אחת הסיבות שאני אוהבת להיות בלוגרית היא ההזדמנות לטעום ולהתנסות בכל מני דברים חדשים. הארוחה האידאלית מבחינתי היא לכן ארוחת טעימות או "טאפאס" שבה גודל המנות מאפשר התנסות בהמון מהן.

תפריט כזה הושק לאחרונה במסעדת "פסטוריה" – מסעדה חלבית איטלקית כשרה בלב הרצליה פיתוח, לכבוד שנתיים להיווסדה של המסעדה.

כל מה שצריך הוא להגיע לרחוב המשכית 27 הרצליה (שימו לב, המסעדה ממוקמת בצד הבנין, לא בחזית) ולבקש את תפריט הטאפאס, ומכאן החוויה מתחילה.

העיצוב הוא אלגנטי רומנטי – מפות לבנות, נרות מהבהבים על השולחן, כוסות מבריקות, על רקע מוסיקה איטלקית קלילה (כולל נניח את הגירסה של סאן רמו ל"אנג'י" של הרולינג סטונס). בגלל הכשרות (המסעדה היא האיטלקית היחידה באזור הכשרה) גם הקהל שומר המצוות יכול להנות, ובגלל שמדובר במסעדה חלבית ממילא, קינוחים לא נפגעים מכשרות כמו שקורה לעיתים במסעדות בשריות כשרות, כך שכולם יוצאים מרוצים.

אז הגענו לשם, בלוגרים רעבים וסקרנים ובחנו את התפריט המיוחד. מדובר בארוחת מנות מוקטנות – כשצריך לבחור 3 מנות פתיחה (שמגיעות יחד עם פוקצ'ה ומטבלים), חמש (!) מנות עיקריות ושלושה קינוחים (עם הפתעה – ועל כך בסוף), ודבר כזה, כולל גם שתי כוסות יין או שתיה קלה, יעלה לזוג 189 שקלים, מה שהגענו למסקנה בסוף, כששיחררנו עוד כפתור במכנסיים, הוא דיל משתלם ביותר.

אז מה טעמנו שם?

מהראשונות הגיעו לשולחן –

"מיני פוקצ'ה" עם מטבלים. כמו שתראו בתמונה, זה לא "מיני" וזה בהחלט הספיק למנה זוגית נחמדה, בעיקר בגלל המטבלים – אני לא יודעת בדיוק איזה אבל היתה שם חמאה מתובלת, שמן זית עם שום מתקתק, סוג של טחינה, טפנד זיתים , גבינה, והפיבוריט שלי – מטבל בצבע כתום, מתקתק, ההימור שלי הוא על סוג של בטטה. מחצית הפוקצ'ה הספיקה בדיוק כדי לתת את הטעם מצד אחד, ולא לסתום אותי לקראת שלל הפחמימות והחלבונים שיגיעו בהמשך מצד שני. יש לציין שהפוקצ'ה כמו כל הבצקים האחרים – הפסטות והמאפים – הכל נעשה מההתחלה במקום.

"סופלה אל טלפונו" – כדורי ריזוטו במילוי מוצרלה ברוטב רוזה, (אין לי מושג מה הקשר לטלפון אבל הם היו באמת כייפיים. בגודל של כדור פלאפל בערך, עם רוטב גבינתי – איזה כיף למצוא מקומות שלא מתקמצנים על הגבינה והיא מקיפה את התוכן בעדינות חוטית כזו..), "סיגר סלמון" – במילוי סלמון וגבינות לצד רוטב שזיפים – חמוד, פיצוחי כזה, קצת היה קשה לחוש באמת את הסלמון בגלל המבנה הצר של הסיגר, טעמנו את הדג גם בהמשך בהרכב אחר ועם אותו רוטב שזיפים, על זה יבוא איזכור נוסף. "אינבולטיני" – חציל, קישוא ופלפל במילוי גבינות על מצע מטבלים שונים. האמת, המנה הזו הפתיעה אותי. צוות המקום המליץ עליה בחום והאמת נטיתי לחשוב שזה בסך הכל ירקות ממולאים, אבל איכשהו הקומבינציה של הגבינות שנבחרו למלא את הירקות, הפכו אותן לממתק אמיתי. מבין הראשונות זו בהחלט היתה הפיבוריטית שלי. הירקות הוגשו לצד סלטון עלי בייבי שעזר לנקות את החייך בין ירק לירק ובכל להגביר את הטעמים.

בעיקריות כאמור מקבלים חמש בארוחת הטאפאס וכך גם אנו –

"קונקיליה קרם בטטה"  – קונכיות ברוטב שמנת וקרם בטטה (מנה שבתפריט הרגיל מגיעה עם פסטה טריאטלי  – רצועות עבות, ובתפריט הטאפאס בצורת קונכיות). לטעמי זו היתה המנה המצטיינת, בעיקר כי אני מתה על קרם בטטה. שילוב של מתקתקות הבטטה, הרוטב החלבי וכמובן הפסטה האיכותית, בשבילי מנה מנצחת.

אגב, הפסטות מוגשות בקעריות שיכולות להוות בפני עצמן מנה של בן אדם אחד, כך שביחד עם כל הראשונות, העיקריות האחרות וכמובן הקינוחים, השובע מובטח גם לאדם הרעב ביותר.

"סלמון רוסטיק" – פילה סלמון אפוי בתנור מלווה ברוטב שזיפים. בתפריט הרגיל המנה מגיעה עם מחית שורשים , שאנו קיבלנו לטעימה. למחית פחות התחברתי אולי בגלל שהיתה שם נדיבות מסויימת עם המלח. העדפתי את הדג בפני עצמו (בהתחלה חשבתי שאולי צריך לימון אבל אז חשתי את טעמי הדג והבנתי שלא צריך לימון או תוספות אחרות, הדג היה מצוין בפני עצמו).

"פיצה סיציליאנית"  – מנת ספיישל שכוללת רוטב עגבניות, מוצרלה ,פלפלים, פטריות ופרמז'ן. המנה תיכנס בעתיד גם לתפריט הרגיל. פיצה כמו שפיצה צריכה להיות .בצק דק ופריך, תוספות כייפיות, מנה שגם ילדים יתחברו אליה (ועל הדרך יקבלו גם תוספת ירקות בריאה…). אם לא היה את הקונקיליה עם בטטה,  הפיצה היתה זוכה במקום הראשון ברוב הקולות של השולחן.

"ריגטוני רוזה" – ריגטוני ברוטב נפוליטנה עם נגיעת שמנת (מה זה "נגיעה" – אני רוצה המון שמנת!!! J …). מנה נחמדה אבל לא יכולה להתחרות בזו עם קרם הבטטה.

"לזניית תרד וגבינות" – לזניית תרד וגבינות מוקרמת ברוטב עגבניות – מנה עשירה מאד, פרוסה גדולה וגבוהה, חם כמו שצריך (אם צריך סדר לאכילת המנות, אז קודם כל כמובן הפיצה, אחר כך הלזניה- כדי לשמור על הטמפרטורות של המנות). אני אוהבת לזניות.

ובקינוחים – כמו שהזכרתי – הפתעה.

בעקרון אמורים לבחור שלושה קינוחים מתוך הרשימה של תפריט הטאפאס. בפועל – מקבלים את שלושת הקינוחים – בכמות כפולה, כלומר בניגוד למנות האחרות, זו לא מנה לחלוקה בין שני בני הזוג אלא כל אחד מקבל צלוחית עם שלושת הקינוחים (אותם קינוחים לשני בני הזוג). יוצא שכמות הקינוחים פשוט גדולה, בעיקר לאחר ארוחה לא קטנה בעצמה. נדרש הרבה כוח רצון כדי להתגבר עליהן… (עבודה קשה אבל מישהו צריך לעשות אותה…)

אנחנו קיבלנו לטעימה חמישה מהקינוחים – שוב, כמנה אישית לכל אחד, כנראה בסוג של אתגר ב"בואו נראה כמה בלוגרית מסוגלת לאכול". (איזה מזל שיש לנו קיבה נפרדת לקינוחים…).

בכל מקרה- מה שטעמנו היה –

"פאדג' שוקולד" שבתפריט רשום כמוגש עם גלידת וניל וגנאש שוקולד. במנת הטעימות שלנו היתה פשוט פרוסת עוגת שוקולד חמה , יחסית המנה הפחות מוצלחת מבין הקינוחים .

"קסטה ש.ו.ש" – פרפה ווניל צרפתי כרוך בעוגיות שוקולד עשירות. על הצלחת הגיעו שתי פרוסות נדיבות (וזיכרו, זו מנה אישית של קינוחים, כל אחד מבני הזוג מקבל כזה..). מעבר לסימפטיה שיש לי לשם המנה (לא קרויה על שמי? הייתי בטוחה שכן עד שהבנתי שזה ראשי תיבות של שוקולד-וניל-שוקולד כנראה), העושר של העוגיות, העדינות של הווניל, והגודל הנדיב של הפרוסות – יכלנו להסתפק בקינוח הזה בלבד מבחינת הצורך במתוק.

"טירמיסו" – שכבות של קרם מסקרפונה ובשקוטים, טבולים באספרסו ואמרטו – מנה קלאסית, הייתי מעדיפה טיפה יותר דומיננטיות של טעמי הקפה.

"עוגת גבינה" – שבבי קרמבל עם גבינה מתוקה, וקונפיטורת פירות יער – הגשה יפיפיה בצנצנת, שגם היא היתה מספיקה מבחינת הכמות בפני עצמה.

ואת השוס השארתי לסוף – המנצח המפתיע שלי – "כדורוני פרפה" – חצי חלבה חצי פיסטוק בגנאש נוגט. זה בדיוק מה שזה נשמע, זה מגיע קפוא (אז עדיף להשאיר את זה לסוף כדי שיפשיר קצת) וזה היה לי פשוט טעים. מתוק במידה, "פיסטוקי" במידה, מנה שלא הייתי מזמינה ברגיל (כי הייתי הולכת על שוקולד כמו תמיד) ואני שמחה שהגיעה לצלחת שלי. כאמור, אם הייתי צריכה לבחור אחד מהקינוחים הייתי הולכת על הכדורונים האלה ומוותרת על השאר (אגב, באמת אני צריכה לשאול אם אפשר לקבל שני דברים אותו דבר במקום לבחור שלושה דברים שונים… נראה לי שכן..).

בתפריט הרגיל ישנו עוד קינוח אחד מיוחד שכולל שקדים עטויים בגלידת תאנים ופירות העונה, שאני בטוח אנסה בפעם הבאה שאני מגיעה ל"פסטוריה".

על כל האוכל אמון השף יוחאי קוסביצקי ("בנדיקט", "פרי מרקט" ובאמצע גם קפיצה לפריס) שירש את התפריט מהשף המייסד אורן אלקובי, ועכשיו עובד על רעיונות לתפריט החורף שיגיע, עם המון מנות עשירות שיחממו לנו את הלב והבטן.

למי שבוחר לצרף לארוחה יין, מקבל את יין הבית של יקב "טפנברג" – לבחירה אדום או לבן, ומעבר לכך ישנו מבחר גדול של יינות מהארץ ומחו"ל בטווח מחירים רחב. במקום יש גם מעדניה שאפשר לרכוש בה אוכל כדי להמשיך את החגיגה האיטלקית בבית.

המסעדה כאמור כשרה ולכן סגורה בשישי בערב ובשבת.

עוד פרטים אפשר למצוא ב – http://www.rest.co.il/sites/default.asp?txtRestID=13135

ובדף הפייסבוק- https://www.facebook.com/pastoriaplace

פסטיבלי יין הם תמיד חוויה מרהיבה , וכשזה בירושלים האווירה קסומה במיוחד.

ממש אתמול נפתח במוזיאון ישראל בירושלים פסטיבל היין ה11 במספר, שהציג את מיטב תעשיית היין הישראלית , ויש בה המון מה לטעום.

בפסטיבל מציגים יקבי בוטיק לצד יקבים גדולים, יינות מוכרים לצד הרבה השקות חדשות, וגם חוויות מעבר ליין, כמו גורמה, מוסיקה וחוויית במבוק ייחודית.

כשהגעתי לרחבת הפסטיבל הוא כבר שקק חיים, והדוכנים השונים כבר מזגו כוסות וטעימות לכל האורחים . (במחיר הכניסה מקבלים כוס שאפשר למלא שוב ושוב ללא הגבלה).

ביקרתי בדוכנים רבים, לא אוכל לציין את כולם (בעיקר כי באיזשהו שלב כל העולם כבר ריצד לי מול העיניים), אבל בעיקר התרשמתי מ –

"יקב מונטיפיורי" שנוסד לרגל חגיגות 150 שנה להקמת משכנות שאננים והציג שני יינות – מונטיפיורי אדום 2013 – בלנד של מלבק, סירה ופטיט סירה מהרי ירושלים שהיה פירותי ומרענן, ומונטיפיורי סירה 2011 שהיה כבד יותר ואלגנטי בטעמי פירות יער. מבין השניים אהבתי יותר את הראשון, בעיקר בגלל התאמתו למזג האוויר הקיצי הקליל.

הדוכן הבא שביקרתי היה שוקק במיוחד- של יצרני השוקולד "דה קרינה"  שמעבר לשוקולדים הציגו את הליקרים המתוקים בעבודת יד בטעמי שוקולד מריר, קפה אספרסו, דבש וריבת חלב. השניים הראשונים היו פופולאריים במיוחד, ובצדק.

הדוכן הבא היה חגיגי – לא בדיוק יין אבל משכר וכייפי לא פחות – APEROL SPRITZ– משקה שכלל "אפרול", יין לבן מבעבע , סודה ופלח תפוז, ויוצר משקה קליל מאד וקיצי (עם המון קרח). מתאים במיוחד לאווירה שמחה (רצוי במסיבת בריכה)…

אצל "רקנטי" טעמתי יינות שזכו במדליות זהב כמו ה"וינלי 2014" , והמומלץ שלי "שרדונה 2013" שהיה גם הוא מרענן מאד עם טעמים טרופיים.

המתחם הבא שביקרתי הוא מתחם שאני ממליצה עליו מאד באופן כללי – מתחם יינות הדרום, שאחרי עמידתם האיתנה ב"צוק איתן" מגיע להם יחס מיוחד (בלי קשר שהיינות גם משובחים ואיכותיים). כך למשל התנסיתי ביין מיוחד של יקב "קדמא" שממוקם במושב כפר אוריה ומיוצר בשיטה הקדומה של שימוש בכדי חרס, שיטה שהביאה הייננית לינה סלוצקין מגרוזיה. מבין היינות שהם הציגו אהבתי את הCOPIAE 2012 – בלנד של קברנה, מרלו ושירז, מאד עדין.

עוד ממתחם הדרום, אני ממליצה על "שומרה 2011" של "יקב תמיר" שכולל את כל הטוב שבבלנד בין קברנה סוביניון, קברנה פרנק, שיראז ופטיט ורדו.

לקחתי קצת פסק זמן מיינות ועברתי לשיכר הפסיפלורה  של "איש הפסיפלורה" – ממושב עין עירון, שהוא משקה קינוח עדין (ולמעשה חוסך קינוח, מספיקה כוסית ואנחנו מסודרים), שהוא 12% אלכוהול והפרי מורגש בכל לגימה. השיכר זכה במדליית זהב בתחרות הבינלאומית TERRAVINO.

ובחזרה ליין – עוד במומלצים –

סידרת ה"פנינים" של יקב תבור – יינות מתקתקים ומבעבעים קלות ששומרים על טעמי הפירות ומתאימים במיוחד להרמות כוסית ואירועים חגיגיים. אני התרשמתי במיוחד מה"תבור פנינים לבן 2013" שהוא בלנד של שרדונה, ויוניה וגוורצטרמינר, והוא עשיר מאד עם טעמי אפרסק ומלון וריח עלי וורדים. – אגב, מבחינה ויזואלית, ה"רוזה" הוא היפה מכולם, והוא בטעמי פירות אדומים.

יקב בוטיק נוסף , היה "יקב בוטיק אייל" שהרשים אותי עם ה"שרדונה אמרלד ריזלינג 2012" שבהחלט שווה תשומת לב מיוחדת.

כשכבר ממש לא יכלתי , עדיין לא וויתרתי על "יקב רמת הגולן" שמלבד יינות טובים, הציג גם שיתוף פעולה עם "המחלקה לעיצוב תעשייתי HIT"  ויחד יצרו רהיטים ואביזרים מחביות יין ישנות. גם יפה , גם שימושי, גם טוב לסביבה.

על הדרך לבמת ההופעות עוד עברתי אצל "יקב רמת הנגב" ואספתי לי כוס של "נווה מדבר 2011" – יין עשיר מאד ועמוק .

ומה על הבמה?

כדי שלא ישעמם לנו גם באזניים בזמן הטעימות השונות, על הבמה עולות כל ערב שתי להקות חיות במוסיקה אל תוך הלילה – להקת פולקלור מרוקאית, להקת קנטרי אמריקאית, קאברים, מוסיקה אפריקאית, בלוז ורוקנרול, והפיבוריטים שלי – שלמזלי הרב היו שם בדיוק כשאני הגעתי – להקת "בוסה טריו" שניגנה מוסיקה לטינית וברזילאית והסכימו לבצע כל מני בקשות מהקהל (ותודה על "הרכבת של 11"!!).

כדי להרגיע את הבטן מכל היינות והטעימות, היו גם דוכנים רבים של פיצה, סושי, גבינות של "יעקבס", גלידות , ועוד.

עוד בדוכנים המיוחדים – דוכן "מלח 424" שהציג את מבחר המלחים המיוחדים, ומארזי מתנה מקסימים לחגים ובכלל, (והחידושים לא פוסקים – הפעם טעמתי מלח עם נענע ועגבניות מיובשות, שהולך נפלא עם סלט, ולא פספסתי לחזור ולטעום את המלח עם הצ'ילי החריף והתפוז, שילוב טעמים שלא הייתי חושבת עליו ומתמזג במדויק).

דוכן מיוחד (וטעים) נוסף הוא דוכן השמנים של "קיבוץ מגל" עם המון סוגי שמנים בדרגות חריפות שונות (ולטעמי גם האקסטרה חריף – הקורטינה, הוא לא כזה חריף שלא יכלתי לאכול, הוא רק משאיר אפטר טייסט חזק יותר). הפיבוריט שלי עם זאת היה ונשאר הסורי, שמבחינת הדרגה נמצא איפשהו באמצע.

ולבסוף – האטרקציה הגדולה – במובן הדו משמעי – "ביג במבוק" – מיצב במבוק ענק  של האומנים דאג ומייק סטאן שכיכב כבר במוזיאונים הגדולים בעולם ועכשיו כאן  – אלפי מוטות במבוק, חבלים, מיתרי טיפוס וגובה של 16 מטרים, שאפשר לטפס עליו, לטייל עליו, לנוח עליו ולראות את העולם מלמעלה, מתוך המבנה המיוחד הזה. (רק חשוב לזכור שאי אפשר לעלות עם נעלי עקב או כפכפים, ושרצוי לעלות עליו  – לפני – ששותים מהיינות…). העלייה למתקן בתשלום סמלי של 10 שקלים.

כאמור, הפסטיבל כבר התחיל אתמול, הראשון לספטמבר, וימשיך עד הרביעי לספטמבר (יום חמישי הקרוב) כך שעוד אפשר לרוץ ולהספיק לכל החוויות. שעות הפעילות – משבע בערב עד אחת עשרה בלילה, מחיר הכניסה הוא 85 שקלים וכאמור היין הוא ללא הגבלה.

בימי שלישי ורביעי (ה2-3 לספטמבר- שזה היום ומחר) המבקרים יוכלו להנות גם מכניסה חינמית למוזיאון עד השעה תשע בערב.

אז בואו לירושלים, לשמח את הלבב, את החייך ואת הנשמה.

בלב הרי הגליל שוכנת ממלכה קסומה- היא ממלכת יקב רימון. הרימון, אחד משבעת המינים ידוע בסגולותיו וטעמו, אבל את הסוד המיוחד של יקב רימון לא כולם מכירים. הכל התחיל כשבשנת 2000, בעל יקב ממשפחת נחמיאס, ממושב כרם בן זימרה, שמגדל עצי נשירים, החליט לגדל רימונים וגילה שישנם זנים רבים ושונים. הוא עמל ופיתח זן חדש ומיוחד, וכשהגיעו הפירות הגיעה גם ההפתעה- הרימונים היו בגודל ענק (עד 1.5 ק"ג!) ושפעו סוכר, הרבה יותר מהמקובל, ובעצם רמת סוכר זהה למה שיש בענבי יין. שלוש שנים אחר כך, ב2003, כבר היו בקבוקי יין הרימונים הראשונים  שנחטפו, והיום יקב רימון  הוא מרכז עולמי לייצור יינות 100% רימונים ומייצר מאות אלפי בקבוקים בשנה. היינות פופולארים לא רק בארץ אלא גם ברחבי העולם – מדינות כמו ארצות הברית, אנגליה, קנדה, יפן, סין ועוד, וכדי להוסיף על העונג- לאחרונה היקב מייצר גם שוקולדים משובחים.

ישנם שני מרכזי מבקרים – אחד באזור התעשייה דלתון, על יד מושב כרם בן זימרה, והשני במשמר הירדן, בעליה לרמת הגולן, ובשניהם אפשר להשיג את היינות המיוחדים והמשובחים, וכמובן את השוקולדים.

במרכזים ישנה גם אפשרות לימי כיף וסדנאות.

היינות נמכרים גם בחנויות יין ואלכוהול וברשתות שיווק מובחרות.

אני מודה, הייתי סקרנית להתנסות ביין רימונים, לאחר שאני כל כך רגילה ליינות ענבים. היין שקיבלתי לטעימה היה אקסטרה מתוק מכיוון שהוא היה יין קינוח, הוא עשוי מרימונים שהגיעו לשיא בשלותם והתסיסה הופסקה מוקדם, הכל כדי שהתוצאה תהיה מתוקה מתוקה.

היין התיישן עשרה חודשים בחביות עץ אלון צרפתי , מה שנתן לו ניחוח וטעם רימוני מובהק.

האמת, אני , שלא מסוגלת לסיים ארוחה בלי משהו מתוק (ובמקרים שאין, התדרדרתי אפילו לאכילת אבקת שוקולית למטרה זו… ), מבחינתי כוסית של היין וסגרנו את הפינה המתוקה.

במקרה הזה לא הסתפקתי ביין כי קיבלתי גם שתי קופסאות של שוקולד משובח, למעשה אגוזי לוז ושקדים מצופים שוקולד איכותי. האמת, בהתחלה התכוונתי לשמור את זה לראש השנה, אבל אז מצאתי את עצמי חושבת על זה כל הזמן, עד שנשברתי והקופסאות נזללו במהירות רבה.

לכבוד החג בנו ב"יקב רימון " חבילות שי מיוחדות בהרכבים שונים שכוללים יינות ושוקולדים. ביקב מייצרים עוד מוצרים שמנצלים את כל היתרונות והטעמים של הרימון – חוץ מיינות – יבש, פורט (מצויין להגשה עם גבינות קשות!), יין הקינוח שכבר הזכרתי למעלה, שכמו היינות האחרים, זכה בפרסים רבים בתחרויות כמו TERAVINO, LAS VEGAS INTERNATIONAL WINE COMPETITIONה ועוד , יין רימונים מבעבע – אלגנטי במיוחד, יין בסגנון פורט פרימיום, יינות קיצים וקלילים יותר שיוצרו בטכנולוגיות ייחודיות – רוזה חצי מתוק, איזי פורט ורד חצי מתוק, ובמחלקה הלא אלכוהולית – מיץ רימונים מאה אחוז טבעי שעשיר בוויטמיניים, סידן ומינרלים וכמובן נוגדי חימצון חזקים שמסייעים גם למראה וגם לבריאות, ושמן זרעי רימון שתורם אף הוא למגוון רחב של בעיות – בין השאר עוזר לטיפול ברמות גבוהות של כולסטרול, מאזן רמות סוכר בדם (מצוין לסוכרתיים), מנקה עורקים, נלחם בדלקות שונות ותורם להרס תאים סרטניים. מעבר לכך הוא מצוין לשימוש קוסמטי על ידי מריחה כתחליף לסרום לפני השינה, כדי לחדש תאי עור מתים, למנוע חידוש קמטים, לנטרל רדיקלים חופשיים שכל כך רעים לעור הפנים, להבהיר כתמים, והרשימה עוד ארוכה.

אז לכבוד החג, וגם סתם כך לאורך השנה, שווה לבקר באתר של "יקב רימון" (כתובתו בהמשך) ולאמץ לעצמכם משהו שהוא גם חגיגי, גם טעים, גם בריא וגם מועיל, וגם כיף של מתנה – לתת ולקבל. (והכל כשר!!)

כתובת האתר – http://rimonwinery.com/hebrew/

נמל תל אביב תמיד היה מקום שוקק חיים, ותמיד ניתן למצוא בו משהו טעים לאכול. אבל כשמחפשים את השילוב המושלם – אווירה, אוכל טוב, אלכוהול ושירות – אפשר פשוט להגיע ישירות להאנגר 21, ל"פורטו" – מסעדה איטלקית אותנטית. המקום שנפתח ממש לא מזמן, חרט על דגלו (ועל תפריטו) ראשית כל את המילה "רומנטיקה".

לא חייבים לבוא בזוג כדי להנות מהרומנטיקה האיטלקית של המקום (ומי יותר מהאיטלקים יודע להיות רומנטי?), אפשר גם בחבורה, עם משפחה, או בכל הרכב. התפאורה נשארת אותה אחת – המקום מעוצב בצורת ספינה, ואפשר לבחור אם לשבת בפנים במזגן, או בחוץ, על הדק המקורה, שמומלץ במיוחד בשעות השקיעה.

לא סתם אמר כבר הנסיך הקטן ""אני מאד אוהב שקיעות. בוא, נלך עכשיו להתבונן בשקיעה."

"אבל עלינו להמתין…", אמרתי.

"להמתין למה?"

"להמתין עד למועד השקיעה."

תחילה נראיתָ מופתע, ואז צחקת על טעוּתך, ואמרת לי:

"תמיד נדמה לי שאני בבית!"  (אנטואן דה סנט אקזיפרי).

הוזמנתי והגעתי בדיוק לשעה המתאימה- שעת השקיעה, יחד עם חבריי הבלוגרים, לטעום מה בעצם יש למקום להציע.

קודם כל בכותרת – הכל, אבל הכל תוצרת המקום – הבצק של הפיצות, הפסטה הטריה שהופכת לרביולי, ניוקי, פטוצ'יני ושאר מטעמים, הסלטים כמובן וגם הקינוחים המיוחדים. על המטבח אחראי השף אילן חפץ (           "UNO" ). בשעות הלילה יש תפריט לילה מיוחד עם דילים שווים.

אחרי כל ההקדמה הזו – אז מה היה לנו שם?

ראשית, כמו בכל מקום שמכבד את עצמו – לחם הבית – במקרה הזה פוקצ'ה עם רוזמרין שמגיעה עם סלסת עגבניות ושמן זית ובלסמי (19 שקלים בתפריט). לחם טרי, עם שן שום פה ושם, יש לי חולשה לפחמימות האלה.  (מספיק בהחלט לשני מנשנשים שעוד רוצים לשמור איכשהו מקום בבטן לשאר המנות).

"קפרזה" – מוצרלה, מיקס עגבניות , זיתים, פלפל קלוי, ושמן זית בלסמי (36 שקלים). מנה מרעננת מאד, אחת הפיבורטיות שלי (אני מתה על מוצרלה!).

"רביוליני פורצ'יני"  – מסקרפונה, יין לבן, שמן כמהין ופרמז'ן (42 שקלים) – נשנוש חביב שמערב הרבה טעמים אהובים ובלי שתלטנות של שמן הכמהין, אלא מגע עדין בלבד.

"טורטליני קרם דלעת" – מנה מהמיוחדים (שווה לשאול) – לא מופיעה בתפריט אז אין לי מחיר, גם כן נשנוש חמוד, דלעת היא עוד דבר שמשתלב מצוין עם פסטה וגבינות.

מתוך תפריט הפיצה קיבלנו להתנסות שלושה סוגים –

"פיצה פונגי לבנה" – עם רוטב פורצ'יני, פטריות שמפיניון, פורטבלו, גבינת בושרון ורוקט (59 שקלים למנה שמספיקה לשניים), "פיצה מארינרה" – רוטב עגבניות, שום, מוצרלה, אנשובי, עגבניות טריות, זיתים ופטרוזיליה (54 שקלים ) ו"פיצה פפרוני" – עם רוטב עגבניות, מוצרלה ופפרוני (59 שקלים). מבין השלוש הכי אהבתי את הפונגי כי אני מתה על השילוב של פטריות ופיצה. לגבי המארינרה – המילה "אנשובי" עלולה להרתיע אנשים שחוששים מהדומיננטיות של הדג הזה אבל גם כשאני טעמתי וגם חברי לשולחן – לא הרגשנו את האנשובי, אני מניחה שהוא תורם לטעמים הכלליים. הפפרוני היה לאוהבי הז'אנר, אני פחות אוהבת שילוב של בשר וגבינה כי שני הטעמים הם חזקים ואני מעדיפה אותם בנפרד.

הגענו לעיקריות ובחרנו שתיים –

"ריזוטו פונגי" – מבחר פטריות כמו פורציני, פורטבלו ושמפניון עם יין לבן, פרמז'ן ועלי תרד  (62 שקלים בתפריט), מתוך תפריט הפסטות הגדול, שגם מחולק בנוחות לפסטות עם עגבניות, פסטות על בסיס שמנת, פסטות על בסיס שמן זית ופסטות מיוחדות.

"פילה סלמון" – שמלבד הסלמון הכיל שום, ניוקי, שמן זית, יין לבן, עגבניות, זוקיני, זיתים, לימון ושמנת (94 שקלים).

קשה לי להחליט בין שתי המנות מה ההעדפה שלי כי הן שונות לגמרי. מנת הריזוטו היתה עשירה ומשביעה מאד, היין הלבן היה מורגש ושוב, פטריות וריזוטו הולכים מצוין.

הפילה היה עשוי בעדינות, מצד אחד רך אבל מצד שני לא מתפרק , הקראסט שלו היה מתובל.

כמובן שטעמתי גם מהצלחות של חבריי – מנה נחמדה מאד של פסטה עם פירות ים , לחובבים, ומנה מהספיישלים שכללה קרעי פסטה עם בקר ביין אדום – מנה מאד חורפית וכבדה, למי שממש מגיע מורעב (או לזוג שעושה "שרינג").

תפריט הקינוחים הציע מגוון של טעמים – ממתוקים "כבדים" ועד קינוחים על בסיס פירות למי שלא רוצה יותר מדי מתיקות (שזה ממש לא אנחנו).

צוות המקום בחר עבורינו שלושה סוגים –

"טירמיסו" – קרם מסקרפונה, בסקוויטים , אספרסו, ליקר אמרטו וקקאו (36 שקלים), "מרקיז שוקולד" – סוג של מוס שוקולד בצורת עוגה של פעם, לצד בננות מקורמלות, שטרוייזל אגוזי לוז וגלידת קרמל (42 שקלים) ו"מקפא ברולה קפה" – פרפה שוקולד לבן, קראנץ נוגט וקרמה שוקולד (42 שקלים). הטירמיסו היה קלאסי, לפי הספר. אני מתלבטת בין השניים האחרים לתואר "מה הכי אהבתי" כי מצד אחד מרקיז השוקולד היה כל מה שאני דורשת מקינוח שוקולדי – מרקם רך אבל לא נוזלי, דרגת שוקולדיות גבוהה ותוספת בננה. (הייתי מוותרת על השטרוייזל). מצד שני, מקפא הברולה היה מאד מיוחד – מתחת לכל המבנה היתה שיכבה זכוכיתית המוכרת לנו מקרם ברולה קלאסית, ומצד שני היה לה טעם קפה עז. פרפה השוקולד הלבן הוסיף מתיקות. היו חילוקי דעות בין חובבי הברולה כמו שהוא בצורתו הקלאסית, לביני כי אהבתי את החידוש (וכאמור אני מתה על המרקם של הזכוכית).  כל הקינוחים מספיקים לשניים שרוצים נגיעה מתוקה בסוף.

אם היינו באים עם ילדים, יש מנת ילדים שכוללת שניצלים ולשם שינוי לא הצ'יפס הנדוש והמסורתי אלא פסטה איכותית של המקום, כי גם לקטנים מגיעה איכות….

ישנו גם מבחר גדול של קוקטיילים המיוחדים למקום שאני מקווה לדגום בפעם הבאה שאגיע….

עוד פרטים על המסעדה ב – http://www.rest.co.il/sites/Default.asp?txtRestID=16612

כש"טריולה" הפתח תקוואית חגגה שנתיים, הלכתי לבדוק מה הולך שם, ואלה היו הרשמים שלי אז – http://cafe.mouse.co.il/post/2949559/

עברה שנה וחזרתי לבדוק כמאמר השיר "מה השתנה". האמת, יש דברים שלא רציתי שישתנו, ושמחתי לגלות שכך היה.

אבל בואו להתחלה-

"טריולה" היא שילוב של בר מסעדה, תלוי בשעה של היום. ככל שהערב מעמיק, כך חלקו של הבר גדל. אנחנו אמנם הגענו בשעה קצת מאוחרת אבל תמיד יש מקום לארוחת ערב טובה.

"טריולה" על שם שלושת השותפים, מוכרת בזכות הפסטה הביתית שלה, שמוכנה טריה טריה כל יום, ואכן המנות שהזמנו הוכיחו זאת.

אבל פתחנו במה שאני תמיד חייבת – "פוקצ'ת הבית " עם שמן זית, שום, רוזמרין ומלח גס, מוגשת עם חמאת עגבניות מיובשות (14 שקלים בתפריט). המבחן הראשון שלי לכל מקום הוא לחם הבית שלו. במקרה הנוכחי – פוקצ'ה. החמאה מעדן, הלחם טרי (שווה להזמינו בהמשך גם בשביל שיהיה עם מה לנגב את הרוטב של המנות הבאות).

כמו שכתבתי בהתחלה, קיוויתי שמנות לא השתנו, במיוחד לגבי ה"כרובית טרטופו" שכבר אז נחשבה למנת הדגל של המסעדה, וכך נשארה עד היום, והיא כוללת פרחי כרובית במחבת לוהטת מהטאבון ברוטב איולי כמהין ופרמז'ן עם שבבי עירית (38 שקלים). מעדן עד היום.

בעיקריות בחרנו בשלושה סוגי פסטה שונים, כל אחד בהתאם להעדפותיו –

"בולונז" – רוטב עגבניות, בשר בקר טחון, ירקות שורש, שמן זית, פטרוזיליה ויין אדום בבישול ארוך (51 שקלים בתפריט). בתפריט כתוב שיש אופציה לבחור עם או בלי חמאה, לא נשאלנו אז אני לא יודעת אם יש חמאה או לא. (אנחנו מעדיפים שיש).

"רדיאטורי פונגי" – פורטובלו, שמפיניון וכמהין בשמנת, פרמז'ן, סנט מור, אורגנו, יין לבן ושבבי עירית (56 שקלים בתפריט, ואם רוצים בתוספת של אווז אז המחיר הוא 68 שקלים)

"רגטוני בטטה" – קוביות בטטה אפויות בטאבון ברוטב שמנת, פרמז'ן, גאודה, טימין ואגוז מוסקט (54 שקלים בתפריט).

כולנו טעמנו מהכל, והדעות נחלקו בדיוק לשלושה, כשכל אחד התעקש שהמנה שהוא בחר היתה הטעימה מבין כולם . אני בחרתי את הבטטה ולדעתי היא היתה הבחירה הטובה עבורי כי הבולונז היה לי קצת כבד (יותר מנה חורפית). הפטריות באמת נתנו פייט. בסך הכל, כשיש פסטה איכותית ביתית וטריה, מרכיבים כמו פטריות או בטטה, ורטבים מבוססי שמנת ותיבול של אגוז מוסקט וגבינות, וכל זה בעזרת יד אוהבת שיודעת מה היא עושה, זה תמיד מתכון מנצח.

עם הפסטות הבנים לגמו בירות שעלו משהו כמו 32-33 שקלים לכ0.4 ליטר.

לפני הקינוח קיבלנו צ'ייסרים של למונצ'לו של המקום, על חשבון הבית, ככה להתרענן.

השולחן נוגב , הכפיות הונחו ושמענו מהמלצרית את תפריט הקינוחים, שחלקו קבוע וחלקו מנות מתחלפות. בגלל שהיינו מפוצצים מהפסטות והרטבים, בחרנו בקינוח אחד, עדין יותר- קרמבל תפוחים עם כדור גלידת ווניל (38 שקלים). המתיקות העדינה והקרירות עזרו לנו להצליח לקום מהכיסא. (היו עוד שני קינוחים שהתיאור שלהם גרם לי להזיל ריר אבל כבר באמת שלא הייתי מסוגלת יותר- קינוח ריבת חלב, וקינוח שוקולדי במיוחד, ואותם אצטרך להשאיר לפעם הבאה…)

כאמור בשעות הערב המוסיקה מתגברת, הקצב עולה, והכיף רק גדל.

עוד פרטים ב- http://www.rol.co.il/sites/triola/

או – "מסתרי הערבה חלק ב'".

כשחושבים "דרום" חושבים "אילת". אבל בין תל אביב לאילת, באזור הערבה שוכנים קיבוצים ויישובים רבים, שלכל אחד ייחוד משלו ואורח חיים שונה,שבהחלט כדאי להכיר.

בביקורי בדרום הכרתי שלושה קיבוצים שונים, כל אחד והקסם המיוחד שלו.

המקום הראשון שביקרתי בו היה "נאות סמדר" – קיבוץ מיוחד שהוקם ב1989 במטרה ללמוד את סוד שיתוף הפעולה בין האדם לחברו ובין האדם לסביבתו בעשייה יומיומית. מה הכוונה? קבוצת אנשים שבנו נווה מדבר פורח, אורגני (מטעי נשירים, זיתים, אגנים ירוקים לטיהור ביולוגי של שפכים באמצעות צמחי מים, מיזוג אוויר טבעי ו, בניה מדברית עוד), מחלבה, דיר עיזים, יקב וחדרי אירוח.

ניתן לעשות מסלול הליכה אל בית האומנויות והיקב כדי להכיר את המקומות המיוחדים הללו.

אנחנו התחלנו את הסיור בגנים היפים שכוללים גם שעון שמש מיוחד (ודי מדויק!) ועד מהרה הגענו למקום הכי מיוחד- בית האומנויות שבמבט ראשון נראה כמו פנטזיה של דיסני – עם עיצובים מרהיבים של בני המקום, שהלכו פחות לכיוון של אדריכלות ויותר לכיוון של אומנות ויצירתיות מתפרצת ויצרו קומפקס של אולמות שבהם מתקיימים קורסים וסדנאות אומנות שונות, באורכים שונים לפי הדרישה.

כבר מרחוק רואים את מגדל הקירור, שבשיטות מיוחדות מהווה "מזגן טבעי" לכל החדרים וגם נקודת תצפית יפיפיה על הקיבוץ. את המגדל, כמו את כל המבנים בקיבוץ, בנו החברים בעצמם במסגרת ניסוי בבניה מדברית- במו ידיהם, בשיטות בניה אקולוגיות שניתן ללמוד בקורסים שונים שמתקיימים בקיבוץ ומערבים לימוד עם עבודה מעשית ונמשכים כמה חודשים.

כשנמצאים בתוך מבנה בית האומנויות והמגדל, שווה להתעכב על כל פרט מכיוון שכל פינה היא יצירת אומנות – מהוויטראז'ים על החלונות, דרך הריצוף המיוחד והשונה מחדר לחדר.

בין גן הבשמים והדיר ישנה גם חנות בה ניתן לרכוש את מוצרי האומנות של בני המקום.

תחנתנו האחרונה בקיבוץ היתה היקב שמייצר יינות (לא כשרים אבל אורגניים, למעשה זהו היקב היחיד בארץ שמייצר יינות אורגניים מענבים אורגניים מיבול ביתי.) וליקרים, חומץ בן יין ושמן (כשרים) שם טעמנו יין מיוחד שקיים בשתי גרסאות – יין מתוק ואותו היין שנשאר "להשתזף" בשמש והקרניים האלה הופכות אותו למרוכז יותר ובצבע יפיפה. בפונדק של הקיבוץ אפשר לרכוש הרבה מוצרים אורגניים (כולל מוצרי טיפוח אורגניים!) ואפשר גם להתרענן עם גלידות ביתיות מיוחדות, עוגות או ארוחה צמחונית עם מוצרים אורגניים תוצרת המקום.

עוד מידע על הקיבוץ , הקורסים והאפשרויות  ב – www.neot-semadar.com

בצמוד ל"פארק תמנע" שוכן קיבוץ אליפז – קיבוץ שמאפשר לינה כפרית כולל המון אטרקציות לכל המשפחה.

הביקור שלנו היה באוריינטציה של ניצול הסביבה ומשאביה- וצפינו בניצול הרוח בשיטות ייחודיות להשגת חשמל בשפע, בגידול ירקות בחממה מיוחדת שמצליחה לחמוק מתנאי מזג האוויר הקשים ומביאה לתוצרת באיכות מעולה בשליש מהזמן הנדרש בשדות רגילים ובניצול מקסימלי של מים, שהם המשאב היקר ביותר (ואפשר להנות מהתוצרת בכל המלונות באילת למשל).

ביקרנו גם ברפת ובפינת ה"תינוקיה" של העגלים שרק נולדו וראינו את השדה הסולארי, שגם הוא רותם את השמש החינמית והשופעת שבאזור, לטובת יצירת אנרגיה שחוסכת הרבה נזק סביבתי.

מטעי התמרים היו התחנה האחרונה שלנו, עם הרבה אפשרויות לפעילות במטעים כמו קטיף , יצירת סלים מענפים שמדוללים מהעצים ומערכות השקיה אקולוגיות.

למי שמתארח יש בונוס- המון פעילויות כמו שחיה לילית, הפרחת עפיפונים בדיונות סמר הסמוכה, ארוחות בוקר עשירות כפריות ישר לחדר, אפשרות ללינת שטח להתחברות מקסימלית עם הטבע (עם תנאים נוחים יותר כמובן), והמון שלווה מדברית.

עוד מידע- http://www.elifaz.co.il/default.aspx (ויש שם גם קישור לדף הפייסבוק).

הקיבוץ האחרון שביקרנו בו – לוטן – ה"אקו כיף".

המוטו של קיבוץ לוטן הוא "קיימות"- איך לחיות מהסביבה בלי לפגוע בה. מילת הקסם היא "אקולוגיה" והיא ממומשת בכל תחום בקיבוץ. החלק המרכזי הוא ה"אקו כיף" – מרכז לכל המשפחה, שמראה זוויות רבות ושונות של ניצול הסביבה בלי לפגוע בה – מהבניה- המבנים עשויים תבן , תערובות בוץ וסיבים – ממש בניה מהאדמה, דרך גידול צמחים בכל צורה אפשרית – מגנים רגילים ועד בתוך כל חפץ – כולל למשל משטחי עץ אנכיים, או חפצים ביתיים שהופכים לעציצים ואדניות, ועד ניצול אנרגיית האדם –כמו מכונת כביסה שפועלת בעזרת דיווש על אופניים – גם כושר וגם כביסה נקיה, הכל באותו זמן.

ההתמחות הירוקה של הקיבוץ עוברת בכל התחומים – ייצור מזון מקומי, תכנון אקולוגי, חקלאות אקולוגית, שירותי קומפוסט (יש אפילו תחנה שמסבירה איך הופכים את תוצרתו הביולוגית של האדם לקומפוסט משובח), תנורים סולריים שבהם אפשר להכין דברים טעימים, פינות יצירה רבות ושונות ומגרשי משחקים מלאי דמיון שכולם על בסיס מיחזור.

בקיבוץ יש גם מחלקה של "וואטסו" – טיפולים במים שלצערי לא התאפשר לי להתנסות, אולי בפעם הבאה.

בבית התה החמוד של המקום ניתן להתרווח על ספות וכסאות (כולם ממוחזרים או נבנו על ידי בני המקום) ולטעום ממיטב המטעמים המקומיים כמו גלידה תוצרת בית, לחמים מיוחדים וארוחות (מי שמתארח במקום אוכל שם את ארוחת הבוקר), ובחנות הצמודה אפשר לרכוש יצירות אומנות של אמני הסביבה וכן דברים ייחודיים כמו כדורי זרעים לשתילה וסבונים אורגניים.

עוד פרטים ומידע ב- http://www.kibbutzlotan.com/tourism/hebrew/index.htm

אז בהחלט, במקום להכנס למכונית ולנסוע "דוך" לאילת, ולהפסיד כל כך הרבה בדרך, שווה לעצור, לשהות לילה או יותר, להכיר וללמוד את צורות החיים המעניינות ואת הפילוסופיות השונות שיש לקיבוצי הערבה להציע.

ותודות ללאה, אודי וחיים מ"אליפז", לענת מ"נאות סמדר" ולדפנה מ"לוטן" על האירוח הלבבי.

כולם יודעים שכדי להוציא אותי מגוש דן צריך סיבה טובה. הובטח לי ש"החצר" הוא סיבה ממש ממש טובה. צדקו.

"החצר" ממוקמת ברחוב בית לחם 7 בירושלים, ממש צמוד למתחם התחנה הפורח והתוסס שלהם, והיא מסעדה בשרית כשרה.

ההגדרה שלה היא – "מסעדת שף ים תיכונית המתמחה בבשרים על הגריל, תבשילי קדירה ודגים" ומנהל אותה השף מוטי אוחנה, עם רזומה של סיום לימודים ב"קורדון בלו" והתמחות של 13 שנים בקולינריה בארץ ובחו"ל – אם מדובר בסטיקיות ירושלמיות, במסעדת "צ'אקרה" הידועה וגם במסעדות גורמה באוסטרליה.

אז עכשיו הוא כאן, להציע תפריט כשר ועשיר  וחדש במלאת שבע שנים ל"החצר" – שמקיף מטבח קלאסי עם מטבח עכשווי יצירתי.

כשהגענו, באמצע השבוע, בסתם יום של חול, המסעדה היתה מלאה מפה לפה. גם כשהיינו לקראת סוף הארוחה שלנו, בסביבות השעה עשר וחצי בערב, התור עוד גלש החוצה ואנשים המתינו שיתפנה שולחן.

לפני האוכל, אני חייבת מילה על הצוות, ובהחלט הבטתי עליו גם כששירת את השולחנות הסמוכים, ותמיד זה היה אותו דבר- שירות עם תשומת לב מלאה. מרגע שנפלה לי סכין על הרצפה למשל, עוד לא הספקתי להתכופף וכבר היתה אצלי מלצרית עם סכין נקיה בידה, ובכל רגע שבו הוחלפו מנות, השולחן גם נוקה וצוחצח מכל פירור.

כמקובל, פתחנו בקוקטייל – אפרטיף ג'ין, תפוחים ולימון שהעיר אותנו והכניס אותנו לאווירה של הארוחה. (מחירי אפרטיפים בין 34 ל38 שקלים).

אחרי הלגימה קיבלנו את ההתחלה – פלטת מאזטים מבחר צבעוני של סלטי הבית מוגש עם לחם(במקור 56 שקלים אבל בארוחת הטעימות של המקום המנה היא על חשבון הבית, ובשעות הצהרים ישנם דילים לפיהם מזמיני המנה העיקרית יכולים לקבלה ב15 שקלים בלבד, כולל הלחם). המבחר אכן היה צבעוני ועשיר וכלל סלט ירוק עם חמוציות, מטבוחה, קרם חצילים עם סילאן, סלט פאקוס (פעם ראשונה שטעמתי את הדבר הזה שהוא בין מלפפון חי לקישוא), ועוד, והפיבוריטים שלי היו סלט המנגולד המרענן, וקרם החצילים הייחודי. בצד קיבלנו כרובית מטוגנת עם טחינה.

אחר כך הגיעה מנה חדשה, כל כך חדשה שעדיין לא בתפריט ואנחנו המלצנו לשף אוחנה להכניס אותה תיכף ומיד – קרוסטיני דניס עם זיתי טאסוס ועגבניות. נשנוש קריספי, חמצמץ, מתפוצץ מרוב טריות ועסיסיות. אצבעות לוקלקו. (המנה כלולה בארוחת הטעימות).

"טריו סביצ'ה טונה אדומה, סלמון ודניס, פירות העונה, כוסברה, צ'ילי, צנוניות ובצל ירוק" (64 שקלים בתפריט) היה הבא בתור, מנה בהגשה יפיפיה, ו "סלט אנדיב רוקט, אגסים, סלק צלוי ופקאן מסוכר בוויניגרט בלסמי" (46 שקלים בתפריט) הגיע גם הוא. אני מוצאת שתפקיד שתי המנות האלו היה בעיקר לרענן את החייך למה שעוד יבוא, והגיע.

"מעורב ירושלמי של "עוז דגים" דגי ים מוקפצים עם בצל, פלפל חריף ולימון כבוש בתערובת תבלינים עם טחינה ועמבה" (64 שקלים בתפריט) הביא לנו את ירושלים וטעמיה בגדול, והזכיר לנו שאנו בעיר הקודש,

עוד מנה חדשה הופיעה "דג מוסר ברוטב אסיאתי עם קרם חצילים ובצל מטוגן" (102 שקלים) – מנה שרמזה לנו על האהבה של השף למטבח האסיאתי, שהוא משלב עם טעמי מרוקו שעליהם גדל ויוצר מגוון חדש של טעמים.

המנה הבאה היתה הפיבוריטית שלי מבין המנות הראשונות – "פטה כבדים כבד עוף וכבד אווז שיכורים מברנדי לצד ריבת עגבניות ושומר עם לחם קלוי" (58 שקלים). עונג של רכות הכבד, מתיקות הריבה והקרנצ'יות של הטוסטונים, שגם אחרי שהם נגמרו, אנחנו עוד חמסנו את הכבדים. בכלל כבד אווז מככב בהרבה מנות של המסעדה.

יינות אדומים של "הרי יהודה" נמזגו במקום היינות הלבנים שליוו אותנו עד כה, ורמזו לנו שהעיקריות בדרך, אבל לפני כן עוד הספקנו עוד משהו מהראשונות – "קרפצ'ו פילה בקר רוקט, איולי כמהין, בלסמי ופיסטוקים מסוכרים" (52 שקלים) שהוכיח שגם כשזו מנה כשרה נטולת פרמז'ן, היא עדיין מצליחה להיות טעימה.

המנה הראשונה בין העיקריות שהגיעה אלינו היתה מנת מוח עגל על קוסקוס. בדרך כלל אני מתה על מוח, אבל הפעם המנה היתה לי מלוחה. זו מנה חדשה, אני מניחה שיהיו שיפורים בהמשך. (המנה מוגשת במסגרת ארוחת הטעימות).

המנה הבאה היתה כייפית – "קריספי ניוקי עם כבד אווז, חזה אווז מעושן ושקדי עגל על קרם שורשים"  (104 שקלים בתפריט). – מותק של מנה, מרקמים שונים על הלשון, הניוקי ספג את טעמי האווז על שלל חלקיו, הולך מצוין עם אלכוהול ליד.

"אסאדו עגל ברוטב ברביקיו, תפוזים וג'ינג'ר" (106 שקלים) למכורי הבשר הכבדים, ו"סטייק אנטריקוט ברוטב בורדולז, מח עצם וצ'יפס" (90 שקלים בתפריט הצהרים בלבד.) היו שתי מנות בשר שהגיעו אחת אחרי השניה, וההעדפה שלי היתה האנטריקוט (בדרך כלל שואלים את הסועד מה מידת העשיה האהובה עליו, אצלנו האנטריקוט הוגש בהמלצת השף במידה של מדיום רייר ובירכנו אותו על הבחירה הזו שהשאירה אותו עסיסי ושופע מיצים. רוטב ה"בורדולז" הוא רוטב דמי גלאס  – שיטת בישול כפולה, והוא הוגש עם צ'יפסים בסגנון הולנדי, שעברו שלושה תהליכים שונים שהפכו אותם לממתקים מלוחים, רכים ולוהטים מבפנים ופציחים במיוחד מבחוץ, מוח העצם היה בונוס לטעמי המנה.

ועוד בשר שחיתותי במיוחד לקינוח – עוד מנה חדשה של פילה בקר עם כבד אווז על פטריות ואפונת שלג. (106 שקלים בתפריט), מה אני אגיד לכם – השף אוהב להשתמש בהרבה כבד אווז, נימוח ונותן קונטרסט לפילה הבקר שהוא יותר "כבד" ולקחת חתיכה משניהם ביחד יוצר מרקם מיוחד בפה. אפונת השלג מוסיפה את הניחוח ה"ירוק".

השולחן נוקה שוב, והמתוקים הגיעו.

ראשית הגיעה פלטה של פטיפורים – כל מני סוגי מתוקים שמוגשים בארוחת הטעימות של המקום (230 שקלים לסועד, כל השולחן חייב להשתתף). בפלטה היו בין השאר מקרונים, מרמלדות, טרפלס, מעדן באונטי והפיבוריט שלי – מרשמלו תוצרת בית ששם בכיס הקטן את כל מה שאנחנו בדרך כלל תוקעים על שיפוד בל"ג בעומר. (והיות והפלטה הזו כלולה בארוחת הטעימות, אין לה מחיר משל עצמה).

עוד קינוחים שהגיעו אלינו –

"גלידת וניל עם טחינה גולמית, סילאן, פיסטוק וסיבי חלבה" (36 שקלים). קוראי הנאמנים יודעים שאני סולדת מגלידה פרווה אבל במקרה המדובר ,אי אפשר היה להבחין שלא מדובר בגלידה חלבית לחלוטין, והיא יצרה קומבינציה מתוקה עם הטחינה והחלבה.

"פאדג' שוקולד חם עם מוס שוקולד, מלח ים וקולי פטל" (הוגש עם מקרון בצד – 42 שקלים) שגם היה הבחירה שלי מבין הקינוחים (חוץ מהמרשמלו שעמד בזכות עצמו), מתיקות עם ניצוצות של מלח ים, עושר, וחמצמצות הפטל. מוגש עם טוויל פילו ומרשמלו וורוד.

"קרם ברולה  עם עם תותים, קוקוס, סורבה, ומקרון פירות יער" – (46 שקלים) – היה חמוד. אנחנו רגילים לגירסה ה"סמי פרדו" – הקרה, פה הברולה היה חמים כי השכבה שלו דקה והוא עבר תחת הגריל כדי להשיג את שכבת הסוכר הפריכה מלמעלה.

האוויר הקריר של ירושלים גם באמצע יולי המיוזע שאליו אנחנו רגילים במרכז, ריענן אותנו אחרי כל הטעמים. המסעדה המשיכה להיות הומה אנשים ואנחנו חזרנו לאיטנו לאוטובוס שייקח אותנו לגוש דן, עם הידיעה שיש מסעדה מעולה בירושלים, אפילו כשרה לטובת השומרים (וגם למי שלא מקפיד, האוכל טוב בכל מקרה).

כאמור לכבוד יום ההולדת השביעי של המסעדה, יש תפריט צהרים מוזל ומקיף שכולל בין השאר את המאזטים, מנות ראשונות בטווח של עד 52 שקלים, מחירים מפתיעים למנות עיקריות (לדוגמא סטייק האנטריקוט כאמור ב90 שקלים בלבד, והאסאדו ב84 שקלים) ועוד.

עוד פרטים והזמנת מקומות (כי זה מפוצץ בדרך כלל) – http://www.rest.co.il/sites/default.asp?txtRestID=4566

ויש גם אולם אירועים שמצוין לבר מצוות בכותל למשל, או אירועים אחרים.