לשבת מול הים בשעת השקיעה, הבריזה מקררת את הפנים אחרי יום לוהט, האורות הצבעוניים נדלקים ובוזוקי מתחיל לנגן. לא צריך לנסוע עד יוון בשביל תחושת השלווה הזו, אפשר למצוא אותה כאן קרוב לבית, בגבול תל אביב יפו, ב"פאראקלו", שמביאה לנו היישר מיוון את האווירה, הטעמים והמוסיקה.

"פאראקאלו"  (ביוונית "בבקשה"), חוגגת יום הולדת שנה בימים אלה והשמחה נשמעת למרחוק  הודות לזמר עוז מלאך ולשני נגניו, האחד על הקלידים והשני על הבוזוקי שהפליאו במוסיקה היוונית אותנטית שגם מי שלא מבין את השפה, נדבק בעליזות.

להמשיך לקרוא ←

בארצות הברית משאיות האוכל מוכרות ואהובות בכל מקום בו הן עוצרות. למעשה הסועדים הרעבים כבר ממתינים במקום שבו המשאית עתידה לעצור כדי לאכול את המנות האהובות עליהם. התפריט המוצע במשאיות כאלה הוא מגוון ויכול להיות אמריקאי קלאסי לצד אסיאתי, לטיני או מקסיקני. המחיר הנוח וההגשה המהירה, מתאימים מאד לאורח החיים התוסס של האמריקאים.

בישראל לעיתים אנו שומעים על יוזמות להבאת סגנון האכילה של משאיות האוכל אבל הבירוקרטיה הישראלית מקשה מאד על היזמים. הדבר הקרוב ביותר שיש לנו כאן, בלב תל אביב, היא "טראק דה לוקס" – מסעדה בסגנון משאית אמריקאית (שהיא רכב אספנות נדיר הממוקם ממש בתוך המסעדה ומעורר תהיות איך הביאו אותו לשם), שבה (ובמטבח שמאחוריה) מכינים מנות אמריקאיות קלאסיות של המבורגרים, תוספות מטוגנות, נקניקיות בעבודת יד, צלעות, וכמובן קינוחים.

למסעדה חלל פנימי וחלל חיצוני, והיא כולה מעוטרת באלמנטים המתכתבים עם המשאית כמו פחיות דלק, קקטוסים ושיבוצי משולשים בצבעים מקסיקניים אופייניים.

אחרי לגימת בירה קרה התפנינו לבדוק את התפריט וגילינו שכאן אין חוכמות, עידן ה"תן לי סלט עלי קייל עם מיץ נבט חיטה" פסח על המקום וטוב שכך, ובמקומו יש בתפריט מנות שלא מתנצלות על סוכר, שומן וכל מה שכל כך טעים בפה, בלב ובנשמה.

הקשבנו להמלצות המקום ובחרנו במנות עיקריות של "טריילר טראש בורגר" – המבורגר הכולל קציצת בקר במשקל 180 גרם, שנושאת עליה בגאון בייקון של חזיר או טלה, גבינת צ'דר, ירקות ורוטב טראש. כששאלנו מהו בעצם "רוטב טראש" הסתבר שהוא אחד מתוך שפע של רטבים מיוחדים שהומצאו במקום וייחודיים לו. במקום יש גם מעשנה המפיקה את מנות הבשר המשובחות.

לצד ההמבורגר בחרנו גם במנה של צלעות חזיר (יש אפשרות גם לבקר), שהוגשה עם צ'יפס ושלושה רטבים.

אוכל רחוב, בעיקר כשמדובר בהמבורגרים וצלעות, הוא אוכל חושני שנאכל בידיים בלי לעשות חשבון למראה הפנים או האצבעות. מותר ואף מומלץ ללקק את האצבעות כדי לא להפסיד את הטעמים עד תום. השף של "טראק דה לוקס" יודע להתאים את התוספות והרטבים כך שהתוצאה היתה המבורגר עסיסי שבשרו האיכותי הורגש בכל נגיסה, וצלעות שנתנו כבוד לטעמי הבשר והיו עטופות במעטה קריספי מבחוץ ובשר נימוח בין הצלעות.

לצד המנות הוגשו סלט קולסלואו מסורתי, כדי שבכל זאת נוכל להגיד ש"אכלנו ירקות בשביל הבריאות" ומנת "מק אנד צ'יז" שבהמלצת המקום נבחרה בגירסה המצופה בפירורי בייקון. למרות שהעיקר היו הצלעות, הפסטה בהחלט נתנה פייט ושילבה את רכות הגבינה עם הקרנצ'יות של הבייקון.

בעוד השולחנות לצידנו מתמלאים בחובבי אמריקה (ולצערי לא היה כבר מקום בבטן לטעום עוד מנת דגל של "וופל אנד צ'יקן" ברוטב חמאת צ'יפוטלה ודבש) הגענו לקינוחים.

בתפריט של היום היו שני סוגי קינוחים. האחד "נמסיס" – עוגת שוקולד נטולת גלוטן ועשירה בשוקולד, ברוטב קרמל מלוח, והשני "קראק פאי" שההסבר שלה היה שזו "עוגה עם המון חמאה שכל מי שטועם טוען שהיא ממכרת כמו קראק".

לשולחן הגיעו שתי פרוסות עוגה נדיבות, וחיסלנו את שתיהן תוך התלבטות מי מהן טעימה יותר. לא הגענו להסכמה. עוגת השוקולד היתה עשירה ומושחתת ואוזנה על ידי המליחות של הקרמל, וה"קראק פאי" הוא יציאה גאונית שאסור להחמיץ.

החלטנו לא להחליט.

"טראק דה לוקס" – רחוב בן עמי 13 תל אביב (מול קולנוע "חן" על הכיכר).

טלפון: 03-6296363

שעות הפתיחה: 12.00 – 23.30, שבעה ימים בשבוע.

גישה לנכים: יש

מנות ילדים: יש

עסקיות: בימי החול מ12.00 – 17.00 הנחה של 30% על כל התפריט

המסעדה איננה כשרה.

אם מחפשים את חומרי הגלם הטריים ביותר, מהו המקום האידאלי למקם בו מסעדה? לשף יוסי שיטרית התשובה ברורה- מעל לשוק, מרחק הושטת יד מהירקות, הבשרים, פירות הים והדגים של שוק נמל תל אביב.

את חומרי הגלם האיכותיים הוא שילב בתפריט שכאילו יצא מ"אליסה בארץ הפלאות", והתוצאה – "קיטשן מרקט", מסעדה שמנותיה הן יצירות אומנות המשלבות טעמים יוצאי דופן, מרקמים והרבה דמיון.

הטיפ הראשון לחוויה מושלמת במסעדה הוא להתייעץ עם המלצרים ולהקשיב להם כשהם מפרטים בדיוק מה יש בכל מנה ומה דרך הכנתה. שמות המנות בתפריט מורכבים פשוט מרשימת המרכיבים הבולטים במנה, כמו "עלים טריים/ ריקוטה/ פיסטוק/ מלון" שהיא בעצם מנת סלט. המלצרים גם מבררים אם יש הגבלות תזונה כלשהן, אלרגיות או העדפות מיוחדות כדי להתאים את המלצותיהם.

בנוסף לתפריט הקבוע (תפריטי צהרים ותפריטי ערב) ישנו גם תפריט מנות ספיישל לפי חומרי הגלם שנמצאו בשוק באותו היום.

במסעדה כמה חללים וניתן לשבת סביב אחד השולחנות או על בר ארוך עשוי שיש שקציהו פונה אל המטבח הפתוח, שם עובדים הטבחים ביעילות שקטה. במרכז הבר שורה של עציצים וכדים המאפשרים פרטיות לכל אחד מהצדדים של הבר, אבל עדיין משקפים את הסועדים ממול ואת מה שהם אוכלים, מה שמהווה הרבה פעמים רעיונות להזמנת אותה המנה.

פתחנו בבחירת קוקטיילים מתפריט הקוקטיילים והיינות הארוך, ובהתייעצות עם המלצרית בחרנו ב"קובנו ביטר" – שילוב של בקרדי 8, מרטיני ביטר ורוסו, לימון, דבש, תפוזים ואנגוסטורה ביטרס, קוקטייל שיכול להתאים לשני המינים מבחינת חוזקו, ו"פיסקו טייק 2" שהומלץ על ידי המלצרית כקוקטייל נשי יותר והכיל פיסקו, סן ז'רמיין, חלבון ביצה ורוזמרין, משקה מומלץ ושווה לא להרתע מהחלבון שעושה את המשקה קליל וקצפי משהו.

מתפריט המנות הראשונות קיבלנו קודם כל את מנת הדגל של המסעדה, "טונה טריה/ ירקות כבושים/ יוזו/ וואסבי". מהשם אי אפשר היה ללמוד יותר מדי על המנה, אבל כשהיא הגיעה הסתבר שהיא קודם כל מה שמכונה "מנת אינסטגרם", מנה יפיפיה בצורת גן פורח של גלילי טונה אדומה וירקות בווינגרט יוזו, עם איולי אסיאתי, וואסבי וכוסברה. הירקות הפריכים ליוו את נתחי הטונה ה(מאד) טרייה. המלצרית הביאה מקלות אכילה אבל עד אז כבר חיסלנו ידנית את הגלילים השונים.

עוד בראשונות בהמלצת המלצרית "מרק כרובית" שמוגדר בתפריט כ"כרובית/ כרישה/ תפוח אדמה/ כמהין" והוא קערית שבה מונחים קרם תפוחי אדמה וגילופי כרובית, ועליהם נמזג מרק כרובית על בסיס שמנת וכרישה. המרק היה סמיך וקצפי, והשידוך של כרובית, שמנת וכרישה הוא תמיד שידוך משמיים.

הבחירה הנוספת היתה קודם כל על בסיס "חשק", מה שמכונה באנגלית "קרייבינג" ובדרך כלל מאפיין נשים הרות. במקרה שלי אמנם אין תוכניות ילודה אבל לפני כמה שבועות, בתוכנית בישול אמריקאית, השף גורדון רמזי הציג מנת ביצה רכה עם פטריות ופרמז'ן ומאז המנה נשארה ברשימת ה"חייבת לטעום", וכשהמנה הזו הופיעה בתפריט של  " קיטשן מרקט" תחת הכותרת "ביצה/ פטריות פורצ'יני/ בריוש/ פרמזן" זה היה ברור שאבחר בה. המנה הכילה כאמור ביצה רכה עם קרם פטריות פורצ'יני, תחתית בריוש וקצף פרמז'ן מלמעלה.

אם אני צריכה להגדיר את חווית האכילה של המנה הזו, זה יהיה "כמו לאכול ענן", אבל ענן עם טעמי פטריות וגבינה מתקתקים. עונג.

בעיקריות התמקדנו בתוצרת הים, במנה אחת של סלמון סו ויד עם קרמבל אצות ים ורוטב חציל ומיסו (שבמקור הוגש עם פירה אבל לבקשתנו קיבלנו עם ירקות מאודים), ומנת רביולי פירות ים שכללה כמה יחידות של רביולי שרימפס, לצד שפע של פירות ים כמו סקאלופס צרובים, מולים וציר סרטנים. לחובבי פירות הים המנה היא חגיגה, והדבר היחיד שהיה חסר לי זו איזו חלה קטנה לניגוב הרוטב.

הסלמון שמר על טעמיו הטבעיים והיה רך ונימוח.

בתפריט הקינוחים התפרצה היצירתיות הרבה של השף במלוא עוזה, כשבכל המנות כמעט היו שילובים של חומרי גלם שבדרך כלל לא הולכים בקינוחים ונותנים טאצ' מלוח. כשהתייעצנו עם המלצרית ציינו בפניה ששמנו עין על מנה של "טארט פרנז'יפן עם אגס בסאוור, גרעיני דלעת מסוכרים, וגלידת חלב מקורמל עם מלח". כשהיא פירטה על אופן הכנת המנה היא הזכירה שהיא מכילה גם ערק, ונושאת ניחוח אניס. כאן נאלצתי לוותר על המנה מפאת אי סבילות לטעמי אניס למיניהם, וזה היה מזל שהתייעצנו. המלצה שלי למסעדה, לצרף את המילה "אניס" או "ערק" לתיאור המנה מכיוון שזהו טעם ייחודי ודומיננטי שיש רבים שלא מסתדרים איתו.

בכל מקרה, היות וויתרנו על המנה הזו, קיבלנו את המלצתה למנה אחרת בתפריט "עוגת גבינה שכוללת עוגת גבינה ווניל, היביסקוס, סורבה גבינה לבנה וסבלה זיתים". היה קצת דיון על לקיחת סיכון עם טעמי זיתים במנה ולבסוף החלטנו לפתוח את הראש ולנסות את הקינוח. כמו בכל המנות במסעדה, זוהי לא עוגה סטנדרטית. המנה הגיעה בצלחת גדולה המספיקה לשני סועדים, שכללה עוגה רכה ועליה כדור סורבה גבינה (שהייתי שמחה לקבל כקינוח נפרד) והזלפה של שמן זית. הדעות היו חלוקות בין הצד שלו שהתחבר לשילובי הטעם זיתים – גבינה (הזיתים היו מעטים) לבין הצד שלי שבו נשארתי אמביוולנטית מכיוון שלשמן זית יש טעם ייחודי והתקשיתי להחליט אם הוא מתאים לעוגת גבינה או לא.

לצד עוגת הגבינה קיבלנו גם צמד כדורי שוקולד לבן ממולאים ביוגורט ומעוטרים בעדשים פריכות, סוג של תכשיט קטן על מצע אבנים דקורטיביות.

בתפריט יש גם קינוחים "קונבנציונליים" יותר בשילובי קרמו, שוקולד, אגוזים ועוד.

המסעדה היא הרבה יותר מארוחה, היא חוויה וככזו שווה להגיע אליה עם מישהו מיוחד, ולחלוק הפתעות קולינריות מרגשות.

מסעדת קיטשן מרקט – האנגר 12 נמל תל אביב

טלפון:  5446669 – 03 (המסעדה עובדת על בסיס הזמנת מקומות, אין כמעט אפשרות להגיע ללא הזמנה).

שעות פתיחה: 12.00 – 16.00, 18.00 – אחרון הלקוחות.

ישנה אפשרות לסגירת חלק מהמסעדה או כולה לאירועים.

יש מנות ילדים, צמחונים, טבעונים והקשבה מלאה לרגישויות שונות.

גישה לנכים: יש

מנות עסקיות: יש בכל ימות השבוע, משתנות בהתאם ליום ולתפריט.

המסעדה איננה כשרה.

יוון היא יעד תיירותי אהוב על ישראלים, היא קרובה, שטופת שמש ויש לה מטבח מרהיב ועשיר שכולל חומרי גלם טריים והכנה ששומרת על הטעמים. אם נוסיף לכך את האווירה השמחה, נקבל חוויה כוללת של מצב רוח טוב וקולינריה משובחת. ל"גרקו" התל אביבית נולדה אחות קטנה בהרצליה, רק בת ארבעה חודשים אבל כבר מלאה מפה לפה.

המוטו שלה, כמו גם של הסניף הראשון, הוא האווירה, שהיא צירוף של קולינריה, מוסיקה, אלכוהול, שירות ועיצוב. היוונים כמו הישראלים אוהבים להיות בחבורות (די קולניות) ואחד הדברים הראשונים שהבחנתי כשנכנסתי ל"גרקו" הוא שלמרות שהיו שם סועדים רבים, אף אחד לא שיחק עם הטלפון החכם שלו, כולם היו שקועים באווירת החגיגה של המקום – חולקים מנות, משיקים כוסיות או מוחאים כפיים לצלילי דרבוקה שבעזרתה חגגו כמה וכמה ימי הולדת.

במקום אפשרויות ישיבה שונות, אם על הבר או ליד אחד השולחנות שמסודרים לפי קבוצות סועדים בגדלים שונים. עם ההגעה מוגשים מים קרים וקעריות חמוצים וזיתים בכלים יפיפיים שניתן לרכוש במקום, ביחד עם כלים שונים נוספים ומעדנים כמו שמן זית, דבש, ממרחים, חמוצים, רטבים ועוד.

תפריט הקוקטיילים כולל הרבה טעמי אניס, וכשהמלצרית שמעה שאני לא ממש מחובבי הטעם הזה, היא הציעה לי קוקטייל מפנק וקייצי בשם "מטאקסה" שהורכב מברנדי יווני, יחד עם תה צמחים, פסיפלורה ולימון, ועטור בפתיתי קרח. המשקה היה חלק מאד לשתיה ורק אחר כך הרגשתי את השפעת האלכוהול שהפכה אותי ליותר שמחה מבדרך כלל. בן הזוג, שדווקא חובב מאד טעמי אניס, בחר ב"אייביס קיה" על בסיס ציפורן, לימון, מלפפון ורוזמרין בטעמי אניס מודגשים, משקה יותר "גברי" בטעמיו וחוזקו.

התפריט מחולק לכמה קטגוריות – מנות קטנות וקרות, גדולות וקרות, מנות על בסיס פאבה (מחית אפונה צהובה), ומנות חמות בגודל קטן או גדול. בקטגוריה נפרדת נמצאים הג'ירוס (בשר דמוי שווארמה) והסובלקי (שיפודים יווניים). למסעדה תנור עופות גדול שהובא לארץ במיוחד.

ההגשה היא על בסיס "מה שיוצא מגיע לשולחן" והמנות הן ברובן מנות חלוקה כך שכל אחד בקבוצה יכול לטעום הרבה מהמנות בלי להתפוצץ.

ההמלצה שלי היא ללכת על מנה המכונה "דיסקו" שהיא בעצם מגש טעימות שכולל בחירה של עשר מנות קרות. בצורה זו לא צריכים להתלבט יותר מדי ולהצטער על מה שלא בחרנו.

פתחנו בתפריט המנות הקרות הקטנות וממנו קיבלנו "סלט עדשים" על בסיס בורגול, בצל מטוגן, עשבי תיבול ופטה, ו"סקורדליה" – ממרח שום, שקדים ושמן זית שהתמכרתי לו כבר בעבר ושמחתי למצוא אותו בתפריט. האחרון הגיע עם פיתות קלויות שהרגע ירדו מן האש. אני כבר הייתי משוחדת לכיון הסקורדליה שהיא גיוון מפנק מאד לטחינה המוכרת, ומעלה ניחוח שקדים מתקתק. סלט העדשים ליווה אותנו כמרענן במנות ההמשך.

בהמלצת המקום הגיעו לשולחן עוד שתי מנות שנחשבות "קטנות", האחת מנת קציצות זוקיני עם פטה, גבינת קפלוטירי ועשבי תיבול, והשניה "משהו שאתם מוכרחים לטעום" או בשמה הרשמי בתפריט "לחם הרים יווני על הגריל" במילוי גבינת קפלוטירי ופטה. על הקציצות הייתי ממליצה במיוחד לצמחונים שמחפשים מנה משביעה למרות שהיא נחשבת מ"הקטנות", מכיוון שמדובר בארבע קציצות עסיסיות שכיף לתבל בעזרת פלח הלימון שמצורף, או כמו במקרה שלי, לצרף אותן לסקורדליה מתפריט המנות הקרות.

לגבי לחם ההרים, מדובר במנה מעניינת במיוחד שמשלבת מליחות של הגבינה עם זרזיף דבש והכל מוגש בחלוקה לקוביות שנהדרות כ"פינגר פוד". השילוב של דבש וגבינה הוא קלאסי ואהוב במיוחד גם במסעדות אירופאיות שמגישות מגש גבינות חריפות ולצידן ריבה או דבש, וביוון מדובר בחלק מהתרבות הקולינרית ומסיבה טובה מאד, השילוב מנצח.

מתפריט ה"פאבה" בחרנו במנה שמהווה נציגות לשני טעמים ייחודיים ליוון, הפאבה הרכה על תקן סוג של פולנטה, שעליה מונחים שבבי ה"גירוס" מבשר עגל וכבש, ביחד עם בצל סגול, פטרוזיליה ופלפל חריף (כשאת האחרון ביקשתי להחסיר). מדובר במנה כבדה יחסית, משביעה מאד, וכמות הבשר גדולה ומכסה כמעט את כל מצע האפונה.

עוד מנה ששילבה בהצלחה גבינה מלוחה ודבש היא "מאפה 12 האלים" שהיא בצק פילו מטוגן במילוי גבינת פטה, טימין וגרידת לימון, המוגש עם דבש, פרג ושומשום בשני צבעים. למרות המרכיבים המתוקים, המנה מלוחה בעיקרה והדבש פועל על תקן הפוך כמו שפועל מלח בעוגת שוקולד, ומדגיש את הטעמים כולם.

זה היה השלב שבו היינו אמורים לבחור מנות עיקריות, אבל מכיוון שהכמויות עד כה היו כל כך גדולות, כבר לא היה מקום למנות כמו "מוסקה" או מנות דג, ולכן הסתפקנו ב"קלמרי מטוגן", מנה שכללה פרוסות קלמרי שנעטפו בבלילה, טוגנו ואז הוגשו על מצע קרם בצל וכורכום. התזה קטנה מפרוסת הלימון שצורפה למנה ויש מנה קיצית מאד, קלילה שהולכת מצוין עם תפריט האלכוהול.

קפה יווני הוגש בכלי דקורטיבי ואיתו תפריט הקינוחים שכולל מעדנים אותנטיים כמו "לוקומדס" – אותם כדורי בצק מטוגנים בדבש וקינמון, או עוגת סולת וחלב ברוטב טופי. אנחנו קיבלנו בראשית את מנת הדגל של המסעדה, ה"קיימאקי" – גלידת יוגורט עיזים עם סירופ פטל ושקדים קלויים וכן מנה מסקרנת לא פחות  בשם "קרמה זעפרן" עם פתיתי קדאיף ורוטב תפוז וליים.

אם מחפשים משהו פחות מתוק, ההמלצה שלי היא בהחלט על קרם הזעפרן, שהזכיר לי קצת קינוחים הודיים ואם הייתי צריכה להגדיר את טעמו, הייתי בוחרת במילה "פרחוני". לחובבי המתוק (והגדול מאד) ההמלצה היא בהחלט  לכיוון הקיימאקי שהוא פצצה של גלידה בגודל ענק, עם ניגודי חמצמצות של הרוטב האדום. המנה יכולה לספק קבוצה של אפילו ארבעה סועדים ששוכחים מחוקי ה"דאבל דיפ" ומתנפלים עם הכפיות.

"גרקו" – בוזוקיה יוונית

שדרות אבא אבן 9, הרצליה

טלפון: טל: 09-7404747

נגישות לנכים: יש

עסקיות: ימים א – ה, 12.00 – 16.00 (מקבלים "תן ביס", "סיבוס" וכו').

קהל יעד: קרניבורים, צמחונים, טבעונים, ילדים.

בימי שישי מופיע נגן בוזוקי שמסתובב בין הסועדים.

שעות פתיחה: 12.00 – 00.00 , שבעה ימים בשבוע.

המסעדה איננה כשרה.

"יש לי חלום" אמר השף יהונתן ברבי. טוב, גם מרטין לותר קינג אמר אותו דבר, אבל אצל שף ברבי החלום הרבה יותר טעים.

ובחלומו שאף השף ברבי למגע ישיר עם קהל הסועדים שלו, לא בעבודה במטבח מול הזמנות על נייר, אלא מול הלקוחות עצמם, מכין להם את המנות בשידור ישיר לצלחתם. ומה יכין? מה שאף אחד עוד לא חשב עליו קודם, מנות שאין בשום מקום אחר, כולל מנות מפורסמות בגרסאות ייחודיות. החלום התגשם ב"הטחינייה" – מעין חמארה יוונית בלב תל אביב, דקה משוק לווינסקי, שבנויה כבר מלבני ארוך שבמרכזו המטבח – הממלכה של שף יהונתן ברבי ושותפו הוותיק אייל לוי.

הקירות מכוסי הגרפיטי צבעוניים והמסעדה עצמה פתוחה אל הרחוב ומזמינה פנימה.

הקונספט הוא טפאס בר בהשראה יוונית – ספרדית, צמחוני + דגים, שפע מנות טבעוניות, ושליטה אולטימטיבית של טחינה בעשרות ווריאציות. כל מה שצריך לעשות הוא להגיע, לשבת על הבר, לבחור שתייה בכיף, כולל ערק שמוכן במקום, וכן בירות ייחודיות, יין וצ'ייסרים מעניינים, ולבחון את התפריט שמשתנה כל יומיים בהתאם לרעיונות החדשים של השף וחומרי הגלם הטריים מהשוק הסמוך.

לפתיחה קיבלנו "פיתה זעתר ובצל מטוגן, עגבניה צלויה, טחינה לבנה וסלסת חריפים". עקב הפולניות שלי, החריפים הוגשו בצד. הפיתה היא ריבוע עתיר זעתר, פריך בשוליים ורך במרכז, כזה שתענוג לקרוע באצבעות ולטבול בטחינה. הפיתה הזו מלווה בתפריט את כל מנות הניגובים.

"טחינת פאבה יוונית" הוגשה בצלחת צבעונית ביתית, והורכבה מעדשים צהובות, סלט עשבים חמוץ, בצל סגול, ושמן זית. פאבה היא קטניה פופולארית ביוון וטעמה ייחודי. עושים ממנה מנות דמויות החומוס הישראלי, כך שישראלים המבקרים ביוון מסתגלים אליה ומתאהבים בה בקלות.

מנת הפאבה של שף יהונתן היתה אחת מהפייבוריטיות שלי.

"קונפי כרישה" הייתה המנה הבאה שהגיעה אלינו, עם סלט שומר, טונה אלבוקר בשמן זית, טרגון, פימנטון חריף וטחינת נענע. שוב, במנה שלי צונזר החלק החריף לבקשתי. כאחת שלא חובבת גם טעמי אניס, חששתי מהנוכחות של השומר אך הוא התחבר היטב עם הכרישה החמצמצה. גם טעמי הטונה לא השתלטו כך שהמנה היתה מאוזנת

"קולורבי צלוי על רוטב עגבניות" עם פלפלים, שום, פטה המאירי ושמן זית היה הבא בתור. קולורבי הוא לא ירק מרתק בדרך כלל וצריך יצירתיות ודמיון כדי לתת לו פרשנות מעניינת. במקרה הזה שף יהונתן ציוות אותו לפטה בטעמים מודגשים ועגבניות שגם הן היו דומיננטיות מבחינת התיבול. מנה שנראה לי שתשתדך טוב עם כוסית ערק ליד.

זה השלב שבו פרצה לחיינו ה"מסיבה" שהוכתרה פה אחד כמלכת הערב. מדובר במנה של טחינה לבנה חמה, טחינה גולמית, טחינת שומשום מלא, ארטישוק טרי, חריפים, ביצה רכה ושמן זית. לביצה יש חלק נכבד בהכתרה הזו מכיוון ששבירתה והחלמון הנוזל שעטף את סוגי הטחינה מתחתיה הפכו את המנה לקערית של חושניות צרופה. זו מנה שגם בתפריט מתחלף צריכה להשאר לנצח.

מנת ה"טרטר חציל וקינואה" היוותה מנה מאתגרת עבורי. שף יהונתן ציין שהיא חריפה, בכל זאת טעמתי. מדובר בסוג של קציצות חציל שמצופות בקינואה, שוכבות על מצע טחינת עריסה ומלוטפות בסחוג וקרמל, עם לפת מוחמצת ובצל ירוק. בנגיסה הראשונה השילוב היה מענין מבחינת הקרנצ'יות של הקינואה ומילוי החצילים אבל מיד לאחר מכן קיבלתי "זאפטה" של חריף שהיה יותר מדי עבורי. בן הזוג חיסל לבד את המנה כולה.

כדי להרגיע את החיך הבוער עברתי למנת "סיניה דגים" – צ'יפורה בקראסט טחינה עם פיסטוקים על תרד תורכי, לימון, עגבניה וקצת חריף (ובמקרה שלי בלעדיו).

המנה עוטרה בטבעת לימון כבוש והשילוב של נגיסת החמצמצות הזו עם דג בקראסט יצר מוסיקה בין השיניים.

נשארנו בתחום הדגים עם ה"מז'וז'ים" – מנה מרוקאית שמככבת הרבה בתוכניות ריאליטי בישול. המנה כללה דגי רשת כבושים, תערובת ירוקים, זיתים שחורים, וצ'ירמלה מרוקאית. אני לא מכירה את הצ'ירמלה אבל כפי הנראה היא תורמת את החריפות למנה, כך שגם כאן רק טעמתי בעדינות. מנה "אקשן".

עוד שתי טעימות קטנות של מנות ניגוב מעניינות היו "סקרודיליה" – ממרח שקדים, תפוחי אדמה, שום, שמן זית, צלפים, ובצל ירוק, ו"טחינת ערמונים" עם שמן זית, גרידת תפוז וסומק. הראשונה, כמו הפאבה, מנה שמגוונת את תפריט הממרחים שאנחנו רגילים אליהם ומביאה גרגריות וקצת יותר כבדות. השניה הייתה מותק של מנה, רק כך אני יכולה להגדיר אותה, כמו סוג של קינוח לא מתוק, עם דגש על טעמי התפוז והמרקם של הערמונים. אם נוסיף לזה טיפה סילאן יש כבר קינוח.

מנת הערמונים אמנם לא בתפריט הקינוחים אבל שם יש שלושה אחרים, שניים מהם יותר לכיוון הים תיכון, בסבוסה ומלבי והשלישית קינוח קרמו שוקולד למי שבאמת לא יכול בלי הטעם הזה.

מנת הבסבוסה הייתה נתח גדול של עוגת סולת שלוותה בסלט פירות מרענן, והלכה מצוין עם כוס תה שושנים מהביל (בשבילי) וקפה שחור (בשבילו). השיחוק היה מנת המלבי ששונה לחלוטין ממה שאנו מכירים, כרגיל אצל שף יהונתן, והייתה טבעונית ומורכבת מקרם קוקוס מוקצף וטחינה גולמית.

ככל שהשעה נעשתה מאוחרת יותר, המוסיקה הוגברה, הכסאות נתפסו כולם והאווירה הפכה לחגיגה יוונית.

"הטחינייה" רחוב לווינסקי 33 תל אביב.

טאפס בר יווני צמחוני, דגים, טבעוני.

שעות פתיחה: א – ה: 12.00 – 16.00 ו18.00 – 00.00

שישי: 10:00 – 16.00

גישה לנכים: יש

חנייה נוחה בסביבה, אחרי שבע בערב חינם.

עסקיות: 3 טפאס ב57 שקלים, בימים א – ה 12.00 – 16.00.

המסעדה כשרה.

בחול המועד פסח המסעדה תהיה פתוחה וכשרה לפסח, כשהלחם יהיה מבוסס על קמח חומוס.

צלחת גדולה ובתוכה ערימות של תבשילים: מה הקונוטציה הראשונה? בדרך כלל אוכל הודי. טעמי ה"טיול שאחרי הצבא" חזרו לארץ עם השבים והפכו לטעמים מוכרים ואהובים בארץ. אבל צלחת של תבשילים וטעמים שנאכלים בידיים בעזרת לחם דק אינם רק קולינריה הודית אלא גם אתיופית, שהיא פחות מוכרת בארץ למרות שגלי העלייה בשנות ה-90 הביאו איתם הרבה עולים חדשים על מטבחם.

"באלינג'רה" (באמהרית "חברותא") ממוקמת בכרם התימנים, בלב תל אביב. המקום קטן וניתן לשבת בו בחלק הפנימי או בחלק החיצוני הצופה אל רחבה רומנטית. את פנינו מקבלת פנטה פראדה היפיפייה, בכיסוי ראש מסורתי. כשהגענו למסעדה, בשעות הצהרים, היו שם יוצאי אתיופיה שבאו לטעום את הבית, לצד משפחה עם תינוק שנשנש אנג'רה בחתיכות קטנות, זוג רומנטי שחלק צלחות ולקוחות קבועים כולל אחד שהוא כל כך קבוע שהוא כבר בשלב המצאת המנות למסעדה.

התפריט כולל מנות השייכות לשני אזורים באתיופיה, האזור הכפרי שהוא ה"הארד קור" של טעמי המדינה, תיבול עז, חריפות ומרקמים דומיננטיים, ואזור אדיס אבבה העירוני, שטעמיו עדינים יותר והוא  מתאים למי שמתקשה עם אוכל חריף.

בתפריט מנות בשריות שהן בעיקר תבשילים של עוף ובקר, ומנות טבעוניות. הכוכבת הגדולה והבלתי מעורערת של המסעדה היא מנת ה" באלינג'רה" שמגיעה בווריאציה אישית או זוגית ומותאמת לדרישות הסועד, במקרה שלנו "צמחוני ולא חריף". קיבלנו מגש גדול שרופד בלחם האנג'רה המפורסם ועליו תלוליות של שני סוגי עדשים (אחד חריף מעט), חומוס וחומוס גרגרים, תבשיל מנגולד, תפוחי אדמה מבושלים עם גזר וכרוב ועוד ממגוון התבשילים שהתבשלו כל העת בסירים שעל הכיריים.

שיטת האכילה אמורה להיות תלישת הלחם מהקצה פנימה תוך צביטה של התבשיל שמעוניינים לאכול, והיישר אל הפה. אין צורך בסכו"ם (אם כי אם תבקשו בוודאי שתקבלו). קיבלנו אקסטרה אנג'רה לניגוב השאריות.

צלחת נוספת שהגיעה אלינו הכילה מנת חציל בטחינה אתיופית אותנטית עם גרגרי חומוס וסלסה אתיופית, ואם הייתי צריכה לאפיין את טעמה הייתי מציינת אפילו ניצוץ של מתקתקות.  בנוסף קיבלנו גם קערית של "דארו", לחם אתיופי בתיבול כורכום.

בזמן שטעמנו את המנות השונות, פנטה סיפרה לנו כי הישראלים פתוחים מאד לטעום מאכלים חדשים וכי אין צורך להתאים את המנות לחיך הישראלי מכיוון שהם דווקא מחפשים את האותנטיות.

עוד אחת מההעדפות של הקהל הישראלי היא מזון בריא, והמטבח האתיופי עונה על הדרישה הזו בגדול מכיוון שקמח הטף שממנו מכינים את האנג'רה נחשב למזון על שכולל חומצות אמינו שחיוניות לבריאותו של אדם, ביחד עם ברזל, מגנזיום, חלבון, וויטמינים וסידן, ובנוסף לכך הוא לחם נטול גלוטן כך שגם מי שרגיש או נמנע מגלוטן יכול להנות ממנו. המרקם שלו ספוגי, מזכיר קצת לחוח תימני, והוא מקבל באהבה את הרטבים והתבשילים שעליו.

באתיופיה לא מקובל לאכול קינוח, קונספט שעבור ישראלים רבים הוא מוזר לחלוטין, וכדי להשביע את התשוקה למתוק שאחרי הארוחה, פיתחו ב"באלינג'רה" קינוח שיספק את הצורך הזה אבל עדיין ישמור על הבריאות, בשם "אנגוצ'ה" – פנקייקים קטנים עשויים מקמח טף שמלוטפים בדבש או סילאן (בגירסה הטבעונית). אם מצרפים קפה אתיופי או תה מדובר בסיום קליל לארוחה.

המטבח האתיופי הבריא, עם שלל האפשרויות הטבעוניות או בשריות, והלחם הקליל מתאימים מאד למזג האוויר הישראלי, כמו גם למזג של הישראלים עצמם, שאוהבים להתנסות ואינם מקובעים רק על מה שהם מכירים. ישנה אפשרות גם ל"טייק אווי" ובקרוב גם שירות משלוחים ויש גם אופציה נוספת מלהיבה במיוחד של שירות הקייטרינג של המסעדה שמביא את המטעמים האתיופיים לאן שרוצים, ביחד עם הדגמות של הכנת מנות במקום, טקס קפה ועוד. ואני מקנאה בעובדי חברות ההייטק בסביבה שמזמינות שירות כזה בימי חמישי כדי לסיים את השבוע בטעם טוב.

"באלינג'רה" – רחוב מל"ן 2, כרם התימנים תל אביב

מסעדה אתיופית אותנטית.

טלפון: 03-5252552

מחיר ארוחה ממוצעת לסועד: 50 שקלים.

גישה לנכים: יש

ארוחות עסקיות: יש בכל ימות השבוע כולל יום שישי, בשעות הצהרים.

שעות הפתיחה:  בימים א-ה 12:00 – 23:00

יום ו' 11:00 – שעה לפני כניסת השבת

מוצאי שבת- החל משעה לאחר יציאת השבת.

המסעדה כשרה.

על הטיילת שלחוף ימה של הרצליה פסעו זוגות רומנטיים, לידם חלפו אצנים ואצניות שמעדיפים את הבריזה והשקיעה על פני תאורה מלאכותית של חדר כושר, אישה מבוגרת עם כלב גדול פסעה בשלווה ומשפחה עם ילדים הצטלמה בזוויות שונות על רקע הגלים.

כל אלה היו המראות שהשתקפו מבעד לחלונות מסעדת "ים 7", ממש מתחת למלון "דן אכדיה" בהרצליה. החלונות הגדולים הם חלק מעיצוב המסעדה שמתכתב עם נושא היאכטה, כיאה למסעדה על הים שסמוכה למרינה, ומעוצבת בשפע של עץ ותאורה חמימה.

כשנכנסנו למסעדה, השפה השלטת הייתה אנגלית, בסוגי מבטאים שונים, של התיירים שישבו בה. שולחן דובר עברית דווקא שר "יום הולדת שמח" בעוד יושביו חובשים כובעי יום הולדת בצבעים עליזים בזמן שקינוחים נושאי זיקוקים הובאו אל השולחן.

ההתמחות של המקום היא כמובן דגים ופירות ים, כיאה למסעדה שנמצאת על חוף הים, אם כי ישנן גם מנות בשריות, צמחוניות וטבעוניות. מעבר לתפריט הרגיל יש גם תפריט "טאפאס" ומנות ספיישל ששווה לבדוק.

לפתיחה, אחרי לגימת כוס יין (לו) וכוס סנגריה לוהטת (לי), התייעצנו עם הצוות לגבי המנות המומלצות ובחרנו ב"פלאפל הודי" – כדורי פלאפל עם תפוחי אדמה, חומוס ואפונה, בתבלינים הודיים בציפורי פירורי לחם עם צ'אטני מנגו, "ארנצ'יני שרימפס וקארי ירוק"  – כדורי ריזוטו עם שרימפס, בשר סרטנים, ג'ינג'ר ומוצרלה ברוטב קארי ירוק (מתפריט הטאפאס), ברוסטקה אינטיאס (מנה שלא מופיעה בתפריט וכלולה ב"ספיישלים" שהמלצרים מציעים) ואיך אפשר בלי לחם הבית?

כדורי הפלאפל הם לא באמת בטעמי פלאפל וטעמם הרבה יותר דומיננטי מבחינת התיבול ההודי. הצ'אטני הוגדר כפיקנטי אבל בפועל היה מתקתק והיה שווה לטבול בו שוב ושוב את הכדורים.

הארנצ'יני היה עשיר מאד, פריך וגרם לי לוותר (ולא בפעם האחרונה) על המזלג ולנשנש אותו כמו פינגר פוד מלוטף ברוטב הירוק.

ברוסקטת האינטיאנס הייתה הפתעה נעימה ובעיקר רעננה בעזרת שפע של ירקות טריים שהונחו על הברוסקטה ועטפו את נתחי האינטיאס. בצל חי, עגבניות שרי, עלי תיבול ופלפלים נתנו את ה"קיק" לדג הנא.

לחם הבית הגיע חם וטרי בלווית מטבל עגבניות ושום קונפי ומטבל שיפקה (שעלי להודות שלא שמתי לב שרשום בתפריט, חשבתי שמדובר במטבל ירק כלשהו, ובתור אחת שלא מתמודדת עם חריף – זה היה חריף. מאד. מאד. (הזכרתי שהיה מאד חריף?)

למנות העיקריות קיבלנו את המלצת הצוות. הוא רצה מנת דג ובחר במנת פילה מוסר וריזוטו דלעת, ואני התמקדתי בפירות הים ולכן הומלצה לי המנה האולטימטיבית של "מיקס פירות ים" – קדירה של שרימפס, קלמרי, מולים, ביסק סרטנים, אנשובי, קלמנטה וירקות שורש, והכל ברוטב חמאה ויין לבן.

מנת הדג היתה נדיבה מאד, והריזוטו היה אוכל מנחם קלאסי. הדג קיבל את הכבוד המגיע לו ולא הוסתר על ידי עודף תבלינים.

הקדירה שלי הגיעה עם כלי פיצוח והפאן החל!. מלבד המולים היו גם סקאלופס שלא הוזכרו בתפריט אבל היו מה שגורדון רמזי היה מתפעל ממנו, והשרימפ היו גדולים ועסיסיים ונשאבו בהנאה. לחובבי פירות ים – מנה מומלצת מכיוון שהיא מרכזת את ה"תכלס". בתפריט מצוייר פלפל ליד המנה, כדי להורות שמדובר במנה חריפה. מאחר ואני לא מתמודדת עם חריף היטב, שלא לומר בכלל, ביקשתי וקיבלתי הסרה של כל גורם חריף מהמנה.

שפע של מגבונים לחים סייע לי לנגב את האצבעות מקדירת פירות הים, ותפריט הקינוחים הופיע על השולחן.

בקינוחים מנות קלאסיות כמו עוגת גבינה ו"קרוסטטה תפוחי עץ חמה" , ומנות מיוחדות כמו "ברולה רוזטה פרדו" , ואנו בחרנו באחת מכל קטגוריה. מהקלאסיות בחרנו ב"טארט שוקולד קפה" – גנאש שוקולד אפוי בניחוח קפה ויאטנמי. הוא הגיע לשולחן בעיטור עיגול פריך של שוקולד ואבקת סוכר והיה מרוכז ושוקולדי.

מהמנות המיוחדות בחרנו ב"פריז ברס" שמורכב מפחזנית גדולה חצויה וממולאת בקרם מסקרפונה שמגיעה בלוויית דולצ'ה פירות יער. לרגע היה לי פלאשבק לילדות, כשנזכרתי ב"בומבה" שהיינו אוכלים כילדים, והייתה מעין פחזנית ממולאת בקרם. כאן היה מדובר בפחזנית באיכות גבוהה הרבה יותר כמובן, ובקרם חלק ונימוח, ומה שהיה נחמד הוא שאפשר היה לבחור כמה פירות יער (די חמצמצים) להוסיף. מנה גדולה שמספיקה לשני גרגרנים.

"ים 7"  – רמות ים 122, הרצליה.

טלפון: 072-3947685

שעות פתיחה: בכל ימות השבוע 09:00 – 23:00

ארוחות בוקר מוגשות עד 12:00, וארוחות עסקיות 12:00 – 17:00

מחיר ארוחה ממוצעת   – כ160 שקלים לאדם בשעות הערב.

גישה לנכים- יש

המסעדה איננה כשרה.

"ראיתי את בעלך מסתובב בדיזנגוף" אמרה תרנגולת אחת לשנייה, ואז המשיכה "על הגריל". הבדיחה אולי לא כל כך מוצלחת, אבל העופות ב"קוקוריקו" הן סיפור אחר לגמרי.

עוף הוא כוכב בתפריט של ישראלים מכיוון שהוא קל ומתאים למזג האוויר בארץ, מחירו נוח ואפשר להכינו במגוון דרכים. עוף מהווה גם פתרון לכאלה שמעדיפים להמנע מבשר אדום או להמעיט בצריכתו, ובניגוד לבשר אדום, ניתן לאכול עוף לארוחת הצהרים ולחזור לעבוד, בלי תחושת הנמנום.

במתחם שרונה נפתח לפני כשנה "קוקוריקו" – דוכן רחב ידיים שמתמקד בעופות צלויים, מה שמוכר יותר כ"עוף בגריל". הבעיה בהכנת מנה כזו היא שאם לא מקפידים מאד, גם אם העור והמראה החיצוני מפתים, החלק הפנימי, בעיקר העמוק יותר, יכול להתייבש ואין דבר מאכזב יותר מעוף יבש.

אם יש מישהו שמסוגל להתגבר על המכשלה הזו, הוא השף רן שמואלי, שהוא שם-דבר בעולם הקולינריה, שבאמתחתו רזומה עשיר כולל המסעדה המצליחה שלו "קלארו" וקייטרינג פופולארי.

העוף של "קוקוריקו", מגיע במצבו הטרי ביותר, כמובן לאחר שגדל ללא אנטיביוטיקה או חומרים מזיקים אחרים, עם כל התעודות הווטרינריות הנדרשות, ומובל למה שאפשר לכנות "ספא לעופות" – השרייה במרינדה הכוללת שום, רוזמרין ושמן זית איכותי למשך 24 שעות, ואז "שיזוף" במתקן הרוטיסרי תוך שכל כמה זמן הוא מקבל מתזים של שמן מתובל. התוצאה היא עוף עסיסי (שכדי לוודא שהוא כזה, עובר בדיקות טמפרטורה מחמירות), בעל עור פריך ושחום, מנצנץ באור יקרות ומוגש במבחר צורות.

כשהגענו ל"קוקוריקו" הריחות כבר כיוונו אותנו מרחוק, ומראה התרנגולות המסתובבות היה כמעט מהפנט. ניתן לבחור בתפריט בין עוף מפורק ונקי מעצמות שמגיע בכריך בלחם פרנה  טרי, או על הצלחת עם תוספות שונות של סלטים, תפוחי אדמה צלויים ברוזמרין, ירקות צלויים, מגוון רטבים, או עוף כמו שהוא לכאלה שלא נרתעים מהעצמות ורוצים את החוויה הכוללת.

גם העוף השלם מגיע עם מבחר תוספות ורטבים שכולם תוצרת בית, לפי בחירה.

היות ואני בחורה מעודנת ובעלת נימוסים של לורד בריטי, בחרתי כמובן בעוף השלם, ליתר דיוק מחציתו, וזו נחתה על שולחני ביחד עם מבחר סלטים. הירקות טריים ומגיעים כל יום ופריכותם ניכרה בכל נגיסה. לצידם הוגשו קעריות של רטבים מפתיעים כמו רוטב זעתר, פסטו לימוני עם שפע עלי תיבול, וטחינה ביתית.

הרטבים והסלטים היו אמנם איכותיים אבל מבחינתי הם היו רק ה"סייד קיק" של העוף שישב לפני, מנצנץ וקורה לי לחדול מהצילומים ולשכוח מהנימוס, מכיוון שעוף כהלכתו יש רק דרך אחת לאכול והיא עם האצבעות. ביררתי שיש מספיק מגבונים לחים לניקוי עתידי ותפסתי ברגל העוף, משכתי אותה מהגוף ואולי נראיתי כמו מישהו מימי הביניים טרום המצאת הסכו"ם אבל עם הטעם הזה למי אכפת?

העוף היה עסיסי במידה שלא תיאמן, העור שנחשב אולי משמין הוא חלק אינטגרלי מההנאה ואסור בשום פנים ואופן לוותר עליו ועל הפריכות המתובלת שלו, והאיזון הנכון היה נגיסה מפה ומשם לחוויה כוללת.

עצרתי לרגע רק מכיוון שקיבלתי לטעימה גם דוגמה מהכנפיים המפורסמות של המקום. גם הן היו כמובן עסיסיות רק שהרוטב שלהן היה חריף אש, ולכן בעצב רב הסתפקתי בכנף אחת בלבד. לחובבי החריף מדובר במנה נשנושית מצויינת.

כדי להוריד מהחריפות מומלץ לדגום את התה הקר של המקום.

למקום יש רחבה חיצונית בנוסף למקומות הישיבה בתוך "שרונה מרקט" כך שביום יפה ניתן לשבת בחוץ ולהינות משאון האזור והנוף.

"קוקוריקו"- בתוך "שרונה מרקט", מתחם "שרונה", תל אביב.

שעות פתיחה – בימים א – ה 9:00 – 22:00, ביום שישי 8:00 – 17:00 ובשבתות 9:00 – 23:00.

מחיר ארוחה ממוצעת לסועד – 60 שקלים.

גישה לנכים – יש.

אין חולק על-כך שאוכל הוא הרבה יותר מהדלק שמכניסים לגוף כדי להמשיך לפעול. אם זה היה כך, כולנו יכולנו להתקיים על פרוסות לחם עבש ומרגרינה. אוכל טוב הוא חוויה של כל החושים – המראה של המנה, הריח שעולה ממנה, המרקמים השונים שיוצרים גם סאונד שונה בתוך הראש שלנו, וכמובן הטעמים שתלויים באיזון המדוייק שמפיק מכל חלק של המנה את המירב ומשלב אותו בהרמוניה עם החלקים האחרים לחוויה שגדולה מסך כל חלקיה.

אחת התרבויות היותר חושניות היא התרבות האיטלקית, שמעריכה מאד את החוויה הפיזית, והאוכל האיטלקי משלב את כל התחושות לקיום אחד גדול של הנאה שקשה למצוא מקבילה לה. כל זאת כמובן בתנאי שמי שמכין את האוכל יודע מה הוא עושה, ובביקורי ב"פיאצה רוסטיקו" התל אביבית, נוכחתי לדעת שאכן יש מי שיודע את העבודה.

התחושה הראשונה כשהתיישבנו לשולחן הייתה נינוחות, הן מבחינת הישיבה עצמה, בתוך כיכר רומאית אמיתית, מעין גינה סגורה (עם חימום בחורף, ועם שולחנות חיצוניים), בעיצוב עץ מזמין, עם נוף לפארק שרונה ההומה, בעיטורי צמחיה רבים, כולל עציץ אורגנו על כל שולחן, (שמהווה ספויילר להמשך).

הנינוחות הושפעה גם מכך שצוות המקום לוקח כל סועד תחת חסותו, ומקיף אותו ביחס חם שדואג לכל הפרטים הקטנים- משליטה מוחלטת בכל המנות והספיישלים על מרכיביהם, כך שהמלצרים יכולים להתאים את המנה לסועד, כשהסועד בעצמו לא סגור על מה שהוא רוצה, דרך כל מלצר שעובר, גם זה שלא ממונה ישירות על השולחן שלך, עדיין ינקה אם יראה שיש לכלוך, יביא מגבונים וקיסמים, מפיות והחלפת בקבוק המים ועוד.

לתחילת הארוחה צריך כמובן להרים כוסית, וזאת עשינו בעזרת  יין אדום מאזור טוסקנה- וילה אנטינורי רוסו, יין קליל ופרחוני, שהגיע בבקבוקון שמספיק לשתי כוסות. בתפריט היינות של המקום יש יינות איטלקיים מכל אזורי ארץ המגף, להתאמה מושלמת עם המנות השונות, לצד יינות ישראליים משובחים. במקביל לא יכלתי לסרב לכוס חמה של סיידר בתוספת יין (ועיטור קוביות תפוחים).

המלצרית האדיבה הסבירה אודות מנות הספיישל שלא מופיעות בתפריט, ולפתיחה בחרנו אחת מתוכן- "פולנטה עם ערמונים ופטריות" , ואחת מהתפריט – סלט קפרזה. מנת הפולנטה היתה מה שמכונה "אוכל מנחם קלאסי" – צלחת של פולנטה עדינה מאד, עם בשריות של פטריות וערמונים. סלט הקפרזה היה מרענן וכלל צבעים שונים של עגבניות שרי ביחד עם מוצרלה רכה, בזיליקום, זיתי קלמטה, בצל סגול ותיבול שמן זית ובלסמי עם נגיעות צ'ילי.

למרות שהסיבה לבחירת הסלט לפתיחה היתה לנסות למעט בפחמימות לאור ההמשך הצפוי, לא יכלנו לסרב ל"פוקצ'ת הבית" שהגיעה על קרש בלווית קערית ריקה שלתוכה המלצרית מזגה שמן זית ונגיעות חומץ בלסמי, ואז שלפה מספריים ומעציץ האורגנו שעמד על השולחן, קצצה עלים טריים היישר אל המנה. הפוקצ'ה כמו שאר המאפים והקינוחים מוכנה במקום (הפסטות מיוצרות במיוחד עבור "רוסטיקו"). המלצת המקום היתה לשמור קצת מהפוקצ'ה לניגוב הרטבים מהמנות העיקריות, אבל לא היה סיכוי שהפוקצ'ה תשרוד עד למנות האלה, היא חוסלה הרבה לפני.

לעיקריות שוב בחרנו מנה אחת מתפריט הספיישלים- "דג מוסר עם תבשיל עגבניות וירקות שורש, פטרוזיליה ושומר", ואחת מתפריט הפסטות- "לינגוויני פירות ים" עם שרימפס וקלמרי סגול ביין לבן וחמאה, בתיבול שום, פטרוזיליה וצ'ילי (שאפשר לוותר עליו אם לא רוצים חריפות).

מנת הדג היתה מנה "גברית"  עם טעמי עישון ותיבול, בעוד שמנת פסטת פירות הים היתה בדיוק מה שהזכרתי בתחילת הפוסט, מנה חושנית מאד שכללה אטריות ברמת עשיה מדוייקת שהחליקו בגרון, פירות ים בכמות נדיבה מאד, והכל עטוף בטעמי יין וחמאה.

לקינוחים בחרנו שתי מנות, אחת טירמיסו קלאסי, במתיקות עדינה ונגיעת קפה ואלכוהול, והשניה מנת הדגל של המסעדה, המנה הפופולארית ביותר לפי המלצרית, "סקצ'טינו אל נוטלה" שהיא חגיגה של בצק פיצה שעוטה על עצמו שפע נוטלה, הולך לתנור בפעם הראשונה, יוצא, מקבל מעטה מסקרפונה וחוזר לתנור בפעם השניה, ואז מוגש ברצועות שמספיקות לשני סועדים לפחות. אם הפסטה היתה חושנית, פה התיאור יכול לגלוש בקלות לטקסט למבוגרים בלבד, עקב היות המנה שילוב של פריך עם תוך נוזלי שגולש החוצה כשנוגסים, חום ומתיקות רכה, והכל באכילה בידיים, תוך השתדלות בכל זאת לא לעשות יותר מדי קולות הנאה .

"פיאצה רוסטיקו" היא האחות הצעירה של רשת "רוסטיקו" והיא ממוקמת במתחם "שרונה" כבר ארבע שנים, ומוגדרת כשילוב של טרטוריה איטלקית מסורתית ופיצריה רומאית אותנטית.

היא פתוחה בימי השבוע 22.00-12.00 ובסופי שבוע מאריכה את שעות הפתיחה עד 23.00.

עד ארבע אחרי הצהרים ישנן עסקיות משתלמות.

בתפריט יש מנות טבעוניות (כולל פיצה טבעונית) ומנות ילדים.

גישה לנכים- מלאה.

המסעדה נטולת עישון בכל חלקיה, כולל החיצונים.

"פיאצה רוסטיקו" איננה כשרה.