אחת הסיבות שאני אוהבת להיות בלוגרית היא ההזדמנות לטעום ולהתנסות בכל מני דברים חדשים. הארוחה האידאלית מבחינתי היא לכן ארוחת טעימות או "טאפאס" שבה גודל המנות מאפשר התנסות בהמון מהן.

תפריט כזה הושק לאחרונה במסעדת "פסטוריה" – מסעדה חלבית איטלקית כשרה בלב הרצליה פיתוח, לכבוד שנתיים להיווסדה של המסעדה.

כל מה שצריך הוא להגיע לרחוב המשכית 27 הרצליה (שימו לב, המסעדה ממוקמת בצד הבנין, לא בחזית) ולבקש את תפריט הטאפאס, ומכאן החוויה מתחילה.

העיצוב הוא אלגנטי רומנטי – מפות לבנות, נרות מהבהבים על השולחן, כוסות מבריקות, על רקע מוסיקה איטלקית קלילה (כולל נניח את הגירסה של סאן רמו ל"אנג'י" של הרולינג סטונס). בגלל הכשרות (המסעדה היא האיטלקית היחידה באזור הכשרה) גם הקהל שומר המצוות יכול להנות, ובגלל שמדובר במסעדה חלבית ממילא, קינוחים לא נפגעים מכשרות כמו שקורה לעיתים במסעדות בשריות כשרות, כך שכולם יוצאים מרוצים.

אז הגענו לשם, בלוגרים רעבים וסקרנים ובחנו את התפריט המיוחד. מדובר בארוחת מנות מוקטנות – כשצריך לבחור 3 מנות פתיחה (שמגיעות יחד עם פוקצ'ה ומטבלים), חמש (!) מנות עיקריות ושלושה קינוחים (עם הפתעה – ועל כך בסוף), ודבר כזה, כולל גם שתי כוסות יין או שתיה קלה, יעלה לזוג 189 שקלים, מה שהגענו למסקנה בסוף, כששיחררנו עוד כפתור במכנסיים, הוא דיל משתלם ביותר.

אז מה טעמנו שם?

מהראשונות הגיעו לשולחן –

"מיני פוקצ'ה" עם מטבלים. כמו שתראו בתמונה, זה לא "מיני" וזה בהחלט הספיק למנה זוגית נחמדה, בעיקר בגלל המטבלים – אני לא יודעת בדיוק איזה אבל היתה שם חמאה מתובלת, שמן זית עם שום מתקתק, סוג של טחינה, טפנד זיתים , גבינה, והפיבוריט שלי – מטבל בצבע כתום, מתקתק, ההימור שלי הוא על סוג של בטטה. מחצית הפוקצ'ה הספיקה בדיוק כדי לתת את הטעם מצד אחד, ולא לסתום אותי לקראת שלל הפחמימות והחלבונים שיגיעו בהמשך מצד שני. יש לציין שהפוקצ'ה כמו כל הבצקים האחרים – הפסטות והמאפים – הכל נעשה מההתחלה במקום.

"סופלה אל טלפונו" – כדורי ריזוטו במילוי מוצרלה ברוטב רוזה, (אין לי מושג מה הקשר לטלפון אבל הם היו באמת כייפיים. בגודל של כדור פלאפל בערך, עם רוטב גבינתי – איזה כיף למצוא מקומות שלא מתקמצנים על הגבינה והיא מקיפה את התוכן בעדינות חוטית כזו..), "סיגר סלמון" – במילוי סלמון וגבינות לצד רוטב שזיפים – חמוד, פיצוחי כזה, קצת היה קשה לחוש באמת את הסלמון בגלל המבנה הצר של הסיגר, טעמנו את הדג גם בהמשך בהרכב אחר ועם אותו רוטב שזיפים, על זה יבוא איזכור נוסף. "אינבולטיני" – חציל, קישוא ופלפל במילוי גבינות על מצע מטבלים שונים. האמת, המנה הזו הפתיעה אותי. צוות המקום המליץ עליה בחום והאמת נטיתי לחשוב שזה בסך הכל ירקות ממולאים, אבל איכשהו הקומבינציה של הגבינות שנבחרו למלא את הירקות, הפכו אותן לממתק אמיתי. מבין הראשונות זו בהחלט היתה הפיבוריטית שלי. הירקות הוגשו לצד סלטון עלי בייבי שעזר לנקות את החייך בין ירק לירק ובכל להגביר את הטעמים.

בעיקריות כאמור מקבלים חמש בארוחת הטאפאס וכך גם אנו –

"קונקיליה קרם בטטה"  – קונכיות ברוטב שמנת וקרם בטטה (מנה שבתפריט הרגיל מגיעה עם פסטה טריאטלי  – רצועות עבות, ובתפריט הטאפאס בצורת קונכיות). לטעמי זו היתה המנה המצטיינת, בעיקר כי אני מתה על קרם בטטה. שילוב של מתקתקות הבטטה, הרוטב החלבי וכמובן הפסטה האיכותית, בשבילי מנה מנצחת.

אגב, הפסטות מוגשות בקעריות שיכולות להוות בפני עצמן מנה של בן אדם אחד, כך שביחד עם כל הראשונות, העיקריות האחרות וכמובן הקינוחים, השובע מובטח גם לאדם הרעב ביותר.

"סלמון רוסטיק" – פילה סלמון אפוי בתנור מלווה ברוטב שזיפים. בתפריט הרגיל המנה מגיעה עם מחית שורשים , שאנו קיבלנו לטעימה. למחית פחות התחברתי אולי בגלל שהיתה שם נדיבות מסויימת עם המלח. העדפתי את הדג בפני עצמו (בהתחלה חשבתי שאולי צריך לימון אבל אז חשתי את טעמי הדג והבנתי שלא צריך לימון או תוספות אחרות, הדג היה מצוין בפני עצמו).

"פיצה סיציליאנית"  – מנת ספיישל שכוללת רוטב עגבניות, מוצרלה ,פלפלים, פטריות ופרמז'ן. המנה תיכנס בעתיד גם לתפריט הרגיל. פיצה כמו שפיצה צריכה להיות .בצק דק ופריך, תוספות כייפיות, מנה שגם ילדים יתחברו אליה (ועל הדרך יקבלו גם תוספת ירקות בריאה…). אם לא היה את הקונקיליה עם בטטה,  הפיצה היתה זוכה במקום הראשון ברוב הקולות של השולחן.

"ריגטוני רוזה" – ריגטוני ברוטב נפוליטנה עם נגיעת שמנת (מה זה "נגיעה" – אני רוצה המון שמנת!!! J …). מנה נחמדה אבל לא יכולה להתחרות בזו עם קרם הבטטה.

"לזניית תרד וגבינות" – לזניית תרד וגבינות מוקרמת ברוטב עגבניות – מנה עשירה מאד, פרוסה גדולה וגבוהה, חם כמו שצריך (אם צריך סדר לאכילת המנות, אז קודם כל כמובן הפיצה, אחר כך הלזניה- כדי לשמור על הטמפרטורות של המנות). אני אוהבת לזניות.

ובקינוחים – כמו שהזכרתי – הפתעה.

בעקרון אמורים לבחור שלושה קינוחים מתוך הרשימה של תפריט הטאפאס. בפועל – מקבלים את שלושת הקינוחים – בכמות כפולה, כלומר בניגוד למנות האחרות, זו לא מנה לחלוקה בין שני בני הזוג אלא כל אחד מקבל צלוחית עם שלושת הקינוחים (אותם קינוחים לשני בני הזוג). יוצא שכמות הקינוחים פשוט גדולה, בעיקר לאחר ארוחה לא קטנה בעצמה. נדרש הרבה כוח רצון כדי להתגבר עליהן… (עבודה קשה אבל מישהו צריך לעשות אותה…)

אנחנו קיבלנו לטעימה חמישה מהקינוחים – שוב, כמנה אישית לכל אחד, כנראה בסוג של אתגר ב"בואו נראה כמה בלוגרית מסוגלת לאכול". (איזה מזל שיש לנו קיבה נפרדת לקינוחים…).

בכל מקרה- מה שטעמנו היה –

"פאדג' שוקולד" שבתפריט רשום כמוגש עם גלידת וניל וגנאש שוקולד. במנת הטעימות שלנו היתה פשוט פרוסת עוגת שוקולד חמה , יחסית המנה הפחות מוצלחת מבין הקינוחים .

"קסטה ש.ו.ש" – פרפה ווניל צרפתי כרוך בעוגיות שוקולד עשירות. על הצלחת הגיעו שתי פרוסות נדיבות (וזיכרו, זו מנה אישית של קינוחים, כל אחד מבני הזוג מקבל כזה..). מעבר לסימפטיה שיש לי לשם המנה (לא קרויה על שמי? הייתי בטוחה שכן עד שהבנתי שזה ראשי תיבות של שוקולד-וניל-שוקולד כנראה), העושר של העוגיות, העדינות של הווניל, והגודל הנדיב של הפרוסות – יכלנו להסתפק בקינוח הזה בלבד מבחינת הצורך במתוק.

"טירמיסו" – שכבות של קרם מסקרפונה ובשקוטים, טבולים באספרסו ואמרטו – מנה קלאסית, הייתי מעדיפה טיפה יותר דומיננטיות של טעמי הקפה.

"עוגת גבינה" – שבבי קרמבל עם גבינה מתוקה, וקונפיטורת פירות יער – הגשה יפיפיה בצנצנת, שגם היא היתה מספיקה מבחינת הכמות בפני עצמה.

ואת השוס השארתי לסוף – המנצח המפתיע שלי – "כדורוני פרפה" – חצי חלבה חצי פיסטוק בגנאש נוגט. זה בדיוק מה שזה נשמע, זה מגיע קפוא (אז עדיף להשאיר את זה לסוף כדי שיפשיר קצת) וזה היה לי פשוט טעים. מתוק במידה, "פיסטוקי" במידה, מנה שלא הייתי מזמינה ברגיל (כי הייתי הולכת על שוקולד כמו תמיד) ואני שמחה שהגיעה לצלחת שלי. כאמור, אם הייתי צריכה לבחור אחד מהקינוחים הייתי הולכת על הכדורונים האלה ומוותרת על השאר (אגב, באמת אני צריכה לשאול אם אפשר לקבל שני דברים אותו דבר במקום לבחור שלושה דברים שונים… נראה לי שכן..).

בתפריט הרגיל ישנו עוד קינוח אחד מיוחד שכולל שקדים עטויים בגלידת תאנים ופירות העונה, שאני בטוח אנסה בפעם הבאה שאני מגיעה ל"פסטוריה".

על כל האוכל אמון השף יוחאי קוסביצקי ("בנדיקט", "פרי מרקט" ובאמצע גם קפיצה לפריס) שירש את התפריט מהשף המייסד אורן אלקובי, ועכשיו עובד על רעיונות לתפריט החורף שיגיע, עם המון מנות עשירות שיחממו לנו את הלב והבטן.

למי שבוחר לצרף לארוחה יין, מקבל את יין הבית של יקב "טפנברג" – לבחירה אדום או לבן, ומעבר לכך ישנו מבחר גדול של יינות מהארץ ומחו"ל בטווח מחירים רחב. במקום יש גם מעדניה שאפשר לרכוש בה אוכל כדי להמשיך את החגיגה האיטלקית בבית.

המסעדה כאמור כשרה ולכן סגורה בשישי בערב ובשבת.

עוד פרטים אפשר למצוא ב – http://www.rest.co.il/sites/default.asp?txtRestID=13135

ובדף הפייסבוק- https://www.facebook.com/pastoriaplace

פסטיבלי יין הם תמיד חוויה מרהיבה , וכשזה בירושלים האווירה קסומה במיוחד.

ממש אתמול נפתח במוזיאון ישראל בירושלים פסטיבל היין ה11 במספר, שהציג את מיטב תעשיית היין הישראלית , ויש בה המון מה לטעום.

בפסטיבל מציגים יקבי בוטיק לצד יקבים גדולים, יינות מוכרים לצד הרבה השקות חדשות, וגם חוויות מעבר ליין, כמו גורמה, מוסיקה וחוויית במבוק ייחודית.

כשהגעתי לרחבת הפסטיבל הוא כבר שקק חיים, והדוכנים השונים כבר מזגו כוסות וטעימות לכל האורחים . (במחיר הכניסה מקבלים כוס שאפשר למלא שוב ושוב ללא הגבלה).

ביקרתי בדוכנים רבים, לא אוכל לציין את כולם (בעיקר כי באיזשהו שלב כל העולם כבר ריצד לי מול העיניים), אבל בעיקר התרשמתי מ –

"יקב מונטיפיורי" שנוסד לרגל חגיגות 150 שנה להקמת משכנות שאננים והציג שני יינות – מונטיפיורי אדום 2013 – בלנד של מלבק, סירה ופטיט סירה מהרי ירושלים שהיה פירותי ומרענן, ומונטיפיורי סירה 2011 שהיה כבד יותר ואלגנטי בטעמי פירות יער. מבין השניים אהבתי יותר את הראשון, בעיקר בגלל התאמתו למזג האוויר הקיצי הקליל.

הדוכן הבא שביקרתי היה שוקק במיוחד- של יצרני השוקולד "דה קרינה"  שמעבר לשוקולדים הציגו את הליקרים המתוקים בעבודת יד בטעמי שוקולד מריר, קפה אספרסו, דבש וריבת חלב. השניים הראשונים היו פופולאריים במיוחד, ובצדק.

הדוכן הבא היה חגיגי – לא בדיוק יין אבל משכר וכייפי לא פחות – APEROL SPRITZ– משקה שכלל "אפרול", יין לבן מבעבע , סודה ופלח תפוז, ויוצר משקה קליל מאד וקיצי (עם המון קרח). מתאים במיוחד לאווירה שמחה (רצוי במסיבת בריכה)…

אצל "רקנטי" טעמתי יינות שזכו במדליות זהב כמו ה"וינלי 2014" , והמומלץ שלי "שרדונה 2013" שהיה גם הוא מרענן מאד עם טעמים טרופיים.

המתחם הבא שביקרתי הוא מתחם שאני ממליצה עליו מאד באופן כללי – מתחם יינות הדרום, שאחרי עמידתם האיתנה ב"צוק איתן" מגיע להם יחס מיוחד (בלי קשר שהיינות גם משובחים ואיכותיים). כך למשל התנסיתי ביין מיוחד של יקב "קדמא" שממוקם במושב כפר אוריה ומיוצר בשיטה הקדומה של שימוש בכדי חרס, שיטה שהביאה הייננית לינה סלוצקין מגרוזיה. מבין היינות שהם הציגו אהבתי את הCOPIAE 2012 – בלנד של קברנה, מרלו ושירז, מאד עדין.

עוד ממתחם הדרום, אני ממליצה על "שומרה 2011" של "יקב תמיר" שכולל את כל הטוב שבבלנד בין קברנה סוביניון, קברנה פרנק, שיראז ופטיט ורדו.

לקחתי קצת פסק זמן מיינות ועברתי לשיכר הפסיפלורה  של "איש הפסיפלורה" – ממושב עין עירון, שהוא משקה קינוח עדין (ולמעשה חוסך קינוח, מספיקה כוסית ואנחנו מסודרים), שהוא 12% אלכוהול והפרי מורגש בכל לגימה. השיכר זכה במדליית זהב בתחרות הבינלאומית TERRAVINO.

ובחזרה ליין – עוד במומלצים –

סידרת ה"פנינים" של יקב תבור – יינות מתקתקים ומבעבעים קלות ששומרים על טעמי הפירות ומתאימים במיוחד להרמות כוסית ואירועים חגיגיים. אני התרשמתי במיוחד מה"תבור פנינים לבן 2013" שהוא בלנד של שרדונה, ויוניה וגוורצטרמינר, והוא עשיר מאד עם טעמי אפרסק ומלון וריח עלי וורדים. – אגב, מבחינה ויזואלית, ה"רוזה" הוא היפה מכולם, והוא בטעמי פירות אדומים.

יקב בוטיק נוסף , היה "יקב בוטיק אייל" שהרשים אותי עם ה"שרדונה אמרלד ריזלינג 2012" שבהחלט שווה תשומת לב מיוחדת.

כשכבר ממש לא יכלתי , עדיין לא וויתרתי על "יקב רמת הגולן" שמלבד יינות טובים, הציג גם שיתוף פעולה עם "המחלקה לעיצוב תעשייתי HIT"  ויחד יצרו רהיטים ואביזרים מחביות יין ישנות. גם יפה , גם שימושי, גם טוב לסביבה.

על הדרך לבמת ההופעות עוד עברתי אצל "יקב רמת הנגב" ואספתי לי כוס של "נווה מדבר 2011" – יין עשיר מאד ועמוק .

ומה על הבמה?

כדי שלא ישעמם לנו גם באזניים בזמן הטעימות השונות, על הבמה עולות כל ערב שתי להקות חיות במוסיקה אל תוך הלילה – להקת פולקלור מרוקאית, להקת קנטרי אמריקאית, קאברים, מוסיקה אפריקאית, בלוז ורוקנרול, והפיבוריטים שלי – שלמזלי הרב היו שם בדיוק כשאני הגעתי – להקת "בוסה טריו" שניגנה מוסיקה לטינית וברזילאית והסכימו לבצע כל מני בקשות מהקהל (ותודה על "הרכבת של 11"!!).

כדי להרגיע את הבטן מכל היינות והטעימות, היו גם דוכנים רבים של פיצה, סושי, גבינות של "יעקבס", גלידות , ועוד.

עוד בדוכנים המיוחדים – דוכן "מלח 424" שהציג את מבחר המלחים המיוחדים, ומארזי מתנה מקסימים לחגים ובכלל, (והחידושים לא פוסקים – הפעם טעמתי מלח עם נענע ועגבניות מיובשות, שהולך נפלא עם סלט, ולא פספסתי לחזור ולטעום את המלח עם הצ'ילי החריף והתפוז, שילוב טעמים שלא הייתי חושבת עליו ומתמזג במדויק).

דוכן מיוחד (וטעים) נוסף הוא דוכן השמנים של "קיבוץ מגל" עם המון סוגי שמנים בדרגות חריפות שונות (ולטעמי גם האקסטרה חריף – הקורטינה, הוא לא כזה חריף שלא יכלתי לאכול, הוא רק משאיר אפטר טייסט חזק יותר). הפיבוריט שלי עם זאת היה ונשאר הסורי, שמבחינת הדרגה נמצא איפשהו באמצע.

ולבסוף – האטרקציה הגדולה – במובן הדו משמעי – "ביג במבוק" – מיצב במבוק ענק  של האומנים דאג ומייק סטאן שכיכב כבר במוזיאונים הגדולים בעולם ועכשיו כאן  – אלפי מוטות במבוק, חבלים, מיתרי טיפוס וגובה של 16 מטרים, שאפשר לטפס עליו, לטייל עליו, לנוח עליו ולראות את העולם מלמעלה, מתוך המבנה המיוחד הזה. (רק חשוב לזכור שאי אפשר לעלות עם נעלי עקב או כפכפים, ושרצוי לעלות עליו  – לפני – ששותים מהיינות…). העלייה למתקן בתשלום סמלי של 10 שקלים.

כאמור, הפסטיבל כבר התחיל אתמול, הראשון לספטמבר, וימשיך עד הרביעי לספטמבר (יום חמישי הקרוב) כך שעוד אפשר לרוץ ולהספיק לכל החוויות. שעות הפעילות – משבע בערב עד אחת עשרה בלילה, מחיר הכניסה הוא 85 שקלים וכאמור היין הוא ללא הגבלה.

בימי שלישי ורביעי (ה2-3 לספטמבר- שזה היום ומחר) המבקרים יוכלו להנות גם מכניסה חינמית למוזיאון עד השעה תשע בערב.

אז בואו לירושלים, לשמח את הלבב, את החייך ואת הנשמה.

בלב הרי הגליל שוכנת ממלכה קסומה- היא ממלכת יקב רימון. הרימון, אחד משבעת המינים ידוע בסגולותיו וטעמו, אבל את הסוד המיוחד של יקב רימון לא כולם מכירים. הכל התחיל כשבשנת 2000, בעל יקב ממשפחת נחמיאס, ממושב כרם בן זימרה, שמגדל עצי נשירים, החליט לגדל רימונים וגילה שישנם זנים רבים ושונים. הוא עמל ופיתח זן חדש ומיוחד, וכשהגיעו הפירות הגיעה גם ההפתעה- הרימונים היו בגודל ענק (עד 1.5 ק"ג!) ושפעו סוכר, הרבה יותר מהמקובל, ובעצם רמת סוכר זהה למה שיש בענבי יין. שלוש שנים אחר כך, ב2003, כבר היו בקבוקי יין הרימונים הראשונים  שנחטפו, והיום יקב רימון  הוא מרכז עולמי לייצור יינות 100% רימונים ומייצר מאות אלפי בקבוקים בשנה. היינות פופולארים לא רק בארץ אלא גם ברחבי העולם – מדינות כמו ארצות הברית, אנגליה, קנדה, יפן, סין ועוד, וכדי להוסיף על העונג- לאחרונה היקב מייצר גם שוקולדים משובחים.

ישנם שני מרכזי מבקרים – אחד באזור התעשייה דלתון, על יד מושב כרם בן זימרה, והשני במשמר הירדן, בעליה לרמת הגולן, ובשניהם אפשר להשיג את היינות המיוחדים והמשובחים, וכמובן את השוקולדים.

במרכזים ישנה גם אפשרות לימי כיף וסדנאות.

היינות נמכרים גם בחנויות יין ואלכוהול וברשתות שיווק מובחרות.

אני מודה, הייתי סקרנית להתנסות ביין רימונים, לאחר שאני כל כך רגילה ליינות ענבים. היין שקיבלתי לטעימה היה אקסטרה מתוק מכיוון שהוא היה יין קינוח, הוא עשוי מרימונים שהגיעו לשיא בשלותם והתסיסה הופסקה מוקדם, הכל כדי שהתוצאה תהיה מתוקה מתוקה.

היין התיישן עשרה חודשים בחביות עץ אלון צרפתי , מה שנתן לו ניחוח וטעם רימוני מובהק.

האמת, אני , שלא מסוגלת לסיים ארוחה בלי משהו מתוק (ובמקרים שאין, התדרדרתי אפילו לאכילת אבקת שוקולית למטרה זו… ), מבחינתי כוסית של היין וסגרנו את הפינה המתוקה.

במקרה הזה לא הסתפקתי ביין כי קיבלתי גם שתי קופסאות של שוקולד משובח, למעשה אגוזי לוז ושקדים מצופים שוקולד איכותי. האמת, בהתחלה התכוונתי לשמור את זה לראש השנה, אבל אז מצאתי את עצמי חושבת על זה כל הזמן, עד שנשברתי והקופסאות נזללו במהירות רבה.

לכבוד החג בנו ב"יקב רימון " חבילות שי מיוחדות בהרכבים שונים שכוללים יינות ושוקולדים. ביקב מייצרים עוד מוצרים שמנצלים את כל היתרונות והטעמים של הרימון – חוץ מיינות – יבש, פורט (מצויין להגשה עם גבינות קשות!), יין הקינוח שכבר הזכרתי למעלה, שכמו היינות האחרים, זכה בפרסים רבים בתחרויות כמו TERAVINO, LAS VEGAS INTERNATIONAL WINE COMPETITIONה ועוד , יין רימונים מבעבע – אלגנטי במיוחד, יין בסגנון פורט פרימיום, יינות קיצים וקלילים יותר שיוצרו בטכנולוגיות ייחודיות – רוזה חצי מתוק, איזי פורט ורד חצי מתוק, ובמחלקה הלא אלכוהולית – מיץ רימונים מאה אחוז טבעי שעשיר בוויטמיניים, סידן ומינרלים וכמובן נוגדי חימצון חזקים שמסייעים גם למראה וגם לבריאות, ושמן זרעי רימון שתורם אף הוא למגוון רחב של בעיות – בין השאר עוזר לטיפול ברמות גבוהות של כולסטרול, מאזן רמות סוכר בדם (מצוין לסוכרתיים), מנקה עורקים, נלחם בדלקות שונות ותורם להרס תאים סרטניים. מעבר לכך הוא מצוין לשימוש קוסמטי על ידי מריחה כתחליף לסרום לפני השינה, כדי לחדש תאי עור מתים, למנוע חידוש קמטים, לנטרל רדיקלים חופשיים שכל כך רעים לעור הפנים, להבהיר כתמים, והרשימה עוד ארוכה.

אז לכבוד החג, וגם סתם כך לאורך השנה, שווה לבקר באתר של "יקב רימון" (כתובתו בהמשך) ולאמץ לעצמכם משהו שהוא גם חגיגי, גם טעים, גם בריא וגם מועיל, וגם כיף של מתנה – לתת ולקבל. (והכל כשר!!)

כתובת האתר – http://rimonwinery.com/hebrew/

מכירים את הדילמה של חובבי הקרמבו, מאיזה צד לאכול אותו? הסיבה היא בדרך כלל כי יש המון אנשים שלא אוהבים את הביסקוויט, ואז הם מתלבטים אם לאכול קודם את הבסקוויט ו"לגמור עם זה" או להשאיר אותו לסוף וקודם להנות מהקרמבו. יש כאלה שבכלל פשוט זורקים את הבסקוויט.

אז ככה זה גם עם פיצות. בקצה של פיצה, או בעצם בקוטר הרחב שלה, ישנו הקצה, והוא בדרך כלל יבש, עבה יותר ופריך יותר. יש אנשים שאוהבים, יש הרבה אנשים שלא אוהבים. הפתרון שלי נחלק לשני חלקים – או שאני רעבה (בתחילת הפיצה) ואז אני אוכל גם את הקשה, אבל הייתי מוותרת עליו, או שאני כבר באמצע הפיצה, הרעב הראשוני כבר נרגע, ועכשיו נהנים מהטעמים, ואז אני פשוט אשאיר את החלק הקשה בצד.

הבעיה היא שבגלל שהחלק הקשה הוא גם החלק הגדול יותר בכל פרוסה, כי הוא בהיקף של הפיצה (כן, למדתי משהו בשיעורי הנדסה…) אז יוצא שמי שלא אוכל את החלק הקשה, בעצם מפסיד משהו כמו עשרים אחוזים מהפיצה ( שלוש יחידות מתמטיקה, לא הולך ברגל!!).

ל"דומינו'ס" היה רעיון מבריק – בואו נוותר על החלק הבעייתי, ובמקומו נקבל אקטסרה של רוטב, גבינה ותוספת!. בצורה כזו נשארים בסוף עם טעם של הדברים הכייפים ולווא דווקא של בצק יבשושי..

אז הם לקחו את הפיצה האיכותית שלהם , הורידו לה את השוליים, כיסו את כל השטח, כולל כל הקצוות באקסטרה רוטב עגבניות ומאה אחוזי גבינת מוצרלה והופ – יצאה לנו פיצה דקה עם המון טעם לכל האורך והרוחב. ככה גם טעים יותר, גם שבעים יותר.

כמובן שבמקביל ישנן הפיצות הרגילות, עם החלק ה"קשה" למי שאוהב, ככה שכולם מרוצים.

לכבוד ההשקה, נמכרת הפיצה "ללא הקשה" (בצירוף פרסומת מדליקה של מאור כהן), בדיל מיוחד עד סוף ספטמבר, של פיצה במחיר 49.9 שקלים בלבד בקניה של שתי פיצות משפחתיות, ומקבלים גם תוספת אחת חינם.

אני תמיד אוהבת להזמין באתר כי הוא לא רק קל לתפעול אלא מציע את כל האפשרויות בצורה מסודרת. ראשית יש את כל הדילים המיוחדים, אחר כך אפשר להרכיב את פיצת החלומות בדיוק לפי הטעם האישי, אחר כך אפשר להוסיף כל מני פינוקים מהצד כמו שתיה, לחם שום, קינוחים ועוד, ובסוף מקבלים שעון שמראה בדיוק כמה זמן עד שהפיצה בדלת, ובמקביל גם מיסרון בטלפון, כך שאי אפשר לפספס ולא נשארים במתח (כי אישית, הזמן הכי ארוך בעולם עבורי זה הזמן שבין ההחלטה לאכול פיצה לארוחת ערב, ועד שהיא בדלת, אני מספיקה לגווע מרעב!!).

האתר של דומינו'ס – http://www.dominos.co.il/  (ויש המון הנחות מיוחדות באפליקציה ובאתר!!)

נ.ב. מצוין גם לילדים שבדרך כלל לא אוהבים "קשה" !!!

נמל תל אביב תמיד היה מקום שוקק חיים, ותמיד ניתן למצוא בו משהו טעים לאכול. אבל כשמחפשים את השילוב המושלם – אווירה, אוכל טוב, אלכוהול ושירות – אפשר פשוט להגיע ישירות להאנגר 21, ל"פורטו" – מסעדה איטלקית אותנטית. המקום שנפתח ממש לא מזמן, חרט על דגלו (ועל תפריטו) ראשית כל את המילה "רומנטיקה".

לא חייבים לבוא בזוג כדי להנות מהרומנטיקה האיטלקית של המקום (ומי יותר מהאיטלקים יודע להיות רומנטי?), אפשר גם בחבורה, עם משפחה, או בכל הרכב. התפאורה נשארת אותה אחת – המקום מעוצב בצורת ספינה, ואפשר לבחור אם לשבת בפנים במזגן, או בחוץ, על הדק המקורה, שמומלץ במיוחד בשעות השקיעה.

לא סתם אמר כבר הנסיך הקטן ""אני מאד אוהב שקיעות. בוא, נלך עכשיו להתבונן בשקיעה."

"אבל עלינו להמתין…", אמרתי.

"להמתין למה?"

"להמתין עד למועד השקיעה."

תחילה נראיתָ מופתע, ואז צחקת על טעוּתך, ואמרת לי:

"תמיד נדמה לי שאני בבית!"  (אנטואן דה סנט אקזיפרי).

הוזמנתי והגעתי בדיוק לשעה המתאימה- שעת השקיעה, יחד עם חבריי הבלוגרים, לטעום מה בעצם יש למקום להציע.

קודם כל בכותרת – הכל, אבל הכל תוצרת המקום – הבצק של הפיצות, הפסטה הטריה שהופכת לרביולי, ניוקי, פטוצ'יני ושאר מטעמים, הסלטים כמובן וגם הקינוחים המיוחדים. על המטבח אחראי השף אילן חפץ (           "UNO" ). בשעות הלילה יש תפריט לילה מיוחד עם דילים שווים.

אחרי כל ההקדמה הזו – אז מה היה לנו שם?

ראשית, כמו בכל מקום שמכבד את עצמו – לחם הבית – במקרה הזה פוקצ'ה עם רוזמרין שמגיעה עם סלסת עגבניות ושמן זית ובלסמי (19 שקלים בתפריט). לחם טרי, עם שן שום פה ושם, יש לי חולשה לפחמימות האלה.  (מספיק בהחלט לשני מנשנשים שעוד רוצים לשמור איכשהו מקום בבטן לשאר המנות).

"קפרזה" – מוצרלה, מיקס עגבניות , זיתים, פלפל קלוי, ושמן זית בלסמי (36 שקלים). מנה מרעננת מאד, אחת הפיבורטיות שלי (אני מתה על מוצרלה!).

"רביוליני פורצ'יני"  – מסקרפונה, יין לבן, שמן כמהין ופרמז'ן (42 שקלים) – נשנוש חביב שמערב הרבה טעמים אהובים ובלי שתלטנות של שמן הכמהין, אלא מגע עדין בלבד.

"טורטליני קרם דלעת" – מנה מהמיוחדים (שווה לשאול) – לא מופיעה בתפריט אז אין לי מחיר, גם כן נשנוש חמוד, דלעת היא עוד דבר שמשתלב מצוין עם פסטה וגבינות.

מתוך תפריט הפיצה קיבלנו להתנסות שלושה סוגים –

"פיצה פונגי לבנה" – עם רוטב פורצ'יני, פטריות שמפיניון, פורטבלו, גבינת בושרון ורוקט (59 שקלים למנה שמספיקה לשניים), "פיצה מארינרה" – רוטב עגבניות, שום, מוצרלה, אנשובי, עגבניות טריות, זיתים ופטרוזיליה (54 שקלים ) ו"פיצה פפרוני" – עם רוטב עגבניות, מוצרלה ופפרוני (59 שקלים). מבין השלוש הכי אהבתי את הפונגי כי אני מתה על השילוב של פטריות ופיצה. לגבי המארינרה – המילה "אנשובי" עלולה להרתיע אנשים שחוששים מהדומיננטיות של הדג הזה אבל גם כשאני טעמתי וגם חברי לשולחן – לא הרגשנו את האנשובי, אני מניחה שהוא תורם לטעמים הכלליים. הפפרוני היה לאוהבי הז'אנר, אני פחות אוהבת שילוב של בשר וגבינה כי שני הטעמים הם חזקים ואני מעדיפה אותם בנפרד.

הגענו לעיקריות ובחרנו שתיים –

"ריזוטו פונגי" – מבחר פטריות כמו פורציני, פורטבלו ושמפניון עם יין לבן, פרמז'ן ועלי תרד  (62 שקלים בתפריט), מתוך תפריט הפסטות הגדול, שגם מחולק בנוחות לפסטות עם עגבניות, פסטות על בסיס שמנת, פסטות על בסיס שמן זית ופסטות מיוחדות.

"פילה סלמון" – שמלבד הסלמון הכיל שום, ניוקי, שמן זית, יין לבן, עגבניות, זוקיני, זיתים, לימון ושמנת (94 שקלים).

קשה לי להחליט בין שתי המנות מה ההעדפה שלי כי הן שונות לגמרי. מנת הריזוטו היתה עשירה ומשביעה מאד, היין הלבן היה מורגש ושוב, פטריות וריזוטו הולכים מצוין.

הפילה היה עשוי בעדינות, מצד אחד רך אבל מצד שני לא מתפרק , הקראסט שלו היה מתובל.

כמובן שטעמתי גם מהצלחות של חבריי – מנה נחמדה מאד של פסטה עם פירות ים , לחובבים, ומנה מהספיישלים שכללה קרעי פסטה עם בקר ביין אדום – מנה מאד חורפית וכבדה, למי שממש מגיע מורעב (או לזוג שעושה "שרינג").

תפריט הקינוחים הציע מגוון של טעמים – ממתוקים "כבדים" ועד קינוחים על בסיס פירות למי שלא רוצה יותר מדי מתיקות (שזה ממש לא אנחנו).

צוות המקום בחר עבורינו שלושה סוגים –

"טירמיסו" – קרם מסקרפונה, בסקוויטים , אספרסו, ליקר אמרטו וקקאו (36 שקלים), "מרקיז שוקולד" – סוג של מוס שוקולד בצורת עוגה של פעם, לצד בננות מקורמלות, שטרוייזל אגוזי לוז וגלידת קרמל (42 שקלים) ו"מקפא ברולה קפה" – פרפה שוקולד לבן, קראנץ נוגט וקרמה שוקולד (42 שקלים). הטירמיסו היה קלאסי, לפי הספר. אני מתלבטת בין השניים האחרים לתואר "מה הכי אהבתי" כי מצד אחד מרקיז השוקולד היה כל מה שאני דורשת מקינוח שוקולדי – מרקם רך אבל לא נוזלי, דרגת שוקולדיות גבוהה ותוספת בננה. (הייתי מוותרת על השטרוייזל). מצד שני, מקפא הברולה היה מאד מיוחד – מתחת לכל המבנה היתה שיכבה זכוכיתית המוכרת לנו מקרם ברולה קלאסית, ומצד שני היה לה טעם קפה עז. פרפה השוקולד הלבן הוסיף מתיקות. היו חילוקי דעות בין חובבי הברולה כמו שהוא בצורתו הקלאסית, לביני כי אהבתי את החידוש (וכאמור אני מתה על המרקם של הזכוכית).  כל הקינוחים מספיקים לשניים שרוצים נגיעה מתוקה בסוף.

אם היינו באים עם ילדים, יש מנת ילדים שכוללת שניצלים ולשם שינוי לא הצ'יפס הנדוש והמסורתי אלא פסטה איכותית של המקום, כי גם לקטנים מגיעה איכות….

ישנו גם מבחר גדול של קוקטיילים המיוחדים למקום שאני מקווה לדגום בפעם הבאה שאגיע….

עוד פרטים על המסעדה ב – http://www.rest.co.il/sites/Default.asp?txtRestID=16612

ומהי ההמולה? קולות הסועדים, משיקי הכוסיות, המוסיקה, ומצמוצי ההנאה של כל מי שבסביבה..

ומהתחלה –

"ברוש ביסטרו בר" יושבת במרכז קניות קטן על הכביש של צומת פרדסיה, שתי דקות מכל מקום ושתי דקות לכל מקום. ומה יש בה?

מדובר במקום שפונה לכל הקהלים לפי השעה של היממה- בבקרים פגישות עסקיות של כל מי שחולף בכביש , אחר כך משפחות עם ילדים ובלעדיהם, לקראת ערב זוגות רומנטיים ובערב כל צעירי ובלייני האזור שאוהבים תאורה עמומה, מוסיקה , כוס משקה טוב (במבחר ענק של קוקטיילים) ומשהו טעים לאכול על יד.

במלאת חצי שנה ל"ברוש" הגענו להתנסות במטעמיה. הגאווה של המקום היא הטאבון, שדרכו עוברות כמעט כל המנות בצורה זו או אחרת בידיו האוהבות של השף ברק רוקנשטיין שברזומה שלו יש התמחות ב"הרברט סמואל" של רושפלד, ונסיון ב"טאפאס אחד העם", הקמת התפריט של "טאיזו" ותפקיד שף ב"טרומפלדור 10".

לפני הכל, מהבר זרמו אלינו קוקטיילים שונים, חלקם עם אלכוהול וחלקם ללא (כי בכל זאת צריך לנהוג הביתה אחר כך). יש לציין שגם האלכוהוליים הם בלי תחושה של אלכוהול כך שבקלות אפשר לשתות ולהרגיש רק אחר כך. במיוחד זה תופס לגבי הקוקטייל הראשון שקיבלנו – קוקטייל על בסיס וודקה  עם פסיפלורה ותה לימון, שהגיע במרקם של ברד ועשה לנו שמח על ההתחלה.

עוד משקאות שטעמנו לאורך הערב היו קוקטייל קמפרי עם תפוזים, אשכוליות אדומות, ונגיעת לימון, שכאן האלכוהול היה יותר מורגש, וקוקטייל לא אלכוהולי של תפוז, לימון, נענע, אפרסק וחלב, שיצר פסק זמן מרענן (כמו שייק פירות בעצם). (מחירי הקוקטילים 36 שקלים בתפריט).

עוד בתחום האלכוהול טעמנו את גאוות המקום, "בירת ברוש" – בירה של המקום במתכון מיוחד, שמיוצרת אך ורק עבור "ברוש" במבשלת "אחד העם" באבן יהודה, והיא קלילה (4.9% אלכוהול בלבד) ופירותית ומתאימה גם לנשים.

לקינוח טעמנו גם את הלמונצ'לו המיוחד של המקום, גם הוא גאווה מקומית, והוא נותן את ה"קיק" שעוזר לנו להצליח לקום מהשולחן ולהגיע למכוניות…

צוות המקום הסביר לנו שכל הפרודוקטים הם תוצרת בית או תוצרת היישובים הסמוכים כדי לעודד ייצור מקומי, להמנע משינוע מרוחק שפוגע בסביבה ובעיקר להנות מהטריות המקסימלית. (כך למשל הגבינה היא של משק יעקבס המשובח).

בהתאם להגדרה של "ביסטרו" – התפריט קטן ומצומצם עם המון מנות שמתחלפות כל כמה ימים כך שיש המון הפתעות.

ועם כל השתיה, צריך גם לאכול משהו – וזה מה שהיה שם.

הפתיחה, כמקובל היא לחם הבית, במקרה הזה כמובן שלחם שהוכן כל כולו ב"ברוש" משלב הקמח ועד שלב הטאבון. הוא מכונה "לחם אש" בגלל זה והוא בא עם קערית של קרם פרש שבצידה טעמים שונים של עשבי תיבול, פלפל חריף, ושמן זית (14 שקלים).

הלחם הזה גם משמש כבסיס וכתוספת למנות נוספות.

אחרי הלחם הגיעה "כרובית מטוגנת" עם גבינת פטה (28 שקלים בתפריט). מנה כייפית, בעיקר כי עוד היו לנו מהקוקטיילים שקיבלנו בהתחלה.

ליד כוס בירת הבית קיבלנו את "שקשוקת חצילים קלויים" – עם בצל ירוק, ביצים וגבינת פטה, עם לחם אש. (44 שקלים, מנה שמספיקה לשני אנשים, בעיקר עם הלחם). לטעמי אחת המנות הווינריות של המקום – כי היא משלבת שני דברים מאד אהובים ופופולאריים – טעם של שקשוקה, והטעם המעושן חרוך של חצילים קלויים). התיבול היה מאד בעדינות, היו כאלה בשולחן שהוסיפו מלח, אני לא הוספתי כלום, בשבילי זה היה בדיוק.

מאגף הפיצות קיבלנו את ה"פיצה ברוש" – עם פרוסות אנטריקוט, בצל מקורמל, פטרוזיליה ופלפל קלוי (52 שקלים). בהתחלה חשבנו שהאנטריקוט הוא בייקון בגלל המרקם, אבל כשטעמנו הבנו את ההבדל. הבצק הוא דק וקריספי. אישית, למרות שאינני שומרת כשרות כמו ששמתם לב, אני מעדיפה פיצות צמחוניות, כך שאוכל להרגיש יותר את דומיננטיות הגבינה.

המנה הבאה היתה שוב מנה ענקית של "מעורב פרגית וחזה עוף צרובים על הפלנצ'ה עם פטריות ובצל" (52 שקלים) שהוגשו על כריך לחם אש פתוח עם חריף וטחינה. את החריף לשמחתי הניחו מלמעלה כך שיכלתי לבחור להמנע ממנו, הלחם ספג את המיצים של הבשרים ונעשה עסיסי, וטחינה תמיד הולכת מצוין עם בשר.

דג היה המנה הבאה – "דג בטאבון" שהוא בדרך כלל או סלמון או קוד, אצלנו היה סלמון, והמנה הזו היתה הבחירה שלי למנה המנצחת של הערב, כי הדג היה כל כך רך אבל לא "פישי", ומתחתיו שהו ירקות צלויים מיוחדים כמו סלק וקישואים. עשייה מאד מוצלחת של המנה.

המנה הבאה היתה מתוך תפריט הצהרים "קבבפיתה" (KABABAPITA) – פשוט קבב טוב, בתוך פיתה, עם סלט ירקות קצוץ, טחינה וצ'יפסים בצד. לחובבי הז'אנר.

לקינוח דגמנו שני קינוחים (שגם הם במנות ענק, כך שאפילו שלושה ארבעה חבר'ה יכולים להנות ממנה אחת)- במחיר 32 שקלים כל קינוח  –

שטרוייזל תפוחים עם כדור גלידה וניל, וטירמיסו קלאסי . היה לי קשה להחליט בין שניהם כי שניהם היו מתוקים במידה, בעלי מרקמים שונים ומגוונים וכאמור ,בגודל ענק.

בימי שישי יש בופה בראנץ' מושקע.

עוד פרטים באתר המסעדה – http://www.rest.co.il/sites/Default.asp?txtRestID=15575

כש"טריולה" הפתח תקוואית חגגה שנתיים, הלכתי לבדוק מה הולך שם, ואלה היו הרשמים שלי אז – http://cafe.mouse.co.il/post/2949559/

עברה שנה וחזרתי לבדוק כמאמר השיר "מה השתנה". האמת, יש דברים שלא רציתי שישתנו, ושמחתי לגלות שכך היה.

אבל בואו להתחלה-

"טריולה" היא שילוב של בר מסעדה, תלוי בשעה של היום. ככל שהערב מעמיק, כך חלקו של הבר גדל. אנחנו אמנם הגענו בשעה קצת מאוחרת אבל תמיד יש מקום לארוחת ערב טובה.

"טריולה" על שם שלושת השותפים, מוכרת בזכות הפסטה הביתית שלה, שמוכנה טריה טריה כל יום, ואכן המנות שהזמנו הוכיחו זאת.

אבל פתחנו במה שאני תמיד חייבת – "פוקצ'ת הבית " עם שמן זית, שום, רוזמרין ומלח גס, מוגשת עם חמאת עגבניות מיובשות (14 שקלים בתפריט). המבחן הראשון שלי לכל מקום הוא לחם הבית שלו. במקרה הנוכחי – פוקצ'ה. החמאה מעדן, הלחם טרי (שווה להזמינו בהמשך גם בשביל שיהיה עם מה לנגב את הרוטב של המנות הבאות).

כמו שכתבתי בהתחלה, קיוויתי שמנות לא השתנו, במיוחד לגבי ה"כרובית טרטופו" שכבר אז נחשבה למנת הדגל של המסעדה, וכך נשארה עד היום, והיא כוללת פרחי כרובית במחבת לוהטת מהטאבון ברוטב איולי כמהין ופרמז'ן עם שבבי עירית (38 שקלים). מעדן עד היום.

בעיקריות בחרנו בשלושה סוגי פסטה שונים, כל אחד בהתאם להעדפותיו –

"בולונז" – רוטב עגבניות, בשר בקר טחון, ירקות שורש, שמן זית, פטרוזיליה ויין אדום בבישול ארוך (51 שקלים בתפריט). בתפריט כתוב שיש אופציה לבחור עם או בלי חמאה, לא נשאלנו אז אני לא יודעת אם יש חמאה או לא. (אנחנו מעדיפים שיש).

"רדיאטורי פונגי" – פורטובלו, שמפיניון וכמהין בשמנת, פרמז'ן, סנט מור, אורגנו, יין לבן ושבבי עירית (56 שקלים בתפריט, ואם רוצים בתוספת של אווז אז המחיר הוא 68 שקלים)

"רגטוני בטטה" – קוביות בטטה אפויות בטאבון ברוטב שמנת, פרמז'ן, גאודה, טימין ואגוז מוסקט (54 שקלים בתפריט).

כולנו טעמנו מהכל, והדעות נחלקו בדיוק לשלושה, כשכל אחד התעקש שהמנה שהוא בחר היתה הטעימה מבין כולם . אני בחרתי את הבטטה ולדעתי היא היתה הבחירה הטובה עבורי כי הבולונז היה לי קצת כבד (יותר מנה חורפית). הפטריות באמת נתנו פייט. בסך הכל, כשיש פסטה איכותית ביתית וטריה, מרכיבים כמו פטריות או בטטה, ורטבים מבוססי שמנת ותיבול של אגוז מוסקט וגבינות, וכל זה בעזרת יד אוהבת שיודעת מה היא עושה, זה תמיד מתכון מנצח.

עם הפסטות הבנים לגמו בירות שעלו משהו כמו 32-33 שקלים לכ0.4 ליטר.

לפני הקינוח קיבלנו צ'ייסרים של למונצ'לו של המקום, על חשבון הבית, ככה להתרענן.

השולחן נוגב , הכפיות הונחו ושמענו מהמלצרית את תפריט הקינוחים, שחלקו קבוע וחלקו מנות מתחלפות. בגלל שהיינו מפוצצים מהפסטות והרטבים, בחרנו בקינוח אחד, עדין יותר- קרמבל תפוחים עם כדור גלידת ווניל (38 שקלים). המתיקות העדינה והקרירות עזרו לנו להצליח לקום מהכיסא. (היו עוד שני קינוחים שהתיאור שלהם גרם לי להזיל ריר אבל כבר באמת שלא הייתי מסוגלת יותר- קינוח ריבת חלב, וקינוח שוקולדי במיוחד, ואותם אצטרך להשאיר לפעם הבאה…)

כאמור בשעות הערב המוסיקה מתגברת, הקצב עולה, והכיף רק גדל.

עוד פרטים ב- http://www.rol.co.il/sites/triola/

כשאדם פותח עסק, הדבר החשוב ביותר הוא שידעו עליו. ואיך עושים את זה? מילת הקסם היא "פירסום". יש המון שיטות לפרסם, חלקן יקרות מאד, ולא כולן מועילות. כך למשל מודעה בעיתון אפקטיבית לזמן קצר בלבד, כי העיתון נזרק ואיתו המודעה. אז מה עושים כדי להשאר בתודעה לאורך זמן?

אם אני מסתכלת על שולחן העבודה שלי ועל המכונית שלי, יש לי שם המון דברים שקיבלתי, שהם שימושיים לי ונושאים עליהם לוגו של חברה מסוימת, שארצה או לא ארצה, זה מול העיניים. כך כשאני נכנסת לאוטו בבוקר אני רואה את עץ הריח של חברת "מסטיקי דורון" תלוי לי על המראה, קופסת הסוכריות של "מוסך הברוש" יושבת לי בתא הכפפות (וניתנת למילוי חוזר ולפתיחה נוחה), מגן השמש עם "מכולת יהודה" שומר על טמפרטורה טובה, ועל מפתחות הבית תלוי דיסק און קי של "מספרת שולה" ופנס של "חיים ובניו – ירקות ופירות". גם במשרד מחכים לי מחזיק כרטיסי הביקור עם "קרמיקה ירדני", מחשבון סולארי של " עודד המעודד" ועשרות עטים עם כיתובים שונים, ליד ספלים עם לוגו.

אני זוכרת מוצר שהכי אהבתי  – כשחברה מסוימת חילקה עציצי "במבוק המזל" עם כיתוב על העציץ עצמו. העציץ עדיין אצלי, (ויש לו הרבה מזל, כי אני בדרך כלל רוצחת צמחים סדרתית) והוא הפך בנתיים לעץ פורח ומשגשג.

מוצרים עם לוגו כמו בלונים למשל או קישוטים , שימושיים גם באירועים של חברה מסוימת, כשבדרך כלל הם מסיימים את הערב אצל אנשים שרצו לקחת אותם הביתה "בשביל הילדים". אגב, זה לא חייב להיות אירועי חברה- כי היום גם באירועים פרטיים כמו בר מצוות או חתונות, יש מתנות הביתה, וזה הרבה פעמים עם כיתוב , כך שבהדלקת נרות של חנוכה במשרד למשל, פתאום נשלפות כל מני כיפות שכתוב עליהן "מזכרת מבר המצווה של יוסי כהן 2004".

מי שבוחר לתת מוצר עם לוגו, חשוב שיבדוק מה הדברים הכי נחוצים היום, כי למשל מבחינתי ומבחינת אנשים רבים, מטען רזרווי לסלולרי חכם, או "סוללה חיצונית" היא דבר נחוץ ביותר בעידן שבו כולם רודפים אחרי שקעי חשמל כדי להטעין את הסלולרי , וכמובן הזיכרון הנייד שמתחבר למחזיק המפתחות ועוזר להעביר קבצים בנוחות.

אז בשורה התחתונה – המפרסם מקבל חשיפה, הלקוח מקבל משהו שימושי , כולם מרוויחים.