, מלח שחור וצנונית. (אגב, בארוחה שלנו היה שימוש רב בקוויאר סלמון ובעלי תיבול שונים שגם תרמו לפרזנטציה של המנות). השני, שקיבלנו (והייתי מוכנה לקבל צלחת ממנו) היה כריכונים קטנים שהורכבו מקולורבי במילוי טונה יוזו, נענע, קרם גזר, קוויאר , ברוקולי, אספרגוס וצ'ילי. כל מה שנשאר הוא לקוות שביום שאתם בוחרים להגיע למסעדה, יהיו בדיוק אלה…

לחם הבית הוא מאסט במסעדות, וב"אמיליה" מדובר ב" לחם בלי מצפון" – פוקצ'ת טימין , שום ומלח גס, מוגשת עם שמן זית, חומס בלסמי ואיולי טוסקני" (16 שקלים).

לחם חם, רטבים טובים, פתיחה מבטיחה (ורצוי לשמור חלק מהלחם לניגוב הרטבים בהמשך!).

הערה- רוב המנות היו מנות מיוחדות, שמגיעות בהפתעה כל יום משהו אחר, ולכן אין לי מחירים. מה שכתוב בסוגריים הם מחירים של מנות קבועות. בגדול מחירי המנות הראשונות נעים בסביבות ה33-41 שקלים, והעיקרית היקרה ביותר היא משהו כמו 85 שקלים, כך שהמחירים סבירים מאד. קינוחים בסביבות ה32-38 שקלים.

"פורטובלו" היתה המנה הראשונה מבין מנות הפתיחה שהגיעה אלינו. מדובר בביצה עלומה ועלי תרד חלוט ברוטב כמהין, שהונחה על פטרית פורטבלו אפויה. היא מתפריט הקבועים ועולה 32 שקלים. בדרך כלל בארוחות בלוגרים, כדי שלא נתפוצץ, מוגשת מנה אחת לכמה בלוגרים ביחד, כדי שכל אחד יוכל לטעום. במקרה של מנת הפטריה והביצה הזו, אף אחד לא הסתפק בחלק, וכולם ביקשו מנה לעצמם. שילוב מחמיא מאד של הביצה והפטריה.

בכלל, קו מנחה ששמנו לב אליו היה העדינות של התיבול שהשאירה לחומרי הגלם מקום להתבטא.

"טרטר סלמון עטוף בצ'יפס אורז, קרם סלק, איולי תפוזים וקוויאר" היה המנה הבאה. זו מנה מהמיוחדות של אותו יום. ה"צ'יפס" היו למעשה יריעות דקיקות וקרנצ'יות, שנתנו קונטרה לחתיכות הדג הקטנות שהתחבאו למטה, מתחת לעלי תיבול וקוויאר סלמון. אני מצאתי את המנה מאד מרעננת.

"גספצ'ו כרוב סגול" – מרק קיצי קר לצד ירקות העונה ובצלים מוחמצים (29 שקלים). מדובר במנה להרכבה עצמית – כלומר מקבלים צלחת של ירקות העונה וצנצנת של מרק קר, ומערבבים לבד. ניסינו לנחש מהו ה"עיקצוץ" שמופיע לנו בסוף האכילה, כי לא היה מדובר במנה חריפה, והשף גילה לנו שמדובר בבצל המוחמץ שנותן את האפקט הזה. אני פחות התחברתי כי הצבע הוורוד של המרק הזכיר לי כל הזמן סוג של מעדן תות. החבר'ה סביבי אהבו (וניגבו את המרק שנשאר עם הפוקצ'ה).

"רביולי ארבע גבינות מוקפץ בשרדונה , ארטישוק וחמאה שרופה" – מנה שהזרימה לנו את האוויר של איטליה בגדול. עושר של גבינות, בצק איכותי, ובעיקר, כמו בהרבה מנות אחרות – הרבה הרבה חמאה. שחיתות במיטבה.

"קלמרי ממולא במוצרלה, אנשובי וצלפים, על ציזיקי ופפריקה מעושנת". תיאור המנה נשמע לי בהתחלה כבד – קלמרי שאינו מבושל בדיוק במידה נוטה להיות צמיגי, וביחד עם אנשובי שנוטה להיות דומיננטי, ותיבול מעושן, יכל לתת קומבינציה כבדה. אבל זה ממש לא היה כבד. מנה חמודה עם המון רוטב (מזל ששמרנו עוד מהפוקצ'ה!).

האחרונה מבין מנות הפתיחה היתה "סקלופ" של פטריות מלך היער על פולנטה רכה בציר ירקות. מנה באמת כייפית בזכות שילוב המרקמים – הלעיס יותר של הפטריה והרכות של הפולנטה. הייתי שמה טיפה פחות מלח בפולנטה ואז היא היתה יוצאת מושלמת. (והזכרתי כבר נוכחות של המון חמאה יאמית יאמית?)

לפני העיקריות קיבלנו עוד מרענן חיך – כפית של ג'לי אננס עם צ'ילי ועוד כמה הפתעות נחמדות. נזהרתי מהצ'ילי והשאר היה גם הוא, כמו אחיו לפתיחת הארוחה, משהו שונה שסך צירוף חלקיו גדול מכל אחד לחוד.

בעיקריות קיבלנו רשימה של מנות אפשריות ונתבקשנו לבחור. עשיתי "דיל" עם הבחור שמולי, שנבחר ביחד שתי מנות ונטעם משתיהן גם יחד. בפועל גם טעמנו מהמון צלחות אחרות של אחרים… בכל אופן, מנה אחת מהשתיים נבחרה מיד – מדובר היה במנת ספיישל של "מולים טריים מוקפצים ברוטב מרינרה לימוני ופרמז'ן". השניה שנבחרה היתה "פילה דניס על אורז אסור, אספרגוס, פפרדלת הדרים וקרם סלק" (גם היא מנת ספיישל).

היתה עוד מנה שצדה לי את העין והתיאור שלה היה "ניוקי ושרימפס ברוטב יין לבן, אספרגוס, צ'ילי וארוגולה" אבל פחדתי שבגלל הצ'ילי זה יהיה חריף אז וויתרתי. בכל מקרה דגתי חתיכה אחת מצלחת של שכני, ולא הרגשתי כלל חריפות אלא מתקתקות של היין שעטף את השרימפס ובצירוף של הניוקי הרך הפך לביס של מרקמים שונים וכייפיים.

בכל מקרה, נחזור למנות העיקריות. המולים הגיעו ראשונים בערימה ענקית. הרוטב היה בטעמי עגבניה עם "עוד משהו" (כבר למדנו שאצל שף לירן תמיד הטעמים משתלבים למשהו חדש…). עזבנו את הנימוס, תפסנו את המולים בידיים וכמו פיסטוקים – פתחנו והוצאנו את כל הטוב מבפנים.

אחר כך הגיעה מנת הדניס, כמו שרואים בתמונה, בעיצוב יפיפה. שני נתחי דג גדולים שהונחו על "אורז אסור" . שאלנו מה זה "אורז אסור" והסתבר שזה אורז שגדל בעיר האסורה בסין, ושף לירן בדיוק קיבל ארגז ממנו, וזה מה שיצא לו. מעבר לדג שהיה עשוי היטב, האורז הזה כבש את כולנו עד שביקשנו תוספת רק ממנו. הוא היה רך, חמאתי (ברור!) ומתובל בעדינות. הזכיר לי סוג של ריזוטו.

שאלתי את שף לירן מה בעצם הקו שלו, והוא סיפר שהוא משקיע שעות ארוכות בלחפש את הרעיונות הטובים ביותר לחומרי הגלם שלו, והשאיפה שלו היא ליצור שכבות שישתלבו ביחד ויתנו אפקט גם כל אחד לחוד וגם בקומבינציה ביחד.

זמן הקינוחים הגיע. גם כאן היו הפתעות.

הקינוח הראשון – קלאסיקה- "סופלה שוקולד"  עם קצפת אגוזי לוז (36 שקלים). בסופלה אין חוכמות – מבחן הכף הננעצת מבדיל ישר בין סופלה איכותי לבין עוגת שוקולד חמה. במקרה המדובר, הסופלה הוכנס לתנור בדיוק בזמן וכמו שאפשר לראות בתמונה – תפוח, אוורירי, עם תוכן לבה שוקולדית חמה. אהבתי את קציפת הלוז שמחליפה את הגלידה המסורתית מכיוון שהיא היתה אוורירית וקלילה.

הקינוח השני החזיר אותי לשף הסטון בלומנטל והרעיונות המיוחדים שלו. מדובר היה בקרם שמנת בסגנון "מלבי" שהושכב בצנצנת, מעליו היו ערימות של תוספות שבדרך כלל מקובלות עם מלבי כמו קוקוס קלוי וכדורי דגני שוקולד, ואז בא הטוויסט – ווניל מעושן שנוסף לצנצנת שנסגרה וכלאה בתוכה את העשן. כשפתחנו הוא יצא ממנה והשאיר שובל דומיננטי. הענין הוא שבשבילי קינוח הוא תמיד מסורת, ואישית אני פחות בנויה לשינויים כל כך קיצוניים במה שאני מכירה כ"קינוח". זו הסיבה למשל שאני לא אוהבת את כל מסורת הבזיליקום שנוטים להכניס לקינוחי שוקולד שונים בתקופה האחרונה. אז את הטעם המעושן אני מעדיפה להשאיר למנות מלוחות, ולכן חזרתי אל הסופלה וקציפת הלוז שחוסלו עד תום.

ב"אמיליה" גם מתקיימות הופעות, ושווה להתעדכן בכל הפרטים באתר- http://emelia.co.il/  (ועדיין תהיו מופתעים כשתגיעו ותראו את התפריט היומי, ואתם יכולים לבחור אם להיות שמרניים יותר וללכת על מנות "בטוחות ומוכרות" או לאתגר את עצמכם ולהתנסות בספיישלים מעניינים.

כשאנו מדמיינים כרם ענבים, אנו בדרך כלל רואים מול העיניים משהו כמו טוסקנה ,מזג אוויר קליל, שטוף שמש, הכל רך ועדין ,גשמים יורדים, עלים מבריקים…. מה שאנחנו בדרך כלל לא מדמיינים הוא מדבר.

יין מהמדבר? אפשר בכלל?

אז "יקב רמת נגב" (לשעבר "קדש ברנע" ) מוכיחים שכן, ובגדול.

הכל התחיל מנירה ואלון צדוק, שהתגוררו בסיני עד פינויה ב1979 ואז עברו למושב קדש ברנע שהיה יישוב עובדים חקלאי. בעמל רב הם הקימו תשתיות והחלו את אומנות החקלאות המדברית. העניין ביין החל אצל אלון צדוק כבר בילדותו, כשאביו היה מייצר יין וערק, וחוזק כשזוגתו החליטה לתת לו כמתנה קורס יין, ומאז – יין רב זרם וקמו הכרמים והיקב, וממספר קטן של בקבוקים שנמכרו ואזלו כמעט מיידית, היקב היום מייצר כשבעים אלף בקבוקים מדי שנה, כשהשאיפה היא לאפשר לציבור הרחב, במחירים סבירים, יין בוטיק איכותי. יינן היקב הוא יוגב צדוק, בנם של נירה ואלון, שהתמחה יחד עם רעייתו במשך שלוש שנים בפירנצה, בתחום מדעי היין והגפן, ואחרי שעבדו והתמחו ביקבים מובילים. היום יוגב מייצר יינות אדומים ורעייתו עדן מתמחה ביינות לבנים. לביתם קראו בשם "גפן".

(בתמונה למעלה- היינן יוגב צדוק)

הייחוד של גידול גפנים במדבר הוא האקלים שמאפשר הבשלה מהירה יותר של הגפן ושמירה טובה יותר על החומצה הטבעית שבעינב. השמש הלוהטת של המדבר עוזרת לפרי לצבור סוכר ולרכך את הטאנינים, כך שהיין רך, עגול ומוכן לשתיה מוקדמים. יתרון נוסף הוא ההבדלים הגדולים בטמפרטורה בין היום והלילה והקור המדברי שמעניקים עוצמה נוספת לענבים. בגלל שגם אין הרבה גשם באזור, וההשקיה היא על ידי האדם, אפשר לשלוט בכמויות ולקראת הבציר מורידים את כמות המים כדי לקבל פרי מרוכז יותר בארומה וסוכרים.

הבציר ביקב הוא ידני סלקטיבי, שבמסגרתו קוטפים אשכול שלם וכך שומרים ומפקחים על תהליכי החימצון. הטכנולוגיות הן חדישות – השקייה מלאכותית, העשרת הקרקע בחומרים מזינים וגיזום באמצעים מתקדמים, אבל השיטה עצמה היא הקלאסית – בציר מוקדם כדי לשמור על רמות סוכר ואלכוהול מתונות, ושימור החומצה הטבעית בעינב, מה שיוצר יין אלגנטי ועדין יותר.

התכנסנו ב"טייסטינג רום" בשרונה, תל אביב, כדי לטעום כמה מהבקבוקים שנמכרים כרגע, וגם הצצה ליינות חדשים שעוד לא בוקבקו, ושווה לחכות להם.

בהצצה היו שניים –

רוזה 2014, ושרדונה 2014. מבין השניים , ההעדפה הברורה שלי היתה לשרדונה, שהיה לו טעם אשכוליתי ברור (שמתעדן עם הזמן). אני חסרת סבלנות ליין הזה כשהוא ייצא.

הראשון ביינות המבוקבקים שטעמנו היה "נווה מדבר בלנד אדום" – קברנה סוביניון, מרלו ופטיט ורדו (89 שקלים). כל היינות שטעמנו מהבקבוקים היו מ2011. התסיסה היא בטמפרטורה קרה ואחר כך 14 חודשים בחביות עץ אלון צרפתי ואמריקאי. התוצאה- צבע כהה ונוכחות בולטת, שיכולה ללוות מאכלים כבדים כמו בשר עתיר שומן.

השני היה הנציג הראשון של סידרת "רמון" – קברנה פרנק (100%) – שכמו שאר חבריו לסידרה, מופק מחלקות קטנות ומובחרות, ועובר יישון של 18 חודשים בחביות עץ אלון צרפתי. הוא עדין יותר ומתאים לבשרים רזים יותר ולגבינות. אנחנו טעמנו אותו עם גבינות יחסית שמנות מאד, והוא החמיא להן מאד. (מחיר כל בקבוק בסדרת "רמון" הוא 129 שקלים).

השלישי היה פטי ורדו   – מאה אחוזים, גם הוא מתאים במיוחד לבשר כבש או טלה בשל טעמו העז והסיומת הארוכה שלו.

האחרון שטעמנו מהסידרה היה קברנה סוביניון – דרגת ה"כבדות" שלו היתה בעיני בינונית, לא חזק מדי ולא חלש מדי, מה שהולך עם מנות כמו פירות ים או פסטות (וכמובן גם סוגים שונים של גבינות).

בסוף קיבלנו טעימה קלה של יין הקינוח של "רמת נגב"  – שמקבל חיזוק אלכוהולי ומגיע ל17%, ויכול לשמש כמלווה מצויין לקערית פירות למשל, לסיום ארוחה כבדה, של חג, של שבת או בכלל.

היינות כשרים למהדרין ונמכרים בנקודות מכירה רבות, חנויות יין, מסעדות ועוד (את הרשימה ניתן למצוא באתר של "רמת נגב".).

ומה עוד אנחנו לא יודעים על היקב?

היקב הוא אקולוגי – ההשקיה היא במים מותפלים בלבד תוך השגחה על האיכות הנדרשת לגפנים.

בגלל תנאי המקום, אין צורך בהדברות וריסוסים למיניהם, וכך גם הסביבה מרוויחה וגם הצרכנים.

הגזם והגפת חוזרים בחזרה לקרקע, כך שכל ההעשרה היא טבעית.

ומה בין "קדש ברנע" ל"רמת נגב"? היקב (והיין) שהתחילו בשם "קדש ברנע" עברו שינוי ועכשיו השם הוא "רמת נגב" כדי להדגיש את אזור הגידול של היינות – בכל אזור רמת נגב וככבוד לכך שהיקב הזה היה הראשון באזור.

פרטים נוספים על היינות, נקודות מכירה וכו', אפשר למצוא ב- http://www.rnwinery.co.il/

(בתמונה למעלה – עם רוני ססלוב – הבעלים והיינית של "טייסטינג רום").

את אורנה מיקב צ'ילאג הכרתי לפני כמה שנים, כשהגענו לסקר את היקב המיוחד של אישה מיוחדת שמככבת בעולם בעל דימוי גברי – הייננות . את הסקירה הקודמת ניתן לקרוא כאן – http://cafe.mouse.co.il/post/2251400/

מאז עברו שנים, והיקב עולה ומשגשג. עשרים אלף בקבוקים בשנה, כל אחד נעשה בהקפדה ובאהבה, על ידי אורנה, שלמדה באיטליה , מייצרת את היין בציוד החדיש ביותר, ומיישנת אותו בחביות עץ אלון צרפתיות. כמו שסיפרתי בעבר אורנה צ'ילאג זכתה בתואר האבירות האיטלקי CASTELLANA   שניתן למספר נשים מצומצם ברחבי העולם על תרומתן לענף היין וקידום האנושות, וכן חברה בארגון LE DONNE DEL VINO המקדם נשים מתחום היין.

עכשיו הגעתי לטעום מה התחדש לכבוד השנה שבאה עלינו לטובה. אז ככה – הכוכבים של החגים הנוכחיים הם היינות הלבנים, משתי סיבות עיקריות – קודם כל כי הם הולכים מצוין עם כל סוגי האוכל המוגש בחגים – מדגים ועד בשרים. שנית, כי מזג האוויר עדיין חם מאד, והעדיפות היא ליין לבן שהוא קליל יותר.

הסדרות של היקב הן PRIMO   – סדרת הדגל המשובחת של היקב, שמופקת רק בשנים שבהם יש איכות ענבים שתיתן את היין המשובח ביותר, סידרת SOLO שמתאימים כמתנה שאנו נותנים והיינו מאד נהנים לקבל אותו לעצמנו, וסידרת VIVO שמשלימה כל ארוחה, מתאימה למאכלי בשר או חלב, דגים ומאכלי עוף.

המומלצים לסוף הקיץ ולחגים עכשיו הם המוסקט 2013– שהוא בעל מתיקות עדינה, וכמעט אזל לגמרי מהמלאי (75 שקלים לבקבוק בהזמנת שישיה), השנין בלאן 2013-  שהוא יין לבן, מדברי ואותנטי עם טעמי אשכולית אדומה, לימון ליים, תפוחים ירוקים ואגסים, מה שאומר מצוין עם אוכל כבד יותר וחגיגי (60 שקלים לבקבוק ברכישת שישיה), ויניה 2013 – יין מאוזן עם מתיקות מתובלת וסיומת ארוכה, ומזכיר גם דבש (גם הוא ב60 שקלים ברכישת שישיה) והגוורצטרמינר 2013 – יין מתובלן בטעמים של פירות טרופיים, משאיר תחושה כמו של חמאה על הלשון (וגם הוא בשישים שקלים ברכישת שישיה – כמו שאפשר לראות – מחירים מאד סבירים ונוחים ליינות משובחים).

בביקורי ראיתי גם איך אורנה עושה שלבים שונים בייצור היין, בעבודת יד אוהבת, ולא חוששת לעלות על סולמות גבוהים, ולעשות עבודה פיזית קשה, עד ליצירת היין המושלם.

(בתמונה למטה- אורנה בעבודה).

ומה שהכי נחמד- כבר לא צריך לנסוע לקצות הארץ כדי לטעום ולקנות יין איכותי (ואורנה גם נותנת המון טיפים ועזרה בבחירת היין המושלם לכל אחד) – היקב נמצא במרכז, באזור נוח לחנייה ביהוד, כך שאפשר להגיע, לחנות בנוחות, לטעום ולקחת הביתה המון יין שיעשה שמח בחגים.

(בתמונה למעלה- חלק מהיינות המומלצים במיוחד לחג!)

עוד פרטים על היקב, היין, תיאום ביקור וכו' ב- http://www.chillagwinery.com/

לא מזמן היינו במסעדת "החצר" של השף מוטי אוחנה, בוגר ה"קורדון בלו" , ועכשיו הוזמנו לטעום את האחות הקטנה שנולדה- "מדיטה".

מדיטה, אף היא ירושלמית גאה, יושבת ברחוב דרך חברון 101, כשרה כמו אחותה הגדולה, והקונספט שלה הוא "ביסטרו מודרני שהשתדך למטבח ים תיכוני קלאסי". הטאץ' המודרני מתבטא בעידכון מנות שכולנו מכירים (כמו נניח קציצות דג חריימה) למנות חדשות, שנותנות כיוונים ופרשנויות שונות ממה שאנו מכירים מהבית, ועם זאת שומרים על הקשר עם המקור.

כשנכנסנו, דבר ראשון ראינו את העיצוב המיוחד, שכולל אפילו טחב מיוחד שהובא מחו"ל לגידול על הקירות, במצע טבעי ומרענן. על העיצוב אחראי המעצב גלעד זעפרני, בעל שם בתחום העיצוב למסעדות, והוא גם פתח את המטבח לרווחה כך שאפשר לראות את המנות בהכנתן, כולל בטאבון הכי גדול ביקום כנראה, שממנו יוצאות חלק מהמנות.

אחרי שגומרים לאכול שם ארוחת ערב, המקום משנה את פניו והופך להיות בר תוסס לצעירים ולצעירים ברוחם, עם מבחר אלכוהולי רחב (ונדיב- אחרי שני קוקטיילים כבר לא זכרתי כל כך איך עומדים יציב…).

אז הגענו, אחת עשרה בנות ובן אחד שאשכרה הרגיש מלך…, והמלצרים החלו להעמיס לנו את השולחן.

קודם, אלכוהול ישמח לבב אנוש, וטעמנו שני קוקטילים (מחיר ממוצע לקוקטייל – כ45 שקלים).

הקוקטייל הראשון היה על בסיס קאווה, השני היה על "קמפשיון" – על בסיס פירות כמו פסיפלורה, וכמובן וודקה. מבין שניהם העדפתי יותר את השני כי הוא קירר אותי יותר.

כמו בכל מקום שמכבד את עצמו, הגיעה קודם כל פוקצ'ת הבית עם מטבלים  – אוצר של טעמים, מהמוכר כמו שמן זית וטפנד זיתים, דרך קרם לימון כבוש, ופסטו ועד הכוכב- קרם החצילים הידוע שאהבנו כבר ב"חצר", שטומן בחובו את סוד הסילאן…. הפוקצ'ה עצמה מעוטרת ברוזמרין ריחני, ותשמש בהמשך גם לניגוב הרוטב של מנות אחרות. (18 שקלים בתפריט). על המגש קיבלנו אחר כך גם צלוחית חמוצים מגוונים וגם חומוס כולל הגרגירים.

עוד לחם שהגיע אלינו היה לחם מחמצת, ככה בשביל הגיוון. (מעניין אם אפשר לקנות הביתה ולמרוח בבית חמאה עבה על זה…)

"ספייסי טונה" הגיע אלינו . בהתחלה חששתי מהמילה "ספייסי" אבל דווקא מנה זו, שמראש הוגדרה כחרפרפה , לא היתה לי כזו, (ואני אחת שלא אוכלת חריף). מרקם כייפי על הלשון של כל חלקי המנה. (44 שקלים ). המנה כללה וינגרט וואסבי, סלט מלפפונים, גלדי בצל מוחמצים וקוויאר סודה.

עוד ממנות הדגים בתפריט המנות הראשונות – הפיבוריטית שלי – קרפצ'ו דניס – עם ארטישוק, שימג'י מוחמץ, עגבניה והשיחוק- אגוזי מקדמיה . (48 שקלים בתפריט). מותק של מנה, דג עדין, אגוזים שנותנים גם קראנץ' וגם זווית חדשה, ורעננות כללית.

נציג הסלטים בשולחן שלנו היה "סלט עלים " – שקדים קלויים, פילה לימון, בצל סגול ועוד כמה גודיז, (28 שקלים בתפריט – שווה ביותר). אהבתי למצוא שם גם הפתעות של גרגירי רימון באמצע שהעניקו אקסטרה מתיקות עוקצנית.

"קציצות דגים בחריימה" – מנה נחמדה, עם המון רפרנסים לבייתיות. קצת חריף. אני פחות אוהבת "אוכל עדתי פרופר"  – העדפתי מנות אחרות. (48 שקלים).

מנה שונה בתכלית מבחינת המודרניות הגיעה מיד לאחר מכן  – פילה דניס על קראסט טחינה, אגוזי מקדמיה (בהופעה שניה הערב ומוצלחת לא פחות) על מצע קינואה, חמוציות ואגוזים. (78 שקלים בתפריט). מבין שתי המנות הללו – הדניס וכאמור הקציצות, הדניס ניצח אצלי בגדול, בעיקר שוב בגלל החידוש והעדינות שבטעמים, קינואה מאד החמיאה לדג (וגם תרומתם של גרגירי הרימון היתה לעניין).

הדג הבא שהגיע עם הקדשה מיוחדת ל"צופי הסרטים של "אבא גנוב" – לא ראיתי את הסרט אז לא הבנתי כל כך את הרפרנס..אבל אלה פשוט ברבוניות מטוגנות עם פלח לימון ורוטב בצד, שחשבתי לתומי שהוא גם בכיוון החמוץ, וטבלתי בו בנדיבות, רק כדי לגלות אחר כך , כשאיבדתי תחושה בשפתיים, שמדובר בפלפלי שיפקה טחונים. מזל שקוקטייל ממקודם היה עדיין אצלי. מבחינתי מנה שהולכת מצוין עם אלכוהול, בעיקר בשעות הערב כנשנוש. (המנה לא רשומה בתפריט, אין לי מחיר).

הדגים הלכו, הבשרים הגיעו.

אני מאד אוהבת חלקי פנים, והייתי מרוצה כשהגיעה לשולחן צלחת של "מחבת חלקי פנים" שכללה בין השאר לבבות, טחול, עמוד שדרה ועוד כל מני נתחים כייפיים כאלה, עם פלפל חריף, לימון כבוש, עגבניות שרי וציר בקר. (56 שקלים). אני תפסתי לי בעיקר את הלבבות, מתה על המרקם שלהם. מנה דומיננטית, הייתי מצרפת אותה לסלט שקיבלנו מקודם, לריענון הטעמים.

גם ה"טרטר בקר" (48 שקלים) שהגיע כברוסקטה שעליה בצל, קורנישון, רוקט, איולי וכמובן הבקר עצמו, מצטרף לי יותר לתפריט האלכוהולי לשעות המאוחרות יותר. פינגר פוד קלאסי.

נקניקיות מרגז הגיעו בצירוף תפוחי אדמה אפויים, בטטה ובצלצלי שאלוט – מפאת החריפות לא יכלתי לטעום מעבר לחתיכה ממש קטנה בשביל ההתרשמות. לחובבי הז'אנר, רצוי עם בירה קרה ליד. (48 שקלים).

עכשיו – אם הייתי עושה דירוג של מנות הבשר- ליד כל מנה שתוזכר מעכשיו, יהיה הדירוג שלי – שלושת הגדולים.

והמקום השלישי שמור ל " סיגר שקדי עגל" – שלא שהוא לא היה זוכה בעצמו, אבל היו פשוט שניים שהיו עוד יותר מצויינים ממנו. בכל מקרה, לפי ההסבר שקיבלנו מהשף, מדובר בשקדי עגל  שחברו לשמון כבש ולחלקים הכי טובים – ה"ליה", פלוס כמובן פלפל חריף (אבל הוא לא היה מורגש לשמחתי) וצוותו כולם ביחד לתוך סיגר כייפי, קרנצ'י, פריך מבחוץ ועם תוכן רך ובשרי מבפנים. עונג. המנה הוגשה עם סלט עגבניות וטחינה. (54 שקל).

"סלט סביח" – שוב קריצה למטבח העדתי הביתי – סלט סביח כולל הביצה והחציל לצד טחינה, לימון כבוש, עגבניה, אריסה חריפה ועמבה. האם זה יהיה חטא לנגב את הרוטב עם הפוקצ'ה האיטלקית? (32 שקלים).

"אקלר פטה כבד עוף ואווז" – מנה מיוחדת שקיבלה את המקום השני בדירוג שלי, ובעיקר עוררה אנחות עונג מכל סובבי השולחן – סוג של לחמניה עם מילוי ריבתי מתוק עשוי מעגבניות ופטה של כבד אווז וכבד עוף. אם הסיגר היה עונג, האקלר היה דאבל עונג (וכן , נגיע גם לטריפל). מנה ענוגה, ריבה וכבד הולכים מצוין, בעיקר במרקם עדין ורך אבל שעדיין מחזיק את עצמו. איך אומרים בפייסבוקית "נום נום נום". (48 שקלים).

"קדירת בקר על ניוקי תירס" – (76 שקלים). בתחילה חששתי כי הבקר בושל ביין אדום וכל המנה שידרה "חורף" – מה שאומר מנה כבדה וטעמים עזים. בפועל, המנה, שהוגשה עם ירקות שורש, היתה מאד עדינה ולא כבדה, בעיקר כי בשר הלחי שמר על טעמו ולא כוסה על ידי טעמים אחרים. השוס היה ניוקי התירס, שבושל לפי דברי השף בשיטה מולקולרית, ששמרה על טעם התירס רק בצורה של ניוקי. אם זו היתה מסעדה חלבית, הייתי מייעצת להם למלא קערה של הניוקי הזה, בצירוף חמאה מומסת מלמעלה, או גבינה, ולסגור ענין. המנה נדיבה מאד, יכולה להספיק לשניים, בעיקר אם הם אכלו גם כל מני דברים מקודם.

"אנטריקוט" היה השם והמהות של המנה הבאה, (94 שקלים)  – למעשה המנה היקרה ביותר בתפריט (כדי להמחיש את המחירים המאד סבירים של המסעדה) – למי שרוצה בשר נטו, עם קצת מלח גס בצד וחרדל.

ואם קראתם עד עכשיו ראיתם שציינתי את המקום השלישי ואת המקום השני, ומה עם המקום הראשון? הקרם דה לה קרם של הבשרים?, אז הנה הוא מגיע- טדאאאם!!!

מנה שאני מכירה כ"רוסיני" אבל כאן הוגדרה פשוט כ"פילה בקר עם כבד אווז". האווז היה מעודן והונח בנדיבות על נתח פילה עשוי כך שיהיה רך כמו חמאה ונימוח. לאכול ולבכות (בעיקר על זה שאין לנו כבר יותר מדי מקום אחרי כל שאר המנות) . היו כאלה בשולחן שהציעו להפוך את המנה הזו לקינוח, כדי לזכור את הטעם כמה שיותר.  המנה הגיעה על מצע של גרטאן תפוחי אדמה. (140 שקלים ושווה כל גרוש).

השולחן נוקה, והגיע תור הקינוחים.

המסעדה כאמור כשרה בשרית, ולכן הקינוחים כמובן פרווה. לפניהם הוצעה לנו שתיה חמה שכללה בעיקר תה או אספרסו , ואז קיבלנו שלוש מנות קינוחים –

"מוס שוקולד" – עם פניני שוקולד וקראנץ' נוגט ( 34 שקלים) – המנה השוקולדית ביותר, הבחירה של רוב יושבי השולחן.

"סורבה" שהוא למעשה בסבוסה- עוגת סולת עם סירופ נענע, קולי פטל, פירות העונה וכדורי סורבה בטעמים שונים  (32 שקלים), משהו למי שלא רוצה מנה ממש מתוקה אלא יותר מרעננת.

והבחירה שלי – "טארט טופי" – עם קרם טופי שנזל החוצה מתחת לשכבה מתוקה של גנאש שוקולד ובוטנים מלוחים. (34 שקלים).

למרות שאכלנו הרבה, (בלשון המעטה), לא הרגשנו נורא כבדים, בעיקר בגלל שהרבה מהמנות הן קלילות או גירסה קלילה של מנה כבדה.

מהצוות שמענו שיש גם דיל משתלם של ארוחת טעימות, במחיר 180 שקלים לאדם, מקבלים המון מנות נדיבות – שלוש מנות פתיחה של דגים, שלוש מנות פתיחה של בשר, תבשיל אחד כמו אסאדו או קדירה, מנות עיקריות ושפע קינוחים.

המקום יכול להכיל עד 180 סועדים.

עוד פרטים על "מדיטה" – http://www.rest.co.il/sites/Default.asp?txtRestID=16901

כשר.

ברחוב ברשבסקי 7 בראשון לציון, במרכז חנויות תוסס, עומדת החנות "משקאות משיח". החנות מכילה רק משקאות כשרים, כך שאולי שמפניה צרפתית אין שם, אבל יש מבחר ענק של אוצרות אלכוהוליים.

החנות, החוגגת עכשיו חמש שנים, עורכת המון פסטיבלים ואירועים (ומתחילה במסורת של פסטיבלים פעמיים בשנה- לפני חגי תשרי ולפני פסח), מעבר למכירות הרגילות. כך התקיימה סדנת אלכוהול לנשים, סדנת וויסקי, פסטיבל יין עם המון טעימות של יקבים בנוסף לגבינות, ממרחים ואביזרים לצלילי מוסיקה, פסטיבל בירה, ערבי טעימות של יצרנים שונים ועוד.

בחנות ניתן גם להשיג שוקולדים איכותיים, בירות (כולל המון בירות בוטיק ישראליות שזכו בלא מעט פרסים), כלים ועוד וכמובן מארזים לאירועים מיוחדים – מטו" באב (ערכות שכוללות משקאות מבעבעים, שמפניירה ושוקולדים מפנקים) ועד כמובן ראש השנה הבא עלינו לטובה, כי אין כמו מארז של יין משובח ומשהו מתוק ליד, בשביל החגיגיות.

הנה דוגמאות לכמה מארזים שכיף לתת וכיף לקבל –

יין איטלקי  Muscato Fiori – 3 בקבוקים ב 100 שקלים

יין לבן מיקב DEGLI AZZONI, איטליה  Maceratino– 2 בקבוקים ב 90 שקלים (המחיר לבקבוק 55 שקלים)

יין אדום, יקב DEGLI AZZONI, איטליה Sangiovese – 2 בקבוקים ב- 100 שקלים (המחיר לבקבוק 59 שקלים)

(קרדיט צילומי סלי שי – רועי שר).

כמו, כמידי שנה, חנות 'משקאות משיח', מציעה מארזי חג אטרקטיביים במיוחד. המארזים מכילים  יינות יוקרתיים מיקבים מקומיים וכשרים, שוקולדים ייחודים, מוצרי מעדניה יוקרתיים ועוד – את  המארזים מכינים במקום, לעיני הלקוח. ניתן להכין או להזמין מארזים בהרכב אישית.

מחירי המארזים:  החל מ 59 שקלים

בין המארזים:

מארז 120 הכולל: יין קברנה סובניון, 2 מארזי שוקולד יוקרתיים ופקק ואקום  – 120 שקלים

מארז 299הכולל: סינגל מאלט איכותי, 4 כוסות קריסטל, 2 מארזי שוקולד יוקרתיים ואיכותיים – 299 שקלים

דף הפיסבוק – https://www.facebook.com/mashiahmashkaot/timeline

לחיי השנה החדשה!!

אחת הסיבות שאני אוהבת להיות בלוגרית היא ההזדמנות לטעום ולהתנסות בכל מני דברים חדשים. הארוחה האידאלית מבחינתי היא לכן ארוחת טעימות או "טאפאס" שבה גודל המנות מאפשר התנסות בהמון מהן.

תפריט כזה הושק לאחרונה במסעדת "פסטוריה" – מסעדה חלבית איטלקית כשרה בלב הרצליה פיתוח, לכבוד שנתיים להיווסדה של המסעדה.

כל מה שצריך הוא להגיע לרחוב המשכית 27 הרצליה (שימו לב, המסעדה ממוקמת בצד הבנין, לא בחזית) ולבקש את תפריט הטאפאס, ומכאן החוויה מתחילה.

העיצוב הוא אלגנטי רומנטי – מפות לבנות, נרות מהבהבים על השולחן, כוסות מבריקות, על רקע מוסיקה איטלקית קלילה (כולל נניח את הגירסה של סאן רמו ל"אנג'י" של הרולינג סטונס). בגלל הכשרות (המסעדה היא האיטלקית היחידה באזור הכשרה) גם הקהל שומר המצוות יכול להנות, ובגלל שמדובר במסעדה חלבית ממילא, קינוחים לא נפגעים מכשרות כמו שקורה לעיתים במסעדות בשריות כשרות, כך שכולם יוצאים מרוצים.

אז הגענו לשם, בלוגרים רעבים וסקרנים ובחנו את התפריט המיוחד. מדובר בארוחת מנות מוקטנות – כשצריך לבחור 3 מנות פתיחה (שמגיעות יחד עם פוקצ'ה ומטבלים), חמש (!) מנות עיקריות ושלושה קינוחים (עם הפתעה – ועל כך בסוף), ודבר כזה, כולל גם שתי כוסות יין או שתיה קלה, יעלה לזוג 189 שקלים, מה שהגענו למסקנה בסוף, כששיחררנו עוד כפתור במכנסיים, הוא דיל משתלם ביותר.

אז מה טעמנו שם?

מהראשונות הגיעו לשולחן –

"מיני פוקצ'ה" עם מטבלים. כמו שתראו בתמונה, זה לא "מיני" וזה בהחלט הספיק למנה זוגית נחמדה, בעיקר בגלל המטבלים – אני לא יודעת בדיוק איזה אבל היתה שם חמאה מתובלת, שמן זית עם שום מתקתק, סוג של טחינה, טפנד זיתים , גבינה, והפיבוריט שלי – מטבל בצבע כתום, מתקתק, ההימור שלי הוא על סוג של בטטה. מחצית הפוקצ'ה הספיקה בדיוק כדי לתת את הטעם מצד אחד, ולא לסתום אותי לקראת שלל הפחמימות והחלבונים שיגיעו בהמשך מצד שני. יש לציין שהפוקצ'ה כמו כל הבצקים האחרים – הפסטות והמאפים – הכל נעשה מההתחלה במקום.

"סופלה אל טלפונו" – כדורי ריזוטו במילוי מוצרלה ברוטב רוזה, (אין לי מושג מה הקשר לטלפון אבל הם היו באמת כייפיים. בגודל של כדור פלאפל בערך, עם רוטב גבינתי – איזה כיף למצוא מקומות שלא מתקמצנים על הגבינה והיא מקיפה את התוכן בעדינות חוטית כזו..), "סיגר סלמון" – במילוי סלמון וגבינות לצד רוטב שזיפים – חמוד, פיצוחי כזה, קצת היה קשה לחוש באמת את הסלמון בגלל המבנה הצר של הסיגר, טעמנו את הדג גם בהמשך בהרכב אחר ועם אותו רוטב שזיפים, על זה יבוא איזכור נוסף. "אינבולטיני" – חציל, קישוא ופלפל במילוי גבינות על מצע מטבלים שונים. האמת, המנה הזו הפתיעה אותי. צוות המקום המליץ עליה בחום והאמת נטיתי לחשוב שזה בסך הכל ירקות ממולאים, אבל איכשהו הקומבינציה של הגבינות שנבחרו למלא את הירקות, הפכו אותן לממתק אמיתי. מבין הראשונות זו בהחלט היתה הפיבוריטית שלי. הירקות הוגשו לצד סלטון עלי בייבי שעזר לנקות את החייך בין ירק לירק ובכל להגביר את הטעמים.

בעיקריות כאמור מקבלים חמש בארוחת הטאפאס וכך גם אנו –

"קונקיליה קרם בטטה"  – קונכיות ברוטב שמנת וקרם בטטה (מנה שבתפריט הרגיל מגיעה עם פסטה טריאטלי  – רצועות עבות, ובתפריט הטאפאס בצורת קונכיות). לטעמי זו היתה המנה המצטיינת, בעיקר כי אני מתה על קרם בטטה. שילוב של מתקתקות הבטטה, הרוטב החלבי וכמובן הפסטה האיכותית, בשבילי מנה מנצחת.

אגב, הפסטות מוגשות בקעריות שיכולות להוות בפני עצמן מנה של בן אדם אחד, כך שביחד עם כל הראשונות, העיקריות האחרות וכמובן הקינוחים, השובע מובטח גם לאדם הרעב ביותר.

"סלמון רוסטיק" – פילה סלמון אפוי בתנור מלווה ברוטב שזיפים. בתפריט הרגיל המנה מגיעה עם מחית שורשים , שאנו קיבלנו לטעימה. למחית פחות התחברתי אולי בגלל שהיתה שם נדיבות מסויימת עם המלח. העדפתי את הדג בפני עצמו (בהתחלה חשבתי שאולי צריך לימון אבל אז חשתי את טעמי הדג והבנתי שלא צריך לימון או תוספות אחרות, הדג היה מצוין בפני עצמו).

"פיצה סיציליאנית"  – מנת ספיישל שכוללת רוטב עגבניות, מוצרלה ,פלפלים, פטריות ופרמז'ן. המנה תיכנס בעתיד גם לתפריט הרגיל. פיצה כמו שפיצה צריכה להיות .בצק דק ופריך, תוספות כייפיות, מנה שגם ילדים יתחברו אליה (ועל הדרך יקבלו גם תוספת ירקות בריאה…). אם לא היה את הקונקיליה עם בטטה,  הפיצה היתה זוכה במקום הראשון ברוב הקולות של השולחן.

"ריגטוני רוזה" – ריגטוני ברוטב נפוליטנה עם נגיעת שמנת (מה זה "נגיעה" – אני רוצה המון שמנת!!! J …). מנה נחמדה אבל לא יכולה להתחרות בזו עם קרם הבטטה.

"לזניית תרד וגבינות" – לזניית תרד וגבינות מוקרמת ברוטב עגבניות – מנה עשירה מאד, פרוסה גדולה וגבוהה, חם כמו שצריך (אם צריך סדר לאכילת המנות, אז קודם כל כמובן הפיצה, אחר כך הלזניה- כדי לשמור על הטמפרטורות של המנות). אני אוהבת לזניות.

ובקינוחים – כמו שהזכרתי – הפתעה.

בעקרון אמורים לבחור שלושה קינוחים מתוך הרשימה של תפריט הטאפאס. בפועל – מקבלים את שלושת הקינוחים – בכמות כפולה, כלומר בניגוד למנות האחרות, זו לא מנה לחלוקה בין שני בני הזוג אלא כל אחד מקבל צלוחית עם שלושת הקינוחים (אותם קינוחים לשני בני הזוג). יוצא שכמות הקינוחים פשוט גדולה, בעיקר לאחר ארוחה לא קטנה בעצמה. נדרש הרבה כוח רצון כדי להתגבר עליהן… (עבודה קשה אבל מישהו צריך לעשות אותה…)

אנחנו קיבלנו לטעימה חמישה מהקינוחים – שוב, כמנה אישית לכל אחד, כנראה בסוג של אתגר ב"בואו נראה כמה בלוגרית מסוגלת לאכול". (איזה מזל שיש לנו קיבה נפרדת לקינוחים…).

בכל מקרה- מה שטעמנו היה –

"פאדג' שוקולד" שבתפריט רשום כמוגש עם גלידת וניל וגנאש שוקולד. במנת הטעימות שלנו היתה פשוט פרוסת עוגת שוקולד חמה , יחסית המנה הפחות מוצלחת מבין הקינוחים .

"קסטה ש.ו.ש" – פרפה ווניל צרפתי כרוך בעוגיות שוקולד עשירות. על הצלחת הגיעו שתי פרוסות נדיבות (וזיכרו, זו מנה אישית של קינוחים, כל אחד מבני הזוג מקבל כזה..). מעבר לסימפטיה שיש לי לשם המנה (לא קרויה על שמי? הייתי בטוחה שכן עד שהבנתי שזה ראשי תיבות של שוקולד-וניל-שוקולד כנראה), העושר של העוגיות, העדינות של הווניל, והגודל הנדיב של הפרוסות – יכלנו להסתפק בקינוח הזה בלבד מבחינת הצורך במתוק.

"טירמיסו" – שכבות של קרם מסקרפונה ובשקוטים, טבולים באספרסו ואמרטו – מנה קלאסית, הייתי מעדיפה טיפה יותר דומיננטיות של טעמי הקפה.

"עוגת גבינה" – שבבי קרמבל עם גבינה מתוקה, וקונפיטורת פירות יער – הגשה יפיפיה בצנצנת, שגם היא היתה מספיקה מבחינת הכמות בפני עצמה.

ואת השוס השארתי לסוף – המנצח המפתיע שלי – "כדורוני פרפה" – חצי חלבה חצי פיסטוק בגנאש נוגט. זה בדיוק מה שזה נשמע, זה מגיע קפוא (אז עדיף להשאיר את זה לסוף כדי שיפשיר קצת) וזה היה לי פשוט טעים. מתוק במידה, "פיסטוקי" במידה, מנה שלא הייתי מזמינה ברגיל (כי הייתי הולכת על שוקולד כמו תמיד) ואני שמחה שהגיעה לצלחת שלי. כאמור, אם הייתי צריכה לבחור אחד מהקינוחים הייתי הולכת על הכדורונים האלה ומוותרת על השאר (אגב, באמת אני צריכה לשאול אם אפשר לקבל שני דברים אותו דבר במקום לבחור שלושה דברים שונים… נראה לי שכן..).

בתפריט הרגיל ישנו עוד קינוח אחד מיוחד שכולל שקדים עטויים בגלידת תאנים ופירות העונה, שאני בטוח אנסה בפעם הבאה שאני מגיעה ל"פסטוריה".

על כל האוכל אמון השף יוחאי קוסביצקי ("בנדיקט", "פרי מרקט" ובאמצע גם קפיצה לפריס) שירש את התפריט מהשף המייסד אורן אלקובי, ועכשיו עובד על רעיונות לתפריט החורף שיגיע, עם המון מנות עשירות שיחממו לנו את הלב והבטן.

למי שבוחר לצרף לארוחה יין, מקבל את יין הבית של יקב "טפנברג" – לבחירה אדום או לבן, ומעבר לכך ישנו מבחר גדול של יינות מהארץ ומחו"ל בטווח מחירים רחב. במקום יש גם מעדניה שאפשר לרכוש בה אוכל כדי להמשיך את החגיגה האיטלקית בבית.

המסעדה כאמור כשרה ולכן סגורה בשישי בערב ובשבת.

עוד פרטים אפשר למצוא ב – http://www.rest.co.il/sites/default.asp?txtRestID=13135

ובדף הפייסבוק- https://www.facebook.com/pastoriaplace

פסטיבלי יין הם תמיד חוויה מרהיבה , וכשזה בירושלים האווירה קסומה במיוחד.

ממש אתמול נפתח במוזיאון ישראל בירושלים פסטיבל היין ה11 במספר, שהציג את מיטב תעשיית היין הישראלית , ויש בה המון מה לטעום.

בפסטיבל מציגים יקבי בוטיק לצד יקבים גדולים, יינות מוכרים לצד הרבה השקות חדשות, וגם חוויות מעבר ליין, כמו גורמה, מוסיקה וחוויית במבוק ייחודית.

כשהגעתי לרחבת הפסטיבל הוא כבר שקק חיים, והדוכנים השונים כבר מזגו כוסות וטעימות לכל האורחים . (במחיר הכניסה מקבלים כוס שאפשר למלא שוב ושוב ללא הגבלה).

ביקרתי בדוכנים רבים, לא אוכל לציין את כולם (בעיקר כי באיזשהו שלב כל העולם כבר ריצד לי מול העיניים), אבל בעיקר התרשמתי מ –

"יקב מונטיפיורי" שנוסד לרגל חגיגות 150 שנה להקמת משכנות שאננים והציג שני יינות – מונטיפיורי אדום 2013 – בלנד של מלבק, סירה ופטיט סירה מהרי ירושלים שהיה פירותי ומרענן, ומונטיפיורי סירה 2011 שהיה כבד יותר ואלגנטי בטעמי פירות יער. מבין השניים אהבתי יותר את הראשון, בעיקר בגלל התאמתו למזג האוויר הקיצי הקליל.

הדוכן הבא שביקרתי היה שוקק במיוחד- של יצרני השוקולד "דה קרינה"  שמעבר לשוקולדים הציגו את הליקרים המתוקים בעבודת יד בטעמי שוקולד מריר, קפה אספרסו, דבש וריבת חלב. השניים הראשונים היו פופולאריים במיוחד, ובצדק.

הדוכן הבא היה חגיגי – לא בדיוק יין אבל משכר וכייפי לא פחות – APEROL SPRITZ– משקה שכלל "אפרול", יין לבן מבעבע , סודה ופלח תפוז, ויוצר משקה קליל מאד וקיצי (עם המון קרח). מתאים במיוחד לאווירה שמחה (רצוי במסיבת בריכה)…

אצל "רקנטי" טעמתי יינות שזכו במדליות זהב כמו ה"וינלי 2014" , והמומלץ שלי "שרדונה 2013" שהיה גם הוא מרענן מאד עם טעמים טרופיים.

המתחם הבא שביקרתי הוא מתחם שאני ממליצה עליו מאד באופן כללי – מתחם יינות הדרום, שאחרי עמידתם האיתנה ב"צוק איתן" מגיע להם יחס מיוחד (בלי קשר שהיינות גם משובחים ואיכותיים). כך למשל התנסיתי ביין מיוחד של יקב "קדמא" שממוקם במושב כפר אוריה ומיוצר בשיטה הקדומה של שימוש בכדי חרס, שיטה שהביאה הייננית לינה סלוצקין מגרוזיה. מבין היינות שהם הציגו אהבתי את הCOPIAE 2012 – בלנד של קברנה, מרלו ושירז, מאד עדין.

עוד ממתחם הדרום, אני ממליצה על "שומרה 2011" של "יקב תמיר" שכולל את כל הטוב שבבלנד בין קברנה סוביניון, קברנה פרנק, שיראז ופטיט ורדו.

לקחתי קצת פסק זמן מיינות ועברתי לשיכר הפסיפלורה  של "איש הפסיפלורה" – ממושב עין עירון, שהוא משקה קינוח עדין (ולמעשה חוסך קינוח, מספיקה כוסית ואנחנו מסודרים), שהוא 12% אלכוהול והפרי מורגש בכל לגימה. השיכר זכה במדליית זהב בתחרות הבינלאומית TERRAVINO.

ובחזרה ליין – עוד במומלצים –

סידרת ה"פנינים" של יקב תבור – יינות מתקתקים ומבעבעים קלות ששומרים על טעמי הפירות ומתאימים במיוחד להרמות כוסית ואירועים חגיגיים. אני התרשמתי במיוחד מה"תבור פנינים לבן 2013" שהוא בלנד של שרדונה, ויוניה וגוורצטרמינר, והוא עשיר מאד עם טעמי אפרסק ומלון וריח עלי וורדים. – אגב, מבחינה ויזואלית, ה"רוזה" הוא היפה מכולם, והוא בטעמי פירות אדומים.

יקב בוטיק נוסף , היה "יקב בוטיק אייל" שהרשים אותי עם ה"שרדונה אמרלד ריזלינג 2012" שבהחלט שווה תשומת לב מיוחדת.

כשכבר ממש לא יכלתי , עדיין לא וויתרתי על "יקב רמת הגולן" שמלבד יינות טובים, הציג גם שיתוף פעולה עם "המחלקה לעיצוב תעשייתי HIT"  ויחד יצרו רהיטים ואביזרים מחביות יין ישנות. גם יפה , גם שימושי, גם טוב לסביבה.

על הדרך לבמת ההופעות עוד עברתי אצל "יקב רמת הנגב" ואספתי לי כוס של "נווה מדבר 2011" – יין עשיר מאד ועמוק .

ומה על הבמה?

כדי שלא ישעמם לנו גם באזניים בזמן הטעימות השונות, על הבמה עולות כל ערב שתי להקות חיות במוסיקה אל תוך הלילה – להקת פולקלור מרוקאית, להקת קנטרי אמריקאית, קאברים, מוסיקה אפריקאית, בלוז ורוקנרול, והפיבוריטים שלי – שלמזלי הרב היו שם בדיוק כשאני הגעתי – להקת "בוסה טריו" שניגנה מוסיקה לטינית וברזילאית והסכימו לבצע כל מני בקשות מהקהל (ותודה על "הרכבת של 11"!!).

כדי להרגיע את הבטן מכל היינות והטעימות, היו גם דוכנים רבים של פיצה, סושי, גבינות של "יעקבס", גלידות , ועוד.

עוד בדוכנים המיוחדים – דוכן "מלח 424" שהציג את מבחר המלחים המיוחדים, ומארזי מתנה מקסימים לחגים ובכלל, (והחידושים לא פוסקים – הפעם טעמתי מלח עם נענע ועגבניות מיובשות, שהולך נפלא עם סלט, ולא פספסתי לחזור ולטעום את המלח עם הצ'ילי החריף והתפוז, שילוב טעמים שלא הייתי חושבת עליו ומתמזג במדויק).

דוכן מיוחד (וטעים) נוסף הוא דוכן השמנים של "קיבוץ מגל" עם המון סוגי שמנים בדרגות חריפות שונות (ולטעמי גם האקסטרה חריף – הקורטינה, הוא לא כזה חריף שלא יכלתי לאכול, הוא רק משאיר אפטר טייסט חזק יותר). הפיבוריט שלי עם זאת היה ונשאר הסורי, שמבחינת הדרגה נמצא איפשהו באמצע.

ולבסוף – האטרקציה הגדולה – במובן הדו משמעי – "ביג במבוק" – מיצב במבוק ענק  של האומנים דאג ומייק סטאן שכיכב כבר במוזיאונים הגדולים בעולם ועכשיו כאן  – אלפי מוטות במבוק, חבלים, מיתרי טיפוס וגובה של 16 מטרים, שאפשר לטפס עליו, לטייל עליו, לנוח עליו ולראות את העולם מלמעלה, מתוך המבנה המיוחד הזה. (רק חשוב לזכור שאי אפשר לעלות עם נעלי עקב או כפכפים, ושרצוי לעלות עליו  – לפני – ששותים מהיינות…). העלייה למתקן בתשלום סמלי של 10 שקלים.

כאמור, הפסטיבל כבר התחיל אתמול, הראשון לספטמבר, וימשיך עד הרביעי לספטמבר (יום חמישי הקרוב) כך שעוד אפשר לרוץ ולהספיק לכל החוויות. שעות הפעילות – משבע בערב עד אחת עשרה בלילה, מחיר הכניסה הוא 85 שקלים וכאמור היין הוא ללא הגבלה.

בימי שלישי ורביעי (ה2-3 לספטמבר- שזה היום ומחר) המבקרים יוכלו להנות גם מכניסה חינמית למוזיאון עד השעה תשע בערב.

אז בואו לירושלים, לשמח את הלבב, את החייך ואת הנשמה.

בלב הרי הגליל שוכנת ממלכה קסומה- היא ממלכת יקב רימון. הרימון, אחד משבעת המינים ידוע בסגולותיו וטעמו, אבל את הסוד המיוחד של יקב רימון לא כולם מכירים. הכל התחיל כשבשנת 2000, בעל יקב ממשפחת נחמיאס, ממושב כרם בן זימרה, שמגדל עצי נשירים, החליט לגדל רימונים וגילה שישנם זנים רבים ושונים. הוא עמל ופיתח זן חדש ומיוחד, וכשהגיעו הפירות הגיעה גם ההפתעה- הרימונים היו בגודל ענק (עד 1.5 ק"ג!) ושפעו סוכר, הרבה יותר מהמקובל, ובעצם רמת סוכר זהה למה שיש בענבי יין. שלוש שנים אחר כך, ב2003, כבר היו בקבוקי יין הרימונים הראשונים  שנחטפו, והיום יקב רימון  הוא מרכז עולמי לייצור יינות 100% רימונים ומייצר מאות אלפי בקבוקים בשנה. היינות פופולארים לא רק בארץ אלא גם ברחבי העולם – מדינות כמו ארצות הברית, אנגליה, קנדה, יפן, סין ועוד, וכדי להוסיף על העונג- לאחרונה היקב מייצר גם שוקולדים משובחים.

ישנם שני מרכזי מבקרים – אחד באזור התעשייה דלתון, על יד מושב כרם בן זימרה, והשני במשמר הירדן, בעליה לרמת הגולן, ובשניהם אפשר להשיג את היינות המיוחדים והמשובחים, וכמובן את השוקולדים.

במרכזים ישנה גם אפשרות לימי כיף וסדנאות.

היינות נמכרים גם בחנויות יין ואלכוהול וברשתות שיווק מובחרות.

אני מודה, הייתי סקרנית להתנסות ביין רימונים, לאחר שאני כל כך רגילה ליינות ענבים. היין שקיבלתי לטעימה היה אקסטרה מתוק מכיוון שהוא היה יין קינוח, הוא עשוי מרימונים שהגיעו לשיא בשלותם והתסיסה הופסקה מוקדם, הכל כדי שהתוצאה תהיה מתוקה מתוקה.

היין התיישן עשרה חודשים בחביות עץ אלון צרפתי , מה שנתן לו ניחוח וטעם רימוני מובהק.

האמת, אני , שלא מסוגלת לסיים ארוחה בלי משהו מתוק (ובמקרים שאין, התדרדרתי אפילו לאכילת אבקת שוקולית למטרה זו… ), מבחינתי כוסית של היין וסגרנו את הפינה המתוקה.

במקרה הזה לא הסתפקתי ביין כי קיבלתי גם שתי קופסאות של שוקולד משובח, למעשה אגוזי לוז ושקדים מצופים שוקולד איכותי. האמת, בהתחלה התכוונתי לשמור את זה לראש השנה, אבל אז מצאתי את עצמי חושבת על זה כל הזמן, עד שנשברתי והקופסאות נזללו במהירות רבה.

לכבוד החג בנו ב"יקב רימון " חבילות שי מיוחדות בהרכבים שונים שכוללים יינות ושוקולדים. ביקב מייצרים עוד מוצרים שמנצלים את כל היתרונות והטעמים של הרימון – חוץ מיינות – יבש, פורט (מצויין להגשה עם גבינות קשות!), יין הקינוח שכבר הזכרתי למעלה, שכמו היינות האחרים, זכה בפרסים רבים בתחרויות כמו TERAVINO, LAS VEGAS INTERNATIONAL WINE COMPETITIONה ועוד , יין רימונים מבעבע – אלגנטי במיוחד, יין בסגנון פורט פרימיום, יינות קיצים וקלילים יותר שיוצרו בטכנולוגיות ייחודיות – רוזה חצי מתוק, איזי פורט ורד חצי מתוק, ובמחלקה הלא אלכוהולית – מיץ רימונים מאה אחוז טבעי שעשיר בוויטמיניים, סידן ומינרלים וכמובן נוגדי חימצון חזקים שמסייעים גם למראה וגם לבריאות, ושמן זרעי רימון שתורם אף הוא למגוון רחב של בעיות – בין השאר עוזר לטיפול ברמות גבוהות של כולסטרול, מאזן רמות סוכר בדם (מצוין לסוכרתיים), מנקה עורקים, נלחם בדלקות שונות ותורם להרס תאים סרטניים. מעבר לכך הוא מצוין לשימוש קוסמטי על ידי מריחה כתחליף לסרום לפני השינה, כדי לחדש תאי עור מתים, למנוע חידוש קמטים, לנטרל רדיקלים חופשיים שכל כך רעים לעור הפנים, להבהיר כתמים, והרשימה עוד ארוכה.

אז לכבוד החג, וגם סתם כך לאורך השנה, שווה לבקר באתר של "יקב רימון" (כתובתו בהמשך) ולאמץ לעצמכם משהו שהוא גם חגיגי, גם טעים, גם בריא וגם מועיל, וגם כיף של מתנה – לתת ולקבל. (והכל כשר!!)

כתובת האתר – http://rimonwinery.com/hebrew/

נמל תל אביב תמיד היה מקום שוקק חיים, ותמיד ניתן למצוא בו משהו טעים לאכול. אבל כשמחפשים את השילוב המושלם – אווירה, אוכל טוב, אלכוהול ושירות – אפשר פשוט להגיע ישירות להאנגר 21, ל"פורטו" – מסעדה איטלקית אותנטית. המקום שנפתח ממש לא מזמן, חרט על דגלו (ועל תפריטו) ראשית כל את המילה "רומנטיקה".

לא חייבים לבוא בזוג כדי להנות מהרומנטיקה האיטלקית של המקום (ומי יותר מהאיטלקים יודע להיות רומנטי?), אפשר גם בחבורה, עם משפחה, או בכל הרכב. התפאורה נשארת אותה אחת – המקום מעוצב בצורת ספינה, ואפשר לבחור אם לשבת בפנים במזגן, או בחוץ, על הדק המקורה, שמומלץ במיוחד בשעות השקיעה.

לא סתם אמר כבר הנסיך הקטן ""אני מאד אוהב שקיעות. בוא, נלך עכשיו להתבונן בשקיעה."

"אבל עלינו להמתין…", אמרתי.

"להמתין למה?"

"להמתין עד למועד השקיעה."

תחילה נראיתָ מופתע, ואז צחקת על טעוּתך, ואמרת לי:

"תמיד נדמה לי שאני בבית!"  (אנטואן דה סנט אקזיפרי).

הוזמנתי והגעתי בדיוק לשעה המתאימה- שעת השקיעה, יחד עם חבריי הבלוגרים, לטעום מה בעצם יש למקום להציע.

קודם כל בכותרת – הכל, אבל הכל תוצרת המקום – הבצק של הפיצות, הפסטה הטריה שהופכת לרביולי, ניוקי, פטוצ'יני ושאר מטעמים, הסלטים כמובן וגם הקינוחים המיוחדים. על המטבח אחראי השף אילן חפץ (           "UNO" ). בשעות הלילה יש תפריט לילה מיוחד עם דילים שווים.

אחרי כל ההקדמה הזו – אז מה היה לנו שם?

ראשית, כמו בכל מקום שמכבד את עצמו – לחם הבית – במקרה הזה פוקצ'ה עם רוזמרין שמגיעה עם סלסת עגבניות ושמן זית ובלסמי (19 שקלים בתפריט). לחם טרי, עם שן שום פה ושם, יש לי חולשה לפחמימות האלה.  (מספיק בהחלט לשני מנשנשים שעוד רוצים לשמור איכשהו מקום בבטן לשאר המנות).

"קפרזה" – מוצרלה, מיקס עגבניות , זיתים, פלפל קלוי, ושמן זית בלסמי (36 שקלים). מנה מרעננת מאד, אחת הפיבורטיות שלי (אני מתה על מוצרלה!).

"רביוליני פורצ'יני"  – מסקרפונה, יין לבן, שמן כמהין ופרמז'ן (42 שקלים) – נשנוש חביב שמערב הרבה טעמים אהובים ובלי שתלטנות של שמן הכמהין, אלא מגע עדין בלבד.

"טורטליני קרם דלעת" – מנה מהמיוחדים (שווה לשאול) – לא מופיעה בתפריט אז אין לי מחיר, גם כן נשנוש חמוד, דלעת היא עוד דבר שמשתלב מצוין עם פסטה וגבינות.

מתוך תפריט הפיצה קיבלנו להתנסות שלושה סוגים –

"פיצה פונגי לבנה" – עם רוטב פורצ'יני, פטריות שמפיניון, פורטבלו, גבינת בושרון ורוקט (59 שקלים למנה שמספיקה לשניים), "פיצה מארינרה" – רוטב עגבניות, שום, מוצרלה, אנשובי, עגבניות טריות, זיתים ופטרוזיליה (54 שקלים ) ו"פיצה פפרוני" – עם רוטב עגבניות, מוצרלה ופפרוני (59 שקלים). מבין השלוש הכי אהבתי את הפונגי כי אני מתה על השילוב של פטריות ופיצה. לגבי המארינרה – המילה "אנשובי" עלולה להרתיע אנשים שחוששים מהדומיננטיות של הדג הזה אבל גם כשאני טעמתי וגם חברי לשולחן – לא הרגשנו את האנשובי, אני מניחה שהוא תורם לטעמים הכלליים. הפפרוני היה לאוהבי הז'אנר, אני פחות אוהבת שילוב של בשר וגבינה כי שני הטעמים הם חזקים ואני מעדיפה אותם בנפרד.

הגענו לעיקריות ובחרנו שתיים –

"ריזוטו פונגי" – מבחר פטריות כמו פורציני, פורטבלו ושמפניון עם יין לבן, פרמז'ן ועלי תרד  (62 שקלים בתפריט), מתוך תפריט הפסטות הגדול, שגם מחולק בנוחות לפסטות עם עגבניות, פסטות על בסיס שמנת, פסטות על בסיס שמן זית ופסטות מיוחדות.

"פילה סלמון" – שמלבד הסלמון הכיל שום, ניוקי, שמן זית, יין לבן, עגבניות, זוקיני, זיתים, לימון ושמנת (94 שקלים).

קשה לי להחליט בין שתי המנות מה ההעדפה שלי כי הן שונות לגמרי. מנת הריזוטו היתה עשירה ומשביעה מאד, היין הלבן היה מורגש ושוב, פטריות וריזוטו הולכים מצוין.

הפילה היה עשוי בעדינות, מצד אחד רך אבל מצד שני לא מתפרק , הקראסט שלו היה מתובל.

כמובן שטעמתי גם מהצלחות של חבריי – מנה נחמדה מאד של פסטה עם פירות ים , לחובבים, ומנה מהספיישלים שכללה קרעי פסטה עם בקר ביין אדום – מנה מאד חורפית וכבדה, למי שממש מגיע מורעב (או לזוג שעושה "שרינג").

תפריט הקינוחים הציע מגוון של טעמים – ממתוקים "כבדים" ועד קינוחים על בסיס פירות למי שלא רוצה יותר מדי מתיקות (שזה ממש לא אנחנו).

צוות המקום בחר עבורינו שלושה סוגים –

"טירמיסו" – קרם מסקרפונה, בסקוויטים , אספרסו, ליקר אמרטו וקקאו (36 שקלים), "מרקיז שוקולד" – סוג של מוס שוקולד בצורת עוגה של פעם, לצד בננות מקורמלות, שטרוייזל אגוזי לוז וגלידת קרמל (42 שקלים) ו"מקפא ברולה קפה" – פרפה שוקולד לבן, קראנץ נוגט וקרמה שוקולד (42 שקלים). הטירמיסו היה קלאסי, לפי הספר. אני מתלבטת בין השניים האחרים לתואר "מה הכי אהבתי" כי מצד אחד מרקיז השוקולד היה כל מה שאני דורשת מקינוח שוקולדי – מרקם רך אבל לא נוזלי, דרגת שוקולדיות גבוהה ותוספת בננה. (הייתי מוותרת על השטרוייזל). מצד שני, מקפא הברולה היה מאד מיוחד – מתחת לכל המבנה היתה שיכבה זכוכיתית המוכרת לנו מקרם ברולה קלאסית, ומצד שני היה לה טעם קפה עז. פרפה השוקולד הלבן הוסיף מתיקות. היו חילוקי דעות בין חובבי הברולה כמו שהוא בצורתו הקלאסית, לביני כי אהבתי את החידוש (וכאמור אני מתה על המרקם של הזכוכית).  כל הקינוחים מספיקים לשניים שרוצים נגיעה מתוקה בסוף.

אם היינו באים עם ילדים, יש מנת ילדים שכוללת שניצלים ולשם שינוי לא הצ'יפס הנדוש והמסורתי אלא פסטה איכותית של המקום, כי גם לקטנים מגיעה איכות….

ישנו גם מבחר גדול של קוקטיילים המיוחדים למקום שאני מקווה לדגום בפעם הבאה שאגיע….

עוד פרטים על המסעדה ב – http://www.rest.co.il/sites/Default.asp?txtRestID=16612